אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ

בשבילנו ילדי גבת בשנות החמישים והשישים תפוחי עץ היו דבר שבשגרה. במטעי המשק גידלו תפוחים מכמה זנים, אבא עבד כמה שנים במטעים, והכול: חברים וילדים גם היו לוקחים חלק מפעם לפעם בגיוסים לקטיף התפוחים והאגסים. תפוח העץ היה לדידי משהו מובן מאליו כמו לחם ומים...


























אבא בעבודתו במטע


תוויות לארגזי תפוחים

תפוחי געתון (עיצוב שמוליק כץ); תפוחי גבת (עיצוב אבי קצין)














































































קטיף התפוחים ומיונם בבית האריזה, קיבוץ גבת


קטיף התפוחים במבט מחויך, יונתן טל, קיבוץ רמת דוד


לאחרונה הגיע לידי ספרו של הגאולוג חבר קיבוץ בית ניר אריה איתמר "ערפילים ערפיליים". קראתי אותו בעיון רב, ובליבי נחקק סיפורו על התפוח הראשון שאכל לאחר המלחמה. אריה איתמר מתאר בספרו את הימים הראשונים אחרי סיום המלחמה והשחרור מן המחנות: "[...] צעדנו והגענו לעיירת הגבול הצ'כית הראשונה. [...] נכנסנו לרחוב הראשי של העיירה [נאחוד], והנה נפתחו חלונות הבתים וזרם של פרחים ותפוחים החל לרדת עלינו. היינו רעבים וצמאים, ובשמחה התנפלנו על התפוחים ואכלנו אותם [...]".


והינה הוא ממשיך שנים אחר כך: "חם מאוד, חמסין של תחילת קיץ 1962. אני על סולם גבוה במטע הקיבוץ וקוטף תפוחים. האוויר עומד, יבחושים מזמזמים ומטרידים, אך נוף מסביב כביר: עמק ירוק, עצים, חרמון מושלג באופק, בריכות דגים והרים מסביב, ועל העץ תפוחים נהדרים, תפוחים מזן אסטראחאן, הראשונים להבשיל. [...] אני קוטף ואוכל, קוטף ואוכל, ואינני שבע. חיים הג'ינג'י, מרכז המטע, מתקרב אליי. 'איך אתה יכול לאכל כל כך הרבה תפוחים?!' הוא שואל בפליאה. [...] 'ועד מתי תמשיך ככה לאכול?' הוא חוזר ושואל. 'עד אין־סוף' אני עונה. 'על שלושה דברים העולם עומד – על תפוחים מזן אסטראחאן, על תפוחים מזן יונתן ועל תפוחים מזן דלישס'. [...] הייתי מטורף, מטורף על תפוחים. והיו שם תפוחים ממינים רבים ושונים: 'אסטראחאן' הראשון, קצת חמצמץ ובעל שם טעון זיכרונות; אחרי 'סן ז'קינטו' – מתוק וקצת קמחי; 'אין כמוהו' – גדול, מחוספס ופחוס; 'גרנד אלכסנדר' – חמוץ מאוד, אך כשהבשיל היה טעמו כיין; גם ל'רנט לנדסברג' היה טעם ייני מיוחד, אך היה זה עץ פרא, ולא היה קשה ממנו לטיפול; והיה עוד זן – עץ מלכותי, קטן, 'מלכת הרנטים' קראו לו, ולו תפוח כתום, מוצק וטעמו עדין. [...] אני טועם, אוכל ונהנה ללא הפסק. לתפוח הראשון שבה אל פי אחראית אישה צ'כית לבושה שחורים בעיירה נאחוד, ומאז אני ממשיך לאכול תפוחים ולעולם לא אוכל להפסיק". עמ' 49–51


מימין הזנים: אסטרחן, יופי רומא, דלישס זהוב, גרנד אלכסנדר, גרני סמית


חיים באר מתאר בספרו "נוצות" את אימו של המְספר המגישה לאורח ברוב טקסיות תפוח מתוק מזן יופי רומא (Rome Beauty, יפה־רומא): "אמא שבה ונבלעה במטבח ובמהרה יצאה ובידה תחתית פורצלן דקיקה וירקרקת, ששרדה אחרונה ממערכת־הכלים שנפלה לאבא בירושה מאשת־נעוריו, וסכין בעלת ניצב של שנהב והתחילה קולפת לו תפוח. "לעולם אינני אוכל תפוחי יפה־רומא." אמר ריקלין בעצב והניח ידו בתנועת־סירוב על ידיה הטורחות של אמא והחל לגולל לפניו את קורות מחלת־הסוכר שלקה בה ואת פלאי האינסולין".


ורותי חברתי חלקה איתי זיכרון ילדות שלה שעיקָּרו תפוח עץ יקר־מציאות וקשה לאכילה: בוקר אחד היא הגיעה לגן הילדים של יעל פרח ובתיקהּ, לצד הכריך, תפוח עץ. בהפסקת האוכל היא נגסה בתפוח, אבל לא הצליחה לאכול את כולו. יעל הגננת הרעימה בקולה, הושיבה אותה על הרצפה בפרוזדור, ופקדה עליה לא לקום עד שתציג לפניה את ליבתו של התפוח. רותי לא עמדה במשימה ובילתה את היום כולו על רצפת הפרוזדור.


בירושלים של היום תפוחי העץ מצויים בכל מרכול, ובביתנו זהו פרי אהוב על הכול: טליה אוכלת בתאווה את תפוחי הפינק־ליידי (Pink Lady) האדומים ואביגיל ואני מעדיפות את תפוחי הגרני סמית (Granny Smith) הירקרקים והחמוצים. אגב שנים שיבשנו את שמו של התפוח, קראנו לו "גרנד" וזיהינו אותו בטעות כ"גרנד אלכסנדר".


גם כמה תפוחים אומנותיים ניצבים בעירנו. האחד בָּשֵׁל, ירוק וזוהר עומד בכיכר ליד השגרירות האמריקנית בגבול תלפיות. זוהי עבודתו של האומן רוסלן סרגייב, שעל עבודותיו כבר כתבתי ביומני הרשת.



לעומתו בשדרת הפסלים של מוזאון ישראל ניצבת בהתרסת־מה ליבת התפוח האכול – פסלו של קלאוס אולדנברג האמריקני (בשיתוף עם בת־זוגו Coosje van Bruggen) (1992).


הפסל עשוי אלומיניום יצוק, מצופה שרף וצבוע בצבעי פוליאוריתן [300X200X20 ס"מ]. אולדנברג עוסק בו בתהליך הקמילה והמוות. הליבה היא מה שנותר משלמותו של התפוח. ההגדלה של התפוח מקהה מן הסתם את האיום שבקמילה. ויש הרואים בפסל הצהרה בדבר ההרס שגורם האדם לטבע.


לתפוח יש משמעויות רבות, ובוודאי אי אפשר להתעלם מהיותו לפחות בתרבות העממית הפרי האסור... רבים, רבים ציירו את התפוח בציוריהם, אולי בשל צורתו הסימטרית, אולי בשל המשמעויות שנקשרו לו. בולטים בהם שניים:









פול סזאן, טבע דומם, 1891–1892


















רנה מגריט; Le Fils de l'homme, 1964


בתמונה נראה איש חובש כובע ולבוש חליפה. ייתכן שזה דיוקן עצמי של האומן. את פניו מסתיר תפוח ירוק המרחף מולם. אולי התמונה מעלה את השאלה: האם הדעת (התפוח מסמל אותה) מונעת מהאדם לראות את המציאות שמסביבו?


כיוון שתפוחי עץ נמצאו לנו בשפע בגבת, נהגה אימא לאפות לא פעם עוגות תפוחים טעימות. כמובן היא השתמשה בתפוחי הגרני סמית החמצמצים, והעוגות האלה – טעמן עדיין על לשוני. עוגת תפוחים אחרת הכרתי בפריז – Tarte Tatin. העוגה ההפוכה, שעל גלגוליה התוודעתי במוזאון היין שבעיר האורות.



היה היו שתי גברות קרולין וסטפני למשפחת Tatin שחיו בכפר Lamotte-Beuvron מול תחנת הרכבת וניהלו מלון מצליח. יום אחד איחרו בהכנת הארוחה כי פטפטו עם לקוח, ולא הספיקו להכין קינוח. לקחו תפוחי עץ קלופים, הניחו אותם בתבנית משומנת בחמאה, פיזרו עליהם סוכר והכניסו את התבנית לתנור. התפוחים החלו כבר להשחים, ואז הבינו שמזה לא תצא עוגה והפכו אותה...


על הלשון

על גלגולה של המילה "תפוח" בעברית כתבו כבר רבות. חשבו על הקשר בין תפוח עץ, תפוח אדמה ותפוח זהב (תפוז). ובלשונות אירופה: מה בין המילים apple האנגלית, pomme הצרפתית ו־Erdapfel (תפוח אדמה) בגרמנית pomegranate (רימון) ו־pineapple (אננס) באנגלית וגם pomodoro (עגבנייה) באיטלקית.











עוד פרטים על כך קראו באתר "מוציאה לשון", שלומית עוזיאל.


בבית החינוך המשותף חוף השרון בשפיים, בית ספר שכולו אומנות עסקו התלמידים בתפוחי מגריט. הינה התוצאות;




תגובות

בהמשך לאוסף פסלי הסוסים שהבאתי ביומן הרשת הקודם סיפר לי יעקב שורר שאצל הדרוזים נערצת דמותו של הסולטאן אל־אטרש [לאומן סורי ומנהיג המרד הערבי בשנים 1925–1927, שעמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל־אטרש השפיע גם על גורלו של הר הדרוזים]. ומשום כך ביישובים דרוזים רבים בארץ הוקמו לזכרו פסלים ובהם הוא בדרך כלל רוכב על סוס. הינה כמה מהם;

הפסלים של סולטאן אל־אטרש: כסרא, מג'דל א־שאמס, חורפיש.



גם בקיבוץ שובל שבנגב "עוד נמשכת השרשרת..." מנציחים את המחזורים שבגרו בבית הספר האזורי. משמסיים מחזור, כותבים את שמו על אריח חרסינה והאריח נתלה על קיר הארכיון. הינה הקיר;


ועוד שלט בכתב עברי קדום גיליתי על בית משפחת נהרי ברחוב חזקיהו המלך בירושלים. ראו ביומן הרשת "עברית לוּ נכתבה".



















צעצועי הקינדר שלי






127 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול