אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת

אני חילונית, גדלתי בגבת – קיבוץ חילוני. בית הכנסת שפעל בו הוקם לשימוש הורֵי החברים שהצטרפו לקיבוץ וזכו בו למעמד מיוחד. צריף בית הכנסת הוקם ב־1936 ופעל עד 1960. בשנת 2000 פורק והועבר למוזאון העמק ביפעת, ושם הוא עומד עד היום.


"הצריף ליד משרד הרכב הותקן כחדר אוכל 'כשר' להורי החברים. הבישול היה באחריות סבתא [דבורה] כנעני, ומשנות ה־50 עזרה לה רחל מגן. זה היה מקום התכנסות וכמובן בית הכנסת בו היו שני ספרי תורה. את התפילה ניהל הרב [מנחם] כנעני, והיא התקיימה בשבתות ובחגים, משהו חריג שסקרן ילדים מהקיבוצים באזור שבאו להתרשם. עם מות הרב והורי הדור הראשון, היה שם מחסן תרבות, עד שפורק", משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 27


עוד על בית הכנסת, אתר הפייסבוק של גבת.


כשיצאו הוריי לבלגייה בשליחות תנועת הנוער "דרור", אבא עמד על כך שלא נלמד – אחותי ואני – בבית הספר היהודי המקומי, חשש כנראה שליבנו יימשך אחר מסרים שהוא לא האמין בהם, ואנחנו למדנו בבית הספר הכללי שהיה בסמוך למקום מגורינו. מעניין לציין שבבית הספר ניתנו פעם בשבוע שיעורי דת (נצרוּת), ואנו היינו פטורות מהם. באותן שעות למדנו leçon de morale – שיעור שעסק בערכים חברתיים שונים כמו כיבוד אֵם ואב או בשאלה איך לשחק עם חברים בצורה הוגנת. בשיעור על כיבוד ההורים למדנו בין השאר שבשעה שאבא שב מן העבודה, יש להגיש לו את נעלי הבית...


בנותיי אף הן גדלו בבית חילוני, אבל בביתנו נתקבעו טקסים שמקורם בלוח השנה היהודי: קבלת שבת, הדלקת נרות חנוכה ובחגי תשרי פקדנו מדי פעם בפעם את בית הכנסת. אני אוהבת את האווירה המשתררת ברחובות העיר שלי ביום הכיפורים – שַׁלווה מהולה במתח, שקט רועם – ונהנית מההסתגרות בתוך הבית, בתוך הנפש.


והינה השנה בערב יום הכיפורים נתגלגלתי ל־Polizzi Generosa, עיירה סיציליאנית במחוז פלרמו.



הגענו לעיירה בשעת צוהריים והכול נראה נטוש, המסעדה היחידה הייתה סגורה ולשמחתנו מצאנו בית קפה בכיכר המרכזית הנפתחת אל הנוף היפהפה שבו היא נטועה. לא ידענו דבר על המקום, גם לא שמעצב האופנה Domenico Dolce מהצמד Dolce & Gabbana נולד במקום ושהורי אביו של במאי הקולנוע הנודע מרטין סקורסזה באו מן העיירה הזאת.

החלטנו לשתות קפה ולטעום משהו אל מול הנוף ההררי. בבית הקפה ישבו כמה מן המקומיים. לשמחתנו, פגשנו שם עוד שני זרים שהגיעו באותו רגע לעיירה: ג'וזפה פסטילו ודניאלה סנטהמאורה. הזמנו אותם לשולחננו ולפתע הרגשתי כמו שחקנית בסרט; מן השיחה איתם למדנו שג'וזפה (32) הוא במאי תיאטרון ברומא שהגיע לאזור כדי להעלות את המחזה השייקספירי "הסערה" (The tempest) עם שחקנים לא מקצועיים מן העיירה הזאת ומן העיירות הסמוכות לה. דניאלה (55) המתגוררת בקרבת מקום, הצטרפה אליו כדי לסייע לו.

מירנדה ופרוספרוס, William Maw Egley (1850) – אב ובתו – הם גיבורי המחזה "הסערה" – פרוספרוס הוא דוכס מילאנו שאחיו אנטוניו גזל ממנו את דוכסותו וגירש אותו ואת בתו. השניים הועלו על אונייה רעועה ונסחפו אל אי בודד. פרוספרוס שקע בענייני כישוף וכך שינה את גורלו...


תוכניית המופע



שאלתי את דניאלה במה היא עוסקת בחיי היום יום? והיא השיבה – צ'לנית. התרגשתי (בתי אביגיל ניגנה במשך שנים רבות). כשדניאלה הבינה שאנו מישראל, היא סיפרה שהחבר הראשון שלה היה הצ'לן הישראלי Matt Haimovitz, ואז אמרה לפתע והיצירה האהובה עליה במיוחד, יצירה שנהג מאט לנגן, היא "כל נדרי" בלחנו של המלחין הגרמני־פרוטסטנטי Max Bruch. השיחה הזאת התרחשה כשעתיים לפני אמירת כל נדרי בבתי הכנסת... אני מאמינה בסימנים.

כשהסברתי לדניאלה וג'וזפה מדוע המפגש הזה כה מרגש, הוסיף ג'וזפה שהמחזה "הסערה" קשור אף הוא למפגש המקרי הזה, שכן המחזה – עניינו כשפים ואותות המלווים את חיינו. אגב המחזה מתרחש באי, כנראה בים התיכון...


פבלו קזלס מנגן את כל נדרי.


אם תרצו להעמיק במשמעות "כל נדרי", גלגוליו ונוסחיו אני ממליצה להאזין ברוב קשב לדבריה של הרבה פרופ' דליה מרקס, בעבר עבדנו ביחד במכון מזיא שליד האקדמיה ללשון העברית.


כל נדרי, הרבָּה פרופ' דליה מרקס, בית אביחי, 2021.


אחד השירים המרגשים אותי הוא השיר "אסיף"; במיוחד אני מתחברת לרעיון שחיינו כאן על האדמה הם אוסף של מעשים, מילים ואותות, שיש להבינם, לנצור אותם בתוכנו – על השמחות והעצב שבהם, לא לדבוק באיסורים ובנדרים אלא להאמין בטוב שצפון בעולמנו, בתקוות הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ.




אסיף, מילים: איתמר פרת לחן: נעמי שמר

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת, אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר. הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי, רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.


על תולדות השיר, קראו ביומן הרשת "הספרנים".


בצוהרי יום שישי כששבתי מסיציליה פגשתי את יונה ושולה וסיפרתי להן על הפגישה המפעימה עם ג'וזפה ודניאלה בבית הקפה בעיירה הסיציליאנית כמה שעות לפני יום הכיפורים. בתגובה סיפרה לי שולה את סיפור יום הכיפורים שלה;

"בתקופת מלחמת העולם השנייה אבי שהיה חבר במחתרת הצרפתית, הוצא להורג ע"י הגרמנים. אחותו – דודתי – הייתה היחידה ששרדה מכל בני המשפחה, ולאחר המלחמה היא התנצרה והייתה לנזירה בליון. בתחילה לא עודדה אימי את הקשר איתה מחשש שאושפע ממנה, אך לימים התרצתה ונהגתי לבקר אותה מדי פעם במנזר.


באחת הפעמים באתי לבקרהּ, ישבנו ודיברנו והזמן חלף, ואז הבחנתי שדודתי אינה מציעה לי אוכל. לשאלתי, מדוע איננו הולכות לחדר האוכל לאכול, ענתה: 'היום יום הכיפורים!'. ואני חילונית, שלא נהגתי לצום ביום הכיפורים ולא ייחסתי חשיבות לביקורי במנזר דווקא ביום זה, הייתי מופתעת ואף קצת מבוישת, כיבדתי את דודתי, ושתינו צמנו יחד במנזר..."


תגובות

בנמל התעופה בן־גוריון, בדרך לסיציליה, הבחנתי בשעון הדיגיטלי שיצרה חברת "שלמה SIXT" והופנטתי.

אז איך יצרו אותו?


מותה של מלכת אנגלייה – מסתבר – קיבל ביטוי גם בחברה הישראלית. באחד מיומני הרשת שלי סיפרתי על בית הקפה "הקומקום" בירושלים. את בית הקפה פתחה אישה שבאה מבריטניה, וכך נראה חלון הראווה של הקפה בימי האבל על המלכה; בשכונת "משכנות האומה" נתלה דגל בריטניה ממרפסת אחת הדירות.




צעצועי הקינדר שלי



128 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול