האם טיילתם אי־פעם ברחובות קריית אונו? קריית אונו אינה אתר תיירות מובהק, ובכל זאת טיילתי בה לאחרונה והופתעתי. אתם מוזמנים לטייל איתי.
את מילות השיר "אדם צובר זיכרונות" כתבה בת כפר אונו יונה וולך, ואת הלחן – שמעון גלבץ. בסרטון משוחח אראל סג"ל עם דורית ראובני על הקריירה שלה, והיא שרה את השיר הזה.
ב־1939 התיישבו 38 משפחות על אדמות שנרכשו מערביי הכפרים עאנה ואל־ח'ירייה וביקשו להקים יישוב חקלאי. ליישובם קראו לפי הצעתו של זאב וילנאי – כפר אונו. וילנאי סבר שהיישוב אונו הנזכר כמה פעמים במקורות: "הוּא בָּנָה אֶת־אוֹנוֹ וְאֶת־לֹד וּבְנֹתֶיהָ" (דברי הימים א ח, יב) היה באזור ואולי גם נשמר בשמו של הכפר הערבי עאנה. את השכונה הראשונה ואת בתיה תכנן האדריכל אריה שרון; בכל בית היו שני חדרים, מטבח, מרפסת פתוחה ובחצר היו לול. רפת או גינת ירק. השירותים לא היו בתוך הבית, ורק במשך הזמן נסגרו המרפסות והיו לשירותים. עם השנים נותק היישוב מאזור החקלאי והיה ליישוב עירוני מובהק.
חלק מהבתים הראשונים שלו היו ברחוב השלושה: במספר 5 – גרו בני משפחת יוסף וחנה נתן, ובית מספר 8, הניצב עדיין במקומו היה בית משפחת איזנשטיין אשר שימש גם כבית הספר הראשון. בבית לידו פעל גן הילדים, והחצר בין הבניינים הייתה משותפת לשני המוסדות.
א. בניין בית הספר הראשון, רחוב השלושה 8
ב. החצר בין הבניינים
.
בשנת הייסוד של היישוב הוקם גם בית העם [היום רחוב הנשיא 48] – הוא נחנך ב־13 בפברואר 1940, ומאז ביום זה מציינים את ייסוד קריית אונו. הבניין שימש בית לכינוס הוועד ולאספות ומסיבות לכלל הציבור.
לא רחוק משם נתגלתה לעיניי גדר בית צבעונית יפהפייה. צילמתי.
עוד אתר חשוב מימי ראשיתה של קריית אונו הוא מגדל המים, שכמו ביישובים אחרים שימש גם מגדל תצפית בעת מלחמת השחרור [היום רחוב זיידמן 7]:
ב־1949 הוקם בכפר בית הספר היסודי הראשון [היום רחוב יהודה המכבי 2]. בראשיתו נקרא "בית חינוך לילדי עובדים", כי היה חלק מזרם החינוך הזה. לימים שונה שמו ל"ניר" כשם החברה השיתופית של חברת העובדים שנתנה הלוואה לתושבי הכפר לבניית בית הספר ואף הייתה הכוח המניע בימים הראשונים של כפר אונו.
בבית ספר זה למדה רונה רמון (1964–2018) שלימים הייתה לפעילה ציבורית לקידום החינוך בארץ, ולאחר מותה זכתה על כך בפרס ישראל למפעל חיים (תשע"ט). רונה היא אלמנתו של אלוף־משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, אשר נספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב־2003 ואימו של סרן אסף רמון טייס חיל אוויר שנהרג בתאונת אימונים ב־2009. לזכרם של בעלה ובנה הקימה רונה את "קרן רמון", אשר שמה לה למטרה להביא את בני הדור הצעיר בארץ להישגים אקדמיים ולפתח בקרבם מנהיגים חברתיים. לפני כשנתיים ביום המעשים הטובים שתלו בחצר בית הספר גינת פרחים לזכרהּ.
ב־1950 הוקמה בכפר אונו מעברה גדולה ושוכנו בה עולים מעיראק, רומניה, תימן וצפון־אפריקה. באותה שנה היישובים כפר אז"ר והקיבוץ העירוני רמת אפעל הצטרפו לכפר אונו ויצרו את המועצה האזורית אונו. ב־1954 הכפר פרש מן המועצה האזורית ושמה של המועצה המקומית שונה לקריית אונו, שם שנשמר עד היום. באותה שנה גם פורקה המעברה, ורבים מתושביה קבעו את ביתם בקריית אונו. בשנת 1992 הוכרז על היישוב כעיר.
בשנת 2001 נפתח הקניון הראשון בעיר, ובאותו זמן החל אכלוס שכונת רייספלד, שנבנתה במקום בו היה פרדס רייספלד. השכונה בנויה מסביב לפארק הגדול בעיר, ובו נערכות מדי שנה חגיגות יום העצמאות. בשטח עמד שנים רבות עץ שקמה בודד, אומרים שכמה מאות... אך בשנת 2002 קרס ומת. במקום העץ שהיה לסמל ניטע על גבעה עץ שקמה שהובא מחולות אשקלון, ומסביבו הקימה הפסלת עפרה צימבליסטה מקבץ של דמויותיה הכחולות, מיצב, 2004.
על הגבעה הזאת, מתחת לעץ הבודד העתיק – סיפרה יונה וולך בת כפר אונו – היא הייתה יושבת ומקבלת רעיונות, ועוד אדבר עליה בהמשך.
את פסליה של עפרה צימבליסטה (1939–2014) אני אוהבת מאוד ומכירה כבר שנים רבות, מאז שראיתי בשנות השמונים את פסליה במוזאון הפתוח בתפן, אבל לא ידעתי דבר על חייה. מסתבר שהיא חיה בנעוריה בקיבוץ שריד – מרחק קטן מגבת. בבגרותה התגוררה בקריית אונו ועבדה כאחות מוסמכת בבתי חולים, עד שהחלה ב־1971 ללמוד אומנות בבית הספר קלישר; משסיימה את לימודיה ב־1975 המשיכה ולמדה ליתוגרפיה, תחריט והדפס־רשת בסדנאות האומנים בתל אביב. צימבליסטה נודעה בעיקר בזכות פסלי האדם שיצקה, בדרך כלל הכינה את הפסלים על אנשים שהכירה, ואומרים שלרוב הפסלים אף העניקה שמות פרטיים. מדי פעם הייתה מעמידה את הפסלים בדרך אחרת ובונה סביבם סיפור חדש.
א. ההולכים [פרט], גן הפסלים במוזאון הפתוח תפן, 1987
ב.וג. והילד הזה הוא אני, רח' מרבד הקסמים 26 חולון, 2009
ד. המקהלה על מרפסת המלון, שד' רוטשילד 96 תל אביב, 1996
ה. נגנית הצ'לו, בניין האקדמיה למוסיקה, קמפוס גבעת רם ירושלים
פגישה מקרית בין המשוררת יונה וולך ועפרה צימבליסטה הובילה לאחר צוהריים של שתייה משותפת ולחברות, וכשיונה וולך ראתה את ציוריה של צימבליסטה על ניירות ממוחזרים, היא התלהבה. צימבליסטה הציעה לה לכתוב שירים על הנייר, ויונה וולך שכבר הייתה אז חולה מאוד, אזרה את כל כוחותיה והשתיים הצליחו להעמיד תערוכה בגלריה שרה לוי ובה כ־30 עבודות. בדף שליווה את התערוכה כתבה יונה: "זה היה רגע של חסד ונתינה ועפתי גבוה".
יונה וולך (1944–1985) אחת המשוררות הישראליות שבלטה בייחודה ובהשפעתה על השירה העברית. היא נולדה בכפר אונו למיכאל ואסתר שעלו ארצה מבסרביה והיו במייסדי הכפר. אביה נהרג בקרב על גבעת קולה במלחמת השחרור, ואימה נותרה לבדה לגדל את שתי בנותיהם. יונה התגוררה רוב חייה בבית ההורים, שעמד ברחוב על שם אביה, בבית מספר 24.
חצר בית משפחת וולך
האֵם אסתר שהייתה צריכה לפרנס את בנותיה, חָברה לכמה אנשים והם בנו את הקולנוע השני ביישוב "אור און". בניין הקולנוע [רחוב יהודה המכבי 4] נהרס ב־2016. בבקרים הייתה האם עובדת כמזכירה בבית הספר "ניר" שהיא נמנתה עם מייסדיו, ובערבים מכרה כרטיסים בקופת הקולנוע.
חורבות בית הקולנוע, שכבר נעלמו מן השטח...
יונה הנערה הייתה סוערת ומרדנית, והממסד החינוכי התקשה להתמודד איתה. בכיתה י היא סולקה מתיכון חדש (בתל אביב) והחלה ב־1961 ללמוד במכון אבני לאומנות הציור והפיסול. ב־1964 פרסם עורך כתב העת "עכשיו" גבריאל מוקד את שיריה, והחל מ־1972 הייתה מקורבת לאנשי כתב העת "סימן קריאה" ובהם עורכו מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" שראה אור לאחר מותה.
בשנות השישים, שבהן התגברו המתירנות בחברה הישראלית בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך המשוררת והאישה דוגמה נועזת ויוצאת דופן באורח חייה ובכתיבתה. בשירתה הביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה, וטופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי אז. בשנים אחר כך התגוררה בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן־יהודה פינת רחוב גורדון, ובשנותיה האחרונות שבה להתגורר בקריית אונו עם אימהּ אסתר. ב־1981 אובחנה אצל וולך מחלת סרטן השד, וארבע שנים אחר כך היא נפטרה.
לאחר מותה פיסלה אורנה בן עמי את דיוקנה של יונה וולך בברזל. למעשה היא סימנה את קווי המתאר של פניה ביוצרה את מסגרת השיער שלה. הפסל המיוחד נמצא ברחוב יהודה הלוי 3.
כמה שנים אחר כך, ב־2011 הוקמה לזכרה של יונה וולך ברחוב לוי אשכול גינת פסלים יפהפייה. את כל הפסלים יצרו פסלות. הינה חלק מהם. על אחד הקירות כתוב שירה המולחן "תשלח לי שקט".
א. ג'קי ונונו, פרסונה
ב. ג'קי ונונו, דיוקנאות
ג. יונה וולך, "תשלח לי שקט"
ד. דינה בבאי, ניגון בכינור
ה. דינה בבאי, אימהות
ו. דינה בליך־זגרבה, תולדה
ז. דינה בליך־זגרבה, כדור אנרגיה
ומה לי ולה? אהבתי אותה ואת שיריה החכמים, הנועזים, המשוחררים מכבלים. בשנת 1984 העניקו לי במתנה נבות אחי וחברתו דאז תמר את ספרה "אור פרא". תידך – כך כינו אותי אחיי בעקבות שיבוש שמי בפי תמוז אחי הצעיר. לפי נוסח ההקדשה: "שיהיה לך יופי של יופי", קיבלתי את הספר לרגל קבלת התואר השני בחוג ללשון העברית, שכן ההקדשה נכתבה בהשראת שמה של עבודת הגמר שלי – "יופי של שפה". בעבודה עסקתי בהיבטים תחביריים וסמנטיים של לשון הפרסומת.
הינה אחד משיריה האהובים עליי, שיר שהיה מטבע הדברים גם נושא לשיחה בענייני דקדוק – האם אפשר או אי אפשר להשתמש בשירה בצירופים הנחשבים לא תקניים בעברית; האם הצירוף הדיבורי "בגלל ש" ראוי לבוא בשיר או לא. בעיניי התשובה היא בוודאי...
כי אתך זה רק בגלל
כִּי אִתְּךָ זֶה רַק בִּגְלַל
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת
כִּי אִתְּךָ
זֶה רַק בִּגְלַל
שֶׁאֲנִי רוֹצָה.
כִּי אִתְּךָ
זֶה לֹא בִּגְלַל
שֶׁאֲנִי חַיֶּבֶת
כִּי אִתְּךָ
זֶה רַק בִּגְלַל
שֶׁאֲנִי רוֹצָה.
באתי להתוודע אל תולדותיה של קריית אונו ופגשתי נשים מרשימות רבות, ובהן רונה רמון, עפרה צימביליסטה ויונה וולך, השלובות בסיפורה של העיר.
אני רוצה להוסיף עוד שני סיפורים שבמרכזם דמויות של גברים:
לפני שנים רבות גילו מטיילים באזור מצבה לבריאן טמפלר ברטון חייל אוסטרלי שנפל ב־3 בדצמבר 1917. ברטון נהרג בקרב כידונים בעת פשיטה על עמדות הצבא העות'מאני באזור בקעת אונו. המצבה המקורית נהרסה ועיריית קריית אונו שחזרה אותה ואפשר לראותה כיום ברחוב לוי אשכול בגינה הצמודה לתחנת הדלק "פז", מסביבה "נטועים" עשרות פרחי קרמיקה מתנת ותיקי העיר לעירם.
וברחוב הזמיר אפשר לבקר בגינת נתי, גן משחקים צבעוני שהוקם לזכרו של רב־סרן נתי יהב, תושב קריית אונו, שנפל במלחמת לבנון השנייה ב־9 באוגוסט 2006. הפסלים הזורמים בגינה הם יצירתו של האומן יקי מולכו (1945) מעצב רב־תחומי, אומן ומחנך, ממייסדי ״ויטל – המרכז ללימודי עיצוב, תל אביב״, שהשפיע רבות על החינוך לעיצוב בישראל, מולכו התמחה בעיצוב טיפוגרפי ועבד כעורך גרפי ומעצב של עיתונים וכתבי עת רבים. אחת מעבודות העיצוב הבולטות שלו (ביחד עם האומן דוד גרוסמן) היא העיצוב הטיפוגרפי של בקעת הקהילות ב”יד ושם” ובכלל זה עיצוב האות העברית שהשתמשו בה במקום [ראו להלן תמונה אחת מ"יד ושם"].
להפתעתי, הסתבר שכבר כמה שנים עומד בירושלים נסתר־מעין גן אולריך – שלוש שפיריות – שאף הוא יצירתו של יקי מולכו (2000). אני ממליצה ללכת לראותו ואולי גם באותה הזדמנות לבקש מפרנסי העיר לשמר אותו... כדי להגיע יש לחנות ברחוב שמואל פינלס בשכונת פת.
עד היום הכרתי את קריית אונו כעיר של מצוינות בחינוך: אביגיל בתי שעסקה בהתעמלות קרקע הייתה פוגשת בתחרויות הארציות את בנות העיר שהיו בבולטות שבמתעמלות. והינה נחשפו לעיניי פנים אחרות של העיר: עיר המכבדת את עברה ברוב־יצירתיות.
הנבחרת מקריית אונו בוורוד, אביגיל בבגד גוף ירוק עומדת שלישית מימין.
צעצועי הקינדר שלי