ארוחת הבוקר הישראלית


"המזנון החופשי של ארוחת הבוקר בבית ההארחה הקיבוצי מלהיב את התיירים מסקנדינאוויה ומשווייץ, אשר נוטלים לצלחתם רק חלק קטן ממה שמוצע להם. הישראלים אינם מתביישים, והם חוזרים וקמים וממלאים את המגש. במה? שום דבר חדש. שום דבר מסעיר. 'סתם'" — מלפפונים, עגבניות, בצל, פלפל, גבינות, ביצים, זיתים, דג מלוח, לבן, והעיקר: לחמניות פריכות וחמות, חמאה, ריבה, דבש, ו... קפה. אוח, הקפה. לא הקפה למקצוענים ולמבינים, לא של פרקולטור ושאר הפטנטים. אלא — בהתאם למסורת הקיבוצית הדוגלת בפשטות — 'קפה בוץ' או 'קפה נס' שהסועד מתקין לעצמו".


כך כתבה בשנות השמונים העיתונאית תמר אבידר, הינה המאמר השלם;

מעריב, מדור "מה הם אוכלים", 13 בפברואר 1981, עמ' 93


ארוחת הבוקר של הפלחניקים, קיבוץ גבת. מימין: זאב ברויטמן (שמר), נחמן שנקר, חיים בינות, בועז כנעני, דני כהן, איתן חיימוביץ

הקיבוץ הותיר את חותמו בדרכים רבות על התרבות הישראלית. לאחרונה למדתי מפי נעמה שפי בת קיבוץ גבעת השלושה שארוחת הבוקר הישראלית – מקורה "בחדר האוכל של הקיבוץ עוד לפני קום המדינה, כשהחברים הרעבים חזרו מעבודת הבוקר בשדות, בשעות המבוקר המוקדמות, וקצצו לעצמם סלט ישר לצלחת. הסלט נהיה מרכז הארוחה ומסביבו ביצים וגבינות (לבנה וצהובה)". ההרגל הזה נפוץ בארץ למסעדות, בתי קפה ומלונות והיה לגולת הכותרת של החוויה הקולינרית של תיירים בישראל. ייחודה היה בכך שהתבססה על שפע של חומרי גלם איכותיים.

שמואל כץ, קיבוץ געתון, 1951, גואש על נייר


עוד סיפרה נעמה שפי שהאכילה בצוותא הייתה דבר משמעותי בשבילה, ועד היום היא מעדיפה פיקניקים על פני מסעדות יוקרה. לאחרונה הקימה את "מרכז אסיף לתרבות האוכל בישראל" שישמש מרכז למחקר של הקולינריה בישראל; יהיו בו מטבח ניסוי, סדנאות לשיפור מתכונים, יוזמנו שפים להתארח בו, גלריה לתערוכות מתחלפות, ספרייה שתכיל את אבני היסוד של הכתיבה הקולינרית, מעדנייה ובית קפה. על גג הבניין ניטעה גינת ירק וצמחי תבלין ניסויית. ייבדקו גם חומרי גלם מהעתיד, למשל פלאפל חגבים. במסגרת זו תוגש גם "ארוחת קיבוץ". לפי "מה אוכל ישראלי בעינייך?" שני ליטמן, הארץ, 11 ביוני 2021


אני זוכרת את החוויה הזאת – להגיע מן העבודה ולאכול בהנאה סלט טרי וחביתה חמה (מאיה חברתי דווקא זוכרת את הביצה הקשה). במיוחד זכורים לי הימים שבהם הוגשו פריטי מזון מיוחדים: היום של החלבה והיום של הגבינה הצהובה. לא כל יום!


בקיבוץ עין המפרץ נקלעתי לממלכת היפהפייה הנרדמת. שם בלול ישן מאוחסנים הכלים, המכונות והמכשירים ששימשו בקיבוץ, מחכים לנשיקת הנסיך, להקמת מוזאון לתולדות הקיבוץ.


במוזאונים אחרים לתולדות הקיבוצים עיצבו שולחנות של פעם. הינה שניים מהם;

מימין מוזאון "מזרע הקטנה" ומשמאל השולחן בקיבוץ שמרת.


האומנית רות ליאור, בת קיבוץ תל יוסף הנציחה את ארוחת הבוקר על צלחת חרסינה לבנה והציבה עליה חצי ביצה ושבעה זיתים עשויים בפלסטלינה. מסביב כתבה בעט לֶבֶד את המשפט שנהגה לומר האקונומית רבקה ויינשטיין (לימים "אם הנח"ל") במבטא רוסי כבד.



בהיקף היא כתבה את מילות השיר "קרועים אנו", שירו של אברהם שלונסקי (1922), שהיה המנונם של החלוצים. את השיר הביאה לעין חרוד אחותו של שלונסקי, אידה (יהודית).


וכאן השיר בביצוע לאה דגנית. את השיר הלחינה אחותו של אברהם שלונסקי, המלחינה ורדינה שלונסקי, שלאחרונה שמעתי מקצת מקורותיה ונראה שאכתוב עליה בעתיד. היא ראויה לכך.


ב"אטלייה של שרגא" שנפתח לאחרונה בקיבוץ העוגן, מציגים מבחר מיצירותיו של האמן שרגא ווייל שעוסקות בביתו, בקיבוץ העוגן. בין השאר ראיתי שם יצירות העוסקות בארוחת הבוקר הקיבוצית. מימין: בצבעי גואש חבר קיבוץ יושב ליד שולחן האוכל, חבר שהקפיד להגיע ראשון לחדר האוכל, לפני כולם (שנות החמישים). משמאל: בצבעי אקריל ועלי זהב (שנות התשעים) – "פולחן הביצה", ואולי אלה געגועים לימים של הסתפקות במועט? וכך נוצרת לה שיחה בין קיבוץ העוגן ובין קיבוץ תל יוסף.


הקריקטוריסטים חברי קיבוץ עסקו אף הם בנושא;

דן (גלברט) מקיבוץ אלונים תיאר בחדות ציפורנו את הווי חדר האוכל,



ואת ההבדלים בין חדר האוכל בשנות ה־50 ובין חדר האוכל מאז החלה ההפרטה תיאר האמן שמוליק כץ חבר געתון.



כשביקרתי במעלה החמישה משכו את תשומת ליבי מגשי הפלסטיק שהאמנית ענת פריטל־דינר חרטה עליהם דיוקנאות – אלה המגשים ששימשו את החברים בחדר האוכל. היצירה תלויה בקומה הראשונה של חדר האוכל בקיבוץ.


שולחנות יפהפיים מעוטרים באבני פסיפס יצר יעקב קופלר (1911–1996) חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד. מבתו מירי גל הקרמיקאית שסיפרתי עליה ביומן רשת קודם למדתי שהוא יצר עשרות שולחנות בפסיפס, והם פזורים ברחבי הארץ עד היום. הינה כמה מהם;



יעקב נולד בפולין וגדל במשפחה מסורתית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחו בני המשפחה לווינה, האם חלתה ונפטרה והוא בן שלוש. בווינה גויס אביו לצבא והילדים נותרו בהשגחת סביהם, עד שנשלחו לבית יתומים. עם סיום המלחמה אסף אותם האב והם חיו בדוחק. עם זאת עסק יעקב בספורט ובעיקר התמסר לשחייה. כמו כן נטל חלק בפעילות ציונית. ב־1931 עלה ארצה עם קבוצה שעמדה לעלות להתיישבות בגבעת חיים, הכיר את אשתו פניה, הם נישאו ובמשך הזמן נולדו ארבע בנותיהם. יעקב היה אחראי במשך שנים על ענף הבנייה בקיבוץ ואחר כך עבד במפעלי "גרנות". אחיו הגדול גרשון קופלר היה אחד מכ"ג יורדי הסירה (עשרים ושלושה לוחמי ההגנה, אשר נעלמו ביחד עם הקצין הבריטי פאלמר בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון ב־18 במאי 1941 – חידת מותם עדיין לא נפתרה).


לקינוח: במסגרת משחקי "משהו לכאב ראש", שאבא יצר הוא עיצב משחק, שעיקרו תבונת כפיים. שולחן אוכל ערוך לארוחת בוקר בקיבוץ. השולחן הובא בקטעים. החברים במסיבה התבקשו להשלים את השולחן בקיפולים (לא בקריעה!). הינה המשחק וגם הקיפול השלם – מלאכתה של אביגיל בתי–נכדתו.




תגובות

בעקבות יומן הרשת האחרון זכיתי לזרי סחלבים. הינה הם לפניכם;



רונית חברתי צילמה לאחרונה את הסחלבים האלה בנחל קטלב;















סחלב אנטולי

















סחלב פרפרני



תמוז אחי שלח לי תצלום של סחלב שהבאתי לו לחנוכת הבית לפני שנתיים והוא משגשג ופורח;



















צעצועי הקינדר שלי



123 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול