משחקי קופסה של פעם
תַּחֲנַת רִעֲנוּן, אגי משעול אַחֲרֵי שֶׁהִזְמַנְתִּי שָׁאַל הַבָּחוּר מ־Si לִשְׁמִי וְיָצָא לִי – תָּמָר. כָֹּל הַתּוֹר הָיִיתִי תָּמָר עִם סַּנְסִנִּים וְהַכֹּל,
הִתְקַלַּחְתִּי מִשְּׁמִי וְהִצְמַחְתִּי בִּיּוֹגְרַפְיָה, מֶלַח הָאָרֶץ הָיִיתִי, דוּכִיפַת זָהָב,
אֲפִלּוּ אֶצְבְּעוֹתַי בָּאוֹלְסְטָאר הִתְרַוְּחוּ פִּתְאֹם בְּסַנְדָּלִים תָּנָכִיִּים מוּל שְׂדֵרַת קָזוּאָרִינוֹת טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ שָׁרְתִּי בַּלֵּב פְּנִימָה עִם שְׁנֵי פַּסִּים לְבָנִים בַּצְּדָדִים שֶׁל מִכְנְסֵי הַהִתְעַמְּלוּת כַּמָּה קַלּוֹתִי בְּתַחֲנַת הָרִעֲנוּן פְּטוּרָה מִשֹּׁבֶל הָאָגִי עֲטוּפָה בִּשְׁמִי הַגִּזְעִי עִם צַמָּתִי שֶׁכְּבָר יָרֹד יָרְדָה מִן הַכָּתֵף, תָּמָר תָּמָר עוֹד רֶגַע יֻכְרַז בַּכְּרִיזָה וְכֻלָּם יִשְׁמְעוּ אוֹתִי בְּקוֹלרָם עוֹנָה אֲנִי! 15 ביוני 20121
המשוררת אגי משעול שעלתה ארצה מהונגריה בגיל 4 רואה בשם "תמר" את תמצית הישראליות והצבריות, והנושאת אותו נדמית לה זקופת־קומה ומיתמרת, לבושה מכנסיים קצרים עם גומי, לרגליה סנדלים תנ"כיים, וצמתה יורדת על כתפה... (אתם כמובן מוזמנים לזהות את שלל השירים הארץ־ישראליים שהיא מאזכרת בשיר).
התמר הוא אכן יסוד חשוב בתרבותנו עוד מימי התנ"ך; הוא נזכר בו גם כשם עץ: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים ז, ח) וגם כשם פרטי של שלוש נשים: תמר אשת ער, תמר בתו של דוד ותמר בת אבשלום. היום אנו מייחדים – כך נדמה לי – את המילה "תמר" לפרי ולעץ קוראים לרוב "דקל".
עוד על השם "תמר", ראו אתר האקדמיה ללשון העברית.
בתודעתי הדקלים הם צמחים הגדלים בנאות מדבר, אך ומשהתחלתי לתת את דעתי על כך, התברר לי שהדקלים נפוצים בכל הארץ. ועוד למדתי שהדקל היה לאחד מסמלי ההתיישבות בארץ כבר מראשיתה. ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא צורתו המיוחדת המהדהדת מבחינה גרפית את מגדלי המים ומגדלי השמירה ביישובים. את הדקל אפשר למצוא אפוא באין־ספור סמלים וכרזות מאז ועד היום. ראו דוגמות ביומן זה.
הדקל הוא נוף ילדותי – עצי הדקל שעָטרו את מדשאת חדר האוכל בגבת היו "הפָּנִים של גבת". חלקם שרדו עד היום – זקופים וגאים. מעיון בקורות המקום למדתי שהדקלים ניטעו בגבת כבר בימיה הראשונים. פניה ברגשטיין המשוררת שחיה במקום תיארה אותם בשנות הארבעים עומדים מוזנחים קמעה וקראה לטפח אותם. בדמיונה היא ראתה ראשים פרועים ששיערם לא נגזז וקראה לגננים לגזום אותם כדרכם של סַפָּרִים מיומנים.
הינה דבריה. "ורק הדקלים, הדקלים האלה, ראשוני המטעים בחצר, שניטעו פעם בהתלהבות עצומה, זה סמל המזרח הקדום והדרום הלוהט [...], הם בלבד תקועים בחצר כרוחות שעבר זמנם. אי־פה אי־שם תעקרם היד המטפלת ותחליפם בעץ אחר. אנחה חרישית של 'בעלי רחמים' תלַום לעולמם, והיתר – שכוחים ומיותרים ניצבים בשדרות ארוכות, מתפתחים כחפצם, גדלים פרע, מאיימים בענפיהם הדוקרים, חוסמים באפלת ערבים ולילות את הדרך, עוצרים את הרוח מלהגיע אל פתחי החלונות – נוהגים בחירות גמורה. כזקני שיבה מצהיבים־אפרפרים נתלים הענפים שיבשו ודללו ומכסים על פסיפס הגזע הנאה.
והנה בא המשור ויחולל פלא בשדרות הדקלים. גוזמו הענפים – ויגבהו פתע הדקלים ויתמרו זקופים ודקים, צעירים ונאים. כראשים שסורקו, כבלוריות שסולקו מעל המצח – הנם עומדים כמחושים ומבין ירקותם הזקופה והרעננה באים לקראתך מראות בתים ומדשאות מקצה החצר השניה. פתע נגלה והבהיר וקרב הכל. פתע גבהו צמרות, נגלו מרחקים, הבהיקו בתים – אור חדש ושקוף בשדרות. מי עד כמוך עושה נפלאות, המשור!", רשימות מעשי נסים, עמ' 38
חדר האוכל בקיבוץ גבת
לאחרונה הסבירה עיתונאית "הארץ" לענייני אדריכלות נעמה ריבה למה מַרבים היום לנטוע בערי הארץ הלא־מדבריות דווקא עצי דקל שאינם עצים שאפשר לחסות בצילם; הסיבה היא שהדקלים הם העצים היחידים המגיעים "מוכנים" מהמשתלה, כלומר איש הציבור הרוצה להפריח את השממה באחת, ייטע דקל שהוא כבר גדול ולא עץ אחר המגיע כשתיל רך ועליו ראשית לכול להכות שורש ורק אז יתחיל לצמוח ולשגשג. (6 בספטמבר 2021, עמ' 10)
מהרגע שקראתי את דבריה, התחלתי לראות בכל מקום עצי דקל. הינה כמה דוגמות.
מימין: ירושלים, תל אביב־יפו, חיפה, קריית אונו, אור יהודה, ראשון לציון.
צורתו הגרפית של הדקל וחשיבותו בתרבות שלנו הפכו אותו ליסוד שכיח בסמלים בתחומים רבים;
סמלי ערים ומועצות מקומיות.
אפשר גם כמובן למצוא עצים אחרים בסמלים: עצי תפוז, זית, אלון וברוש, אבל השימוש בדקל בולט (תרתי משמע).
:
סמל בית ספר וסמלי תנועות נוער
מימין: גימנסיה "סוקלוב לאור" בתל אביב, הבונים, סמלים של הצופים.
תגים היסטוריים של צה"ל
מימין: חטיבה מרחבית אל־עריש, הג"א מחוז לוד, אח"י אילת.
לפני זמן־מה טיילתי בטיילת שקד בנתניה עם זיוה חברתי ופקדנו את "פינת האוהבים" שהזכרתי ביומן הרשת "יחי המלך!". והינה צדה את עיניי המודעה הזאת. גם הגרפיקאי שעיצב אותה בחר לשבץ בנופה של נתניה שני דקלים (ושלושה ברושים?). מן הסתם משום שהדקל נושא עימו ניחוח אקזוטי של חופשה ואולי גם משום שצורתו משתלבת במבחינה גראפית עם גורדי השחקים המתנשאים אל על.
ובביתי תלויה יצירתה של הציירת מירה רמאן – ציור בסגנון נאיבי על נייר אורז: כדורים פורחים צפים בשמים בין דקלים, כבשים עומדות בעשב ודגים שטים במים.
אנו עם חובב בחירות; ואיני מתכוונת לבחירות לכנסת או למוסדות השלטון המקומי אלא למשאלים וסקרים שמופנים אלינו מדי פעם בפעם; איש השנה, שיר השנה, הציפור הלאומית, הפרח הלאומי. פעם לקראת ט"ו בשבט הוכרז על בחירת העץ הישראלי והעץ שנבחר לא היה הדקל ולא הזית ולא הגפן אלא ה... איקליפטוס.
מיהר מאיר שלו וניסה להסביר מדוע לדעתו נבחר העץ הזה; "[...] רגשותיי כלפי האיקליפטוס הם רגשות מעורבים בהחלט. הוא עץ מרשים ויפה ומועיל וגדול [...]. אבל מצד שני, ריחו מעלה בזיכרוני מחנות צבא, טירונות, טרטורים, מִסדָּרים. [...] האיקליפטוסים הראשונים הגיעו לארצנו ברבע האחרון של המאה ה־19. חורשת האיקליפטוסים הראשונה בארץ ניטעה על ידי קרל נטר במקווה ישראל [...]. איקליפטוסים ניטעו גם במושבות הגרמניות, במושבות היהודיות, והשלטונות הטורקיים נטעו זוג איקליפטוסים בכל תחנת רכבת [...]. המהגר מאוסטרליה נקלט יפה [בכל העולם ...] מדוע, אם כן, זכה העץ האוסטרלי הזה בתואר "העץ הישראלי ביותר"? קודם כול, כי עלה ארצה יחד עם חלוצי העלייה הראשונה, ליווה את ההתיישבות היהודית [...], עד שגם הערבים כינו אותו שג'רת אל יהוד [=עץ היהודים]. ואכן, אם בעצים עסקינן, את הזית ואת התפוז ואת הדקל פגשו כאן החלוצים בכל יישוב ערבי, אבל את האיקליפטוס הביאו והפיצו הם, ובזכות גודלו וזרוּתו הוא אחת התרומות הבולטות ביותר של הציונות לנוף המקומי. אך מעבר לכך, דומני שלפנינו עוד דוגמה למה שמערכת של יחסי ציבור, מיתוג ובניית תדמית יכולה לעשות. במשך שנים לימדו את כולנו שהאיקליפטוס נלחם שכם אחד עם החלוצים בקדחת ובביצות, והמיתוג שלו כעץ ציוני נפוץ והשתרש [...]. האמת היא שהאיקליפטוס לא ייבש ביצות [... הוא] הסתיר דרכים וכבישים מעיני צר ואויב, הֵצֵל על החיילים בבסיסיהם ועל החלוצים באוהליהם, והכי חשוב: אנחנו הבאנו אותו לכאן. מה יותר ציוני וישראלי מזה? [...]".
בזיכרונותיי קשור עץ האיקליפטוס לפגישה חטופה בחורשת איקליפטוסים לשפת הכינרת. זה היה בראשית שנות השבעים, בכינוס של חטיבת בני הקיבוצים בצמח. בלילה הייתה הופעה של אריק איינשטיין [אז הוא עוד הופיע על במות] ושלום חנוך. בשלב כלשהו בשעה ששלום חנוך עמד ושר על הבמה, התרחקתי לרגע ושוטטתי בין עצי האיקליפטוס. לפתע הבחנתי באריק מתחבא מאחורי עץ איקליפטוס, הפטרתי שלום במבוכה קלה והתרחקתי משם...
תגובות
השבוע שלחה לי רחל אגמון גם את תמונת תיאטרון הבובות שהיה בבית הוריה (1957);
שי פרקש משחזר יצירות אומנות שהיו על קירות שיתף אותי בידע הנרחב שלו על תיאטרוני בובות בארץ. בין השאר סיפר על התיאטרון שהקימו האחיות גולדינה ופרידה רובינזון ואשר פעל בשנות השלושים והארבעים ברחוב אחד העם 20 בתל אביב. האחיות רובינזון היו מלחינות בהכשרתן, ולדבריהן הן הלחינו את האופרה "טורנדוט" ופוצ'יני השתמש בלחן שלהן..
צעצועי הקינדר שלי