ומה בדבר Poupée? הן לזה לא תמצא שֵׁם.
בובה [...] על משקל "דובה" מ"דוב".
ובכן, ל־Poupée בלשון זכר נקרא "בוב?"
איתמר בן־אב"י, "עם שחר עצמאותנו"
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לשחק בבובות; להלביש אותן, להאכילן, לקרוא להן סיפורים ואף ללמד אותן. הבובות של ילדותי מלַוות אותי כל חיי. במיוחד זכורה לי הבובה היפהפייה שקיבלתי במתנה בבריסל – בובה בלונדינית ולה אף קטון, לחיים סמוקות, עיני תכלת צלולות, והיא עוטה שמלת מלמלה מהודרת. קראתי לה מאיה לכבוד חברתי מילדות. לימים התגלמה הבובה הזאת בטליה בכורתי, ואת סיפורה הבאתי בספר שהקדשתי לטליה. אביגיל בתי הצעירה אף היא בובה, אחת משושלת הבובות של הבבושקה האוקראינית שלי – את עלילותיה תיארתי בספר שהוקדש לאביגיל. לקראת כתיבת יומן הרשת בדקתי אילו שמות העניקו יוצרים עבריים לבובות שתיארו ביצירות שגדלתי עליהן, ושמתי לב שהם נטו לבחור בשמות לא נפוצים, מן הסתם מתוך רצון שלא יזוהו עם ילד או ילדה מסוימים.
מרים ילן־שטקליס כתבה "אלישבע מה נחמדת / מה יפה אהובתי! / לה שמלת פרחים תפרתי / היא ממש כשמלתי" וגם "הַבֻּבָּה שֶׁלִּי גְּדוֹלָה / שֵׁם יָפֶה קָרָאתִי לָהּ / לָהּ קָרָאתִי אֱלִישֶׁבַע / לוּלִי לוּלִי..." וכן "צחקה בובה זהבה / וצחק מאוד הדוב: / למה לגרש החושך? / והרי הוא ילד טוב?". בלהה יפה* תיארה את הבובה שרגליה עקומות: "איני רוצה שילעגו גו גו / לכשאגדל כולם יאמרו רו רו / ימימה היא בובה כה יפה / רק רגליה עקומות נורא". נתן אלתרמן בחר בשם בתיה בשירו "חדר הבובות" למען החריזה; "אם תנשוך את בובה בתיה / שני שדים יבואו, שניים / ולך בתוך אמבטיה / ירחצו את האוזניים; ע' הלל נזקק גם הוא לחרוּז זה בשם הילדה. לבובה קרא קטיה. "ילדה מה שמך? בתיה / ומה שם בובתך? קטיה / ומה את עושה לה שלא תתלכלך? אמבטיה. / איך? באמבטיה! למה? / שתהיה לי יפה לשבתיה". לאה נאור בשיר "ביום הולדת מפלסטלינה" בחרה בשם המתחרז עם פלסטלינה: "עדינה בת חצי שעה / לבובה עדינה הכנתי הפתעה / יום הולדת לבובה עדינה / שכולו עשוי מפלסטלינה". אכן כל הבובות נושאות שמות לא נפוצים במיוחד.
*בלהה יפה (1891–1961) מחנכת, סופרת ומשוררת לילדים. בין שיריה הידועים גם "חתול שובב" ו"שמחה רבה". בלהה היא בתו של הסופר מנחם מרדכי סילמן (אחיו של המורה והסופר קדיש יהודה סילמן). נישאה למורה יצחק יפה, בנו של הרב מרדכי יפה מקוברין. ב־1913 עלו בני הזוג ארצה וב־1923 עברו לירושלים ונמנו עם מייסדי שכונת בית הכרם. בירושלים לימדה בבית הספר היסודי בבית הכרם ובבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. על שמה ועל שם בעלה נקרא רחוב המורֶה בשכונה.
הינה חלק מהשירים שהוקדשו לבובות, לאו דווקא בלחניהם המוכרים;
לאחרונה התגלגל אליי הספר "מסע הבובות לארץ־ישראל" של אברהם רגלסון (1896–1981) משורר, סופר ומתרגם שעלה ארצה עם אשתו חיה ב־1933. בני הזוג וילדיהם התקשו להסתגל לחיים בארץ ושבו לארצות הברית, וב־1949 חזרו ארצה. בתחילה התפרסם הסיפור בהמשכים במוסף לילדים של עיתון "דבר" ולוּוה באיוריהם של אריה נבון ונחום גוטמן (1934). הבובות שבו את ליבם של הילדים הוריהם, והפרקים כונסו לספר (1936). הספר האהוב זכה להצלחה רבה, והודפס בכמה מהדורות. לימים אזלו הספרים מן החנויות, ולפני כמה שנים החליטה שרונה תל־אור בתו של רגלסון וגיבורת הספר להוציאו לאור מחדש. לשמחתי סירבה שרונה תל־אור לבקשת בתי ההוצאה לאור לעדכן את העברית שבו.
קראתי את הספר והתענגתי על התום והחן העולים מבין שורותיו (אם כי מתוארות בו גם סצנות קשות...) ונהניתי מאוצר המילים הנחבא בו. בסיפור אפשר להיתקל בלסוטה (אפודה) ובחנות אֶרֶג (חנות בדים), במַבּוּעַ מים (מזרקה) ובקרני שן (ניבי הפיל), בצירופים: טיולי עונג ובגדים בלואים. לשון המקרא שורה על כל הסיפור: תאכלנה, תיזהרנה, ויצא... ויתיישבו...; זַמְזֵם תְּזַמְזֵם וְנָסֹעַ לֹא תִּסַּע (המכונית שנתקעה באמצע הדרך). נשביתי בקסמו.
הסיפור מתאר את הרפתקאותיהן של שבע בובותיה של שרונה בדרכן מארצות הברית אל תל אביב הצעירה ואת קליטתן בארץ ישראל לפני קום המדינה. הסיפור שבסיסו סיפור העלייה של משפחת רגלסון שזור ערכים ציוניים ויהודיים ובכל שורה בו ניכרת אהבת אדם. הבובות חוששות לחלל שבת, דְּבֵקוֹת בהתיישבות בארץ למרות הקשיים, מקבלות חיסון עם הירידה אל החוף, פוגשות בדואים וגמלים ועוד ועוד.
ושמותיהן? אלה דווקא שמות נפוצים ברובם: שושנה, שולמית, מרים (שלימים הוחלף שמה ל"אסתר" למען בריאותהּ, שכן הייתה פצועה ברגל...), לאה, רות, ריבלֶה, בִתיה.
אל הבובות מצטרפים גם שני בובים: האחד נקרא במקור: פּוֹפַּי (פופאי), שהוא בובת פח המתנועעת כשמותחים את המפתח בגבה. במהדורות שלאחר קום המדינה "תורגם" שמו ל"בַּלְט עין" (pop eye)...
הבוב השני הוא "נחום תקום". במהדורה הראשונה הוא נקרא "תִּינג אוּם בַּבּ". לא הצלחתי להבין את גזרון השם הזה. במהדורות אחר כך כוּנה משום־מה "מִלְּתָא זוּטַרְתָּא" (בארמית: משהו קטן, דבר של מה בכך). אגב כשחיסנו את כל הבובות, לא הצליחו לחסן אותו, כי ידיו רק מצוירות...
על הלשון
השם העברי "נחום תקום" נוצר כנראה בהשפעת השם הרוסי "ואנקה וְסטאנקה" (Ванька-Встанька) שמשמעו: "ואנקה תקום"; בגרמנית הוא נקרא Stehaufmenchen (תקום, בן אדם); באנגלית: bobo doll על שם בובו הליצן ששימש דגם לדמות, בצרפתית: culbuto (מהפועל culbuter, להפיל, לדחוף בכוח). בפי ירושלמים כונה נחום תקום גם "איש קם חיש". המשחק הומצא בסין בין המאות ה־7 ל־10, ובהשראתו נוצר הדגם היפני במאה ה־14. לפריז הם יובאו בובות אלה מסין ומיפן.
Okiagari-koboshi נחום תקום בגרסה יפנית, עשוי עיסת נייר
Ishikawa Prefectural Museum of Traditional Arts and Crafts, Kanazawa, Japan
חברתי (תלמידתי לשעבר) חנה ק' מגרמניה העניקה לי את בובת נחום תקום המיוחדת שנראית בסרט ורמזה שאף אני מעין "נחום תקומית"...
אחד האירועים שמספרים עליהם בספר הוא עלייתה על החוף של אוניית המשא הנורווגית פולוקס שעלתה על שרטון בחוף יפו, ורק כמה ימים אחר כך חולצה משם (17 ו־18 במארס 1934). ראו בציור.
על הלשון
המילה בובה מציינת הן צעצוע בדמות בת הן צעצוע בדמות בן – בדיוק כשם שהמילה פֶּסֶל, אשר מינה הדקדוקי זכר, משמשת לציון דמויות מפוסלות משני המינים. לעיתים רחוקות, בייחוד במשחקי ילדים, הדוברים חשים צורך בשימוש בצורת זכר דווקא. כך נוצרה הצורה "בּוּבּ" בדרך של גזירה לאחור, ואולם מצד הדקדוק מתבקשת יותר הצורה בֹֹּב (כמו הזוג דֹּב–דֻּבָּה). [...]
נזכיר כי את המילה בֻּבָּה חידש אליעזר בן־יהודה* בהשראת poupée הצרפתית והקרובות לה pupa בלטינית, Puppe בגרמנית. הוא מגדיר את בובה "דמות ילדה או אשה וכדומה למשחק לבנות קטנות", אבל יצוין שבצרפתית המילה יפה לדמויות משני המינים. בן־יהודה קושר את חידושו בֻּבָּה למילה בָּבָה (בבת העין; את בבת העין מקובל לקשר אל בָּבָא בארמית, بَاب בערבית במשמע שַׁעַר). בהערה לערך בָּבָה הוא מביא את המקבילה הערבית بُؤْبُؤ (בּוּבּוּ), ולפי דבריו יש לה גם משמע של ילד קטן, בדומה לאִישׁוֹן – איש קטן. (מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית)
*ייתכן שהחידוש הוא של איתמר בנו, ראו את המובאה בראש יומן הרשת.
צעצועי הקינדר שלי