בנעורינו היישוב רמת ישי לא עורר בנו עניין, נדמה לי שאפילו חשנו כלפיו התנשאות־מה... אבל הכרתי היטב את החאן של ג'דה (היא רמת ישי) שאבא החל משנת 1972 לנסות ולהביא לשימורו. באותן שנים פעלה במתחם החאן משחטת "עוף העמק" והוא פנה לכל מי שיכול לעזור: לעזריה אלון איש החברה להגנת הטבע, לחברי ההסתדרות המזכ"ל ירוחם משל, הגזבר ישראל קיסר ולברל רפטור. אבא הצביע על ייחודו של המבנה, שנשמר בשלמותו ואשר מהווה נקודת תצפית מצוינת לכל המרחב. עוד הוסיף שהוא מהווה ציון דרך מימי העותומנים ויד לאנשי גדוד העבודה שסללו את כביש חיפה–ג'דה, והדגיש שבמבנה זה נוצרה אחת מיצירות הרוח החשובות בדור החלוצים "קהיליתנו", קובץ ספרותי שהוציאו לאור אנשי "השומר הצעיר", חברי קיבוץ א' – כביש חיפה־ג'דה בשנת תרפ"ב (1922) ערב עלייתם להתיישבות בבית אלפא.
הסוללים את כביש חיפה–ג'דה
לאור כל זאת, הציע להקים בו יד לתולדות התחבורה בארץ ולסוללי הכבישים בחסות סולל בונה או להעביר את מוזאון יפעת למבנה. אומנם עד היום ניצב החאן בשיממונו, אבל אבא הצליח במאבקו: המשחטה חוסלה מזמן, הבניין הוכרז בניין לשימור, ועל בעלי הנכס יהא אפוא לשמרו.
הכפר הערבי ג'דה זוהה עם העיר ידאלה שבנחלת שבט זבולון במערבו של עמק יזרעאל: "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם" (ספר יהושע יט, טו), ייתכן שהשם העברי בוטא בלטינית Jedaala ובפי הערבים נָשלה ההברה האחרונה, כפי שהציע החוקר : Victor-Honoré Guérin (שעבר במקום ב־1875).
לאחרונה במסגרת מחקר על שמות משפחה עבריים של נשים פניתי לגידי ארבל איש רמת ישי, קצין משטרה בגמלאות ומורה דרך, כדי לקבל מידע על יהודית שושני(ת) שהייתה אחות היישוב וראשת המועצה הראשונה בארץ (1962–1965, 1969–1971, 1974–1976).
תוך כדי שיחה הבנתי שגידי בן קיבוץ גינוסר שגר למעלה מ־40 שנה ביישוב חקר את תולדותיו והוא הזמין אותי לסייר איתו במקום. באתי ונשביתי.
וכאן המקום לומר אלף תודות לגידי ארבל, שחלק איתי את המידע שהוא אוסף שנים רבות, אפשר לי בשמחה להשתמש בתמונות הרבות שיש ברשותו, ובשם "אחוזה בעמק" שהוא השם של מחקרו. תודה רבה.
גידי ואשתו בת חיפה מלי (כרמלה) לבית כ"ץ שאימהּ פנינה הייתה מחנכת בעלת שיעור קומה (בת הרופא אריה־לייב עפרון) ואביה זאב (וילי) היה איש האצ"ל ולימים חבר מועצת עיריית חיפה מתגוררים במעלה המור, ונדמה שאין מתאים מהשם הזה להוביל לביתם הקסום השוכן על צלע ההר, אשר מתחתיו זורם נחל בית לחם. הבית הוא פנינה של יופי – בכל אשר תפנה בבית, יחייכו אליך עבודות של בעלי הבית: ציורים, פסלי קרמיקה ועבודות רקמה של מלי ועבודות בברזל ובאבן של גידי. הינה כמה מהן;
שתי תמונות שמן ציירה מלי לפי תצלומי המשפחה.
א. בתמונה זו יושב אהוד ארבל אביו של גידי – יקה קפדן וידען גדול – בחדר האוכל של קיבוץ גינוסר בשנות החמישים ומחליף מבטים עם אחת החברות. "עניין חדר האוכל די העסיק אותי, ולכן ציירתי זאת. זה היה בעיניי בלתי נתפס כמעט איך אנשים רבים מתכנסים שלוש פעמים ביום לאכילה משותפת ובסופו של דבר אוכלים בתאבון רב אחד את השני. הייתי עירונית והכניסה לחדר האוכל והאכילה הלא־אינטימית גרמה לי סבל רב" – הסבירה לי מלי.
ב. מלי בחרה לצייר את התצלום הזה כי הוא ריגש אותה. "סבי וסבתי ד"ר אריה־לייב ואסתר עפרון סיימו את לימודיהם בביירות, וסבי – אז רופא צעיר – עבד במטולה תחת עינם הפקוחה של פקידי הברון. בתמונה רואים את בית המרקחת וברקע בקבוקים עמוסי־שיקויים ותרופות. מאחורי דלפק העץ עומד סבי ששימש רופא ורוקח גם יחד. במרחק־מה עומדת סבתי שהייתה אחות, מיילדת ובשעת הצורך עזר כנגדו והאדם הנוסף – פקיד הברון שבא לבדוק חשבונות..."
ועכשיו נצא לדרך; ההתיישבות באזור רמת ישי החלה בתקופת בית שני בתל ריסים, היום גבעה ליד בית הקברות של היישוב (לפי זיהויו של הארכאולוג בנימין מזר). ליישוב שהיה בתוך נחלת שבט זבולון קראו חורייה [ראו תלמוד ירושלמי מגילה א, א]
והתגוררו בו כמה מן האמוראים הנזכרים במקורות: אושייע זעירי דמן חברייא. אבימי דמן חברייא. יוסטי דמן חברייא.
סמלה של רמת ישי הוא החאן ובצידו עץ הדקל, אך מסתבר שאין זה חאן אלא... בית אחוזה. וזהו סיפורו של הבניין. את אדמות ג'דה: 20,000 דונם (מנחל בית לחם במערב, כפר יהושע בדרום ובית שערים במזרח), שעליהן ניצב המבנה המרשים רכשה משפחת ת'וויני הנוצרית מלבנון במאה ה־19 (1860), כשנודע להם שעומדים לבנות סעיף לרכבת החיג'אזית מחיפה לבית שאן (הלא היא רכבת העמק). משרכשו את האדמות הביאו למקום אריסים מהסביבה, למשל מיעבד (בשומרון) ומאום אל־פחם (בוואדי ערה), ואלה גידלו בהן גידולים שונים. את התוצרת החקלאית הובילו ברכבת לנמל חיפה ומשם לאירופה. האריסים שהתגוררו בחושות [כיום אזור התעשייה והמסחר של רמת ישי] הועסקו שנתיים־שלוש ואז פוטרו, לבל ייאחזו בקרקע. אגב, כשהחלה ההתיישבות הציונית באזור היה צריך לנהל משא ומתן עם אותם אריסים כדי למצוא להם מקומות יישוב אחרים [ראו על כך ביומן הרשת "עברתי במעברות"]. ליד החושות עמדו מחסני גרעינים וציוד חקלאי, שבניינים דומים להם שרדו בקיבוץ גניגר.
א. הטבונים בכפר האריסים ג'דה
ב. הבניין ששימש מחסן לציוד חקלאי ולגרעינים, קיבוץ גניגר
את התצלומים של כפר האריסים סיפק לנו התיאולוג האמריקני Edgar J. Goodspeed, שסייר באזור ב־1898, וכך כתב: "עברנו בכפר המוסלמי ג'דה, שיש בו רחוב אחד. מאחורי הבתים ניצבים תנורי בוץ ציוריים דמויי אוהל ויגוואם. התנורים בנויים מבוץ או חמר ובהם אופים את הלחם המקומי. זהו אכן לחם מצוין והכנתו היא מקור גאווה לנשים המקומיות. מיומנות רבה נדרשת להכנת לחם זה. הנשים אינן משתמשות בשולחן למתיחת הבצק, אלא מותחות את היריעות בידיהן לעלה דקיק בקוטר כ־50 ס"מ, וזאת מבלי שהבצק נקרע ממשקלו העצמי. תנורי האפייה הפתוחים מוסקים בשיחים או בעשב יבש, ולאחר שהאש מחממת את התנור מסלקים את האפר והגחלים ומניחים את עלה הבצק בתנור לשתיים או לשלוש דקות. הרקיקים הללו נוחים ביותר לעטוף בהם את המילוי ולשאת בהם את מנת הצהריים שלך" (תרגם גידי ארבל).
ובאשר למבנה האחוזה, הוא נבנה בשלושה שלבים. בשנת 1901 נבנתה הקומה הראשונה לאחסון הדגנים: מבנה מקושת, אולמות אולמות. בשלב השני הוקמו מעל הממגורות משרדי הפקידים. על השלב הזה כנראה פיקח מהנדס מן הטמפלרים. אפשר לראות את הפס המפריד בין שתי השכבות (השכבה המיישרת), המאפיין את הבנייה הטמפלרית. כדי שיהיה חומר גלם לבנייה, חפרו בשטח בור מים בעומק 6 מ"ר, ומהחומר שנכרה בנו את המבנה. אחר כך סיפק הבור גם מים ליושבי הבניין. בשלב השלישי נבנתה קומת המגורים ובה בית מוקף מרפסת למשפחת סוכן האחוזה. ב־1990 כשהגג נשרף, הצליח גידי בעזרת רעפי מרסיי שהיו עליו לקבוע במדויק מתי בנו את הבניין. באזור מרסיי שבדרום־צרפת, סיפר לי גידי, מצאו חומר שמתאים לייצור רעפים והתפתחה שם תעשיית רעפים, וכל מפעל היה חותם בסמל את רעפיו: דבורה, לב, סוס. במבנה של האחוזה הרעפים היו חתומים בלב.
בשנת 1924 הקימו בפולין האחים מרדכי וצבי רוזנברג אגודה להקמת עיר הגנים "מנור" בעמק יזרעאל, עיר שתושביה יתפרנסו מתעשיית הטקסטיל ויגדלו גם כותנה שתספק להם את חומר הגלם. באותן שנים רבים מיהודי פולין התפרנסו בדוחק מתעשיית הטקסטיל, והיזמים הגו את הרעיון כדי שיוכלו להתפרנס בארץ ישראל ממקצועם. ההסתדרות הציונית פרסמה את תוכניתם, וכל מי שנרשם לתוכנית, הפקיד מאה דולרים. כל משפחה הייתה אמורה לקבל שטח של 12 דונם להבטחת הפרנסה בעת משבר. הוחלט גם לקבל בעלי מלאכה ואנשי שירותים שאינם קשורים לבית החרושת, וכך לבסס את היישוב. כדי לממש את חזונם רכשו האחים רוזנברג בשנת 1925 את אדמות ג'דה מקהילת ציון אמריקאית, שרכשה את האדמות ממשפחת ת'ווייני הלבנונית. המתיישבים הגיעו לג'דה ומפעל "מנור"* החל לעבוד. אך הוא נכשל כלכלית וב־1927 נמכר להנהלה הציונית. חלק מהמתיישבים שבו לפולין והאחרים פנו לחקלאות.
נול אריגה: המנור הוא המוט המעוגל, שקושרים עליו את חוטי השתי (חוטי האורך).
*לבת הראשונה ביישוב, בתו של אברהם יצחק ברזניצקי, קראו מָנורה (לימים אפיריון).
לאחר סגירת בית החרושת נותרו מעט מתיישבים במקום, ובהם אברהם גוטביר. הוא המשיך בבית לארוג בשני נולי יד ביחד עם בנו, אך המפעל לא התפתח. ב־1931 החליטו תושבי ג'דה להפעיל מחדש את בית החרושת בניהולו של יעקב סטרינסקי, והצליחו להפעיל עשרה נולים ומכונות אשפרה, חומר הגלם יובא מאיטליה והביקוש הרב לייצור בגדי עבודה ומגבות עודד אותם להמשיך בעבודה. ממשטרת המנדט, למשל, הזמינו מהם שלושת אלפים מעילים ומכנסיים לאסירים. אבל כדי לספק את הביקוש היה עליהם למצוא עוד משקיעים והם לא הצליחו בכך. ב־1934 נכנס בית החרושת לתהליך של כינוס נכסים. זאת ועוד, בליל שבועות שנת תרצ"ח (1938) ערבים התקיפו את היישוב, שרפו את המפעל והרגו את הנוטר צבי לוין שעמד על משמרתו בתחנת המשמר הבריטית שפעלה במבנה האחוזה. גם השריפה שהפכה את בית החרושת למבנה מפויח ומתפורר לא הכניעה את סטרניסקי ואנשיו והם שכנעו את אנשי קרן היסוד להקים חברת מניות חדשה "הנול" ובעזרת כספי הביטוח לשוב ולשקם את המקום, ובתחילת 1940 התחדש הייצור אם כי במתכונת מצומצמת.
הכול התנהל בעצלתיים, וב־1943 חלק מהתושבים ביקשו לפרק את "הנול" ולקבל את המניה שלהם. האגודה התפרקה, הוקמה חברת מניות חדשה ושוב הביאו משקיעים חדשים מרמת גן, מפעילי "הגרב". הם קראו לחברתם "עמק מפעלי טכסטיל". תנאי העבודה לא היו טובים, גם כי המרחק מהמרכז מנע מההסתדרות לדאוג לפועלים... בשנת 1947 נסגר בית החרושת, שוב גויסו תרומות ובית החרושת שב לפעול עד שב־1959 נסגר סופית.
בדי הפלנל שיוצרו בבית החרושת
ב־1961 הגיע היישוב למצב קשה, כאשר רק 60 מפרנסים מתוך 210 משפחות מצאו בו תעסוקה. בשלב זה הוקמה במקום משחטת "עוף העמק" במקום משחטת תנובה שקדמה לה, והיא הפכה לענף חשוב ביישוב.
אגב, במשך השנים שימשו מבני האחוזה גם מוסדות אחרים כמו המכולת־מזנון שפתח בצריף במתחם יהושע טורנר ובישל שם ארוחות לפועלים ולעוברי אורח בסיוע אימו. בית הקולנוע שניהל ירחמיאל פרנקל ואשר מקרין הסרטים שלו לא ידע אנגלית ולכן העביר את התרגום בצורה לא מדויקת..., המפעל לסוכריות של שטרסלר, סניף דואר ומפעלון לנייר טואלט. חברי גבת זוכרים שבשנות החמישים היו עוצרים בבית הקפה הקטן שהפעילה חיה פרנקל מ־1948 וקונים גלידה, מקווים שעד שיגיעו הביתה היא לא תימס. גם יעקב סטרינסקי "המוכתר של ג'דה" ניהל את היישוב ואת מפעל האריגה ממשרד קטן במתחם ואחרי הקמת המועצה המקומית ב־1958 המשרדים שלה המשיכו לפעול בו עוד זמן־מה.
השטח, שעמדה בו משחטת "עוף העמק"
היישוב "מנור" לא התפתח דיו וב־1943 החליטה קרן היסוד להקצות 10,000 לא"י שתרם ישראל יהודה (יש"י) אדלר, ממייסדי תל אביב, מורה לעברית ומחנך לפיתוח היישוב. אגב כשנשאל אדלר מדוע תרם את הכסף, הסביר: "קיבלתי [תמורת הבית שבנה 30 שנה קודם לכן] עתה פי עשרים הרי בזכות המפעל הציוני וגידול העיר. אין אני חושב שהכסף הנותר שייך לי" (א' מש, "רמת־ישי (ג'ידה)", דבר, 16 באפריל 1948, עמ' 5). בתרומתו הקימו קרן להלוואות לבניית בתים קטנים, ובארבע השנים הבאות בנו ביישוב עוד 30 בתים. בעקבות תרומתו שונה שם היישוב ממנור לרמת ישי.
שנים מספר לאחר מכן הוחלט לבנות מגדל מים ביישוב, שעד אז קיבל מים מקידוח קטן מאוד. המגדל שהכיל 350 קוב מים, הוקם בנקודה הגבוהה ביותר ביישוב – 100 מטר. כיוון שהיו אלה ימי המלחמה והבריטים חסכו בחומרי גלם שהיו דרושים להם לייצור כלי נשק, נבנה מגדל המים בבטון משוריין (אייזן בטון) שהכיל מעט ברזל – על פי פטנט שהגה המהנדס הישראלי דוד פריצקר. מגדל המים ברמת ישי היה הראשון שנבנה בטכנולוגיה הזאת (1945).
שימו לב שהבניין הוא מתומן. ראשית, בנו את העמודים האנכיים ויצרו את הצורה הקעורה כלפי חוץ, כך שהמים באים במגע עם קיר קמור, והעומס עובר אל העמודים (כך בונים סכרים). התבניות שבעזרתן בנו את הקירות היו מפח גלי, ולכן נטבעו בהם פסים בולטים. בשלב השני בנו את עמודי הבריכה העליונה פנימה יותר וכך חיזקו את המבנה. מגג המגדל יש תצפית מרהיבה על העמק. בעתיד כנראה ישוכן פה ארכיון היישוב.
כפי שהזכרתי ביומן הרשת "עמוד זיכרון", נהרסו הקיבוצים מסדה ושער הגולן בקרבות הללו במאי 1948, ומשחזרו התושבים לבתיהם החליטו לבנות קודם כול את מגדלי המים. התוכניות של המגדל ברמת ישי היו זמינות, ולכן נבנו שם "מגדלים תאומים" ומאוחר יותר גם במושב הדר עם. מגדל דומה עמד גם בכפר החורש.
מגדלי המים בקיבוצים מסדה ושער הגולן ובמושב הדר עם
בראשית שנות החמישים נבנו ברמת ישי שתי מעברות: בית שערים ורמת ישי, שיישבו בהם בעיקר עולים מצפון־אפריקה ומרומניה. היום נבנו בתים גדולים על חורבותיהן. פה ושם יש בית קטן – שריד לאותה תקופה. העולים בנו במקום את ביתם ומעולם לא חשו כל קיפוח. את הקמת השכונה התימנית במזרח היישוב יזם הרב הנודע של נהלל זכריה כהן* ועודד את אחיו שמעון ומשה כהן וגם את מכריו להקים בה את ביתם.
מימין: ישראל ישעיהו, הרב זכריה כהן, בלתי־מזוהה, יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק
*עליו כתב אבא: "הרב זכריה מתימן הוזמן לשמש שוחט ומוהל ולהכנת בנים לבר מצווה. סובלני וחביב, בישוב של יוצאי אירופה, הקפיד על 'נוסח אשכנז'. וידא שבני הזוג יהודים ופנויים וערך חופה לחלוצים. זנח את חובת ה'מקווה' ו'כלה בתולה' והתעלם אף מהריון. ביטל את סיבוב הכלה מתחת לחופה, כי 'כבר הסתובבו די' [...]", "גבתי דבר גבתית", עמ' 86
עוד על אישיותו יוצאת־הדופן של הרב זכריה כהן, קראו אצל אלי אלון, "סיפורו של בית הקברות ההיסטורי נהלל".
שכונת הפרדס, שהיא שכונה חדשה הנבנית בדרומה של רמת ישי נבנתה על הפרדס המשותף שהוקם בזמנו לפרנסת התושבים. התושבים שילמו בתשלומים על השתילה והתחזוקה וכינו זאת "פרדס בחיסכון". בהתחלה עבדו, אבל אחר כך הועבר הטיפול בו לחברת יכין־חקל. הפרדס לא שגשג.
בתחילת שנות החמישים התיישבה ברמת ישי קבוצה של יוצאי צבא שהשתתפו בקרבות מלחמת השחרור, ובהם עודד ינאי ואביגדור יוסיפון אנשי "אגודת השומרים". לאנשי הקבוצה אפשרו לקנות במקום מגרשים בזול והם בנו את הבתים מאבנים שפירקו מכפרים ערביים נטושים. אחד מבתי האבן ברחוב האורן הוא הבית שבנה אביגדור יוסיפון, שנשא לאישה את אסתר גמליאלית הזמרת בעלת קול הזמיר, הושיב אותה בבית וכך קטע את הקריירה שלה.
הינה אסתר גמליאלית בשיר "הטנדר נוסע".
והיום רמת ישי – אותו יישוב שאנו התעלמנו ממנו, מונה 9000 תושבים החיים בקהילה הטרוגנית, ובה רבים מתגוררים בבתים צמודי־קרקע, הרחובות – נושאים שמות מן הצומח, אין מנציחים בהם אישים. יש בה ברמת ישי מרכזים מסחריים פעילים ובהם מגוון חנויות, בתי קפה ומסעדות להנאת הכול. יישוב עם איכות חיים.
לקינוח הביקור ברמת ישי אני ממליצה להתרווח בבית הקפה והקונדיטוריה "נדב קינוחים" (רחוב הצפצפה 1), הנודע ברחבי עמק יזרעאל גם בזכות תוצרתו המשובחת וגם משום שבמקום שמים דגש על האדם. הוא נפתח ב־2002 ומאז רכש לו לקוחות רבים רבים. הבעלים הם חברי הילדות נדב חן ואוהד מור ילידי נהלל. נדב החל עם שחרורו מהצבא לייצר קינוחים אישיים ולשווקם בתל אביב. הרעיון שהיה חדשני באותם ימים הצליח מאוד. מאוחר יותר הצטרף אליו אוהד והשניים ייצרו כמה שנים קינוחים למסעדות במרכז הארץ. כשהבינו שהם יודעים את המלאכה, פתחו את בית הקפה והקונדיטוריה ברמת ישי. הם רוכשים את חומרי הגלם מיצרנים מקומיים (רק שוקולד משובח, כך אמרו לי, אי אפשר לקנות בארץ), את הירקות והפֵרות הם קונים ישירות מהחקלאים ובכלל משתדלים לעבוד עם בתי עסק מקומיים. כך הם מספקים עבודה לתושבים בסביבה. בבית הקפה שלהם אפשר לאכול מנות איטלקיות או להסתפק בקפה ומאפים משובחים, תיהנו.
צעצועי הקינדר שלי