חיפוש

בין מזרח למזרח – על ישראלים, קמבודים ותאילנדים


אינני אוהבת מוסכים ואינני סומכת על בעלי מוסכים. תמיד יש לי הרגשה שמנסים "לעבוד" עליי, שהתקלה שתוקנה לא הייתה תקלה והתשלום היה מופרז. אבל מוסכים הם רע הכרחי לבעלי מכוניות... והינה בזכות הקורונה פגשתי מוסכניקים הגונים: דני שמע וראן קאפ בעלי מוסך ראנדן ברחוב בעלי מלאכה 2 בתלפיות, ובו־בזמן גיליתי סיפור חיים יוצא דופן.

ראן קאפ הוא אחד הקמבודים היחידים בארץ. בעצם הוא אינו קמבודי "טהור": מצד אביו הוא מקמבודיה ומלאוס, ומצד אימו – מוויטנאם ומסין. ראן נולד בקמבודיה לאב דיפלומט, שכל חייו שירת בשליחות ארצו ברחבי העולם. כיוון שכך ראן הבן הבכור גדל בעיקר אצל סבו, והסב – כפי שסיפר לי ראן – היה מרדים אותו בסיפורים מסמרי שיער. פעם סיפר לו על מלחמת העולם השנייה, והסביר לו שהגרמנים כבשו חלק גדול מאירופה והרגו שישה מיליון יהודים, והיפנים כבשו באותו זמן חלק גדול ממזרח אסיה וגם את קמבודיה. אבל הוסיף הסב הגרמנים הפסידו... ראן הצעיר שהכיר את אֵימֵי המלחמה רק מסרטי הקולנוע, שאל את הסב: "איך היהודים אפשרו לטבוח בהם כך? האם לא היו להם חיילים וכוח התנגדות?" ותהה מה היה קורה אילו הגרמנים היו מגיעים לקמבודיה, שאוכלוסייתה מנתה אז 5 מיליון קמבודים – לא היה נשאר אז איש מן האומה הזאת...

ראן החליט לברר לעומק את הסוגייה ושאל את המורה שלו בבית הספר היסודי: מי הם היהודים? המורה לא ידעה... כמה שנים אחר כך בבית הספר התיכון בעת שיעור בצרפתית, השפה השנייה במדינה (קמבודיה הייתה מדינת חסות של צרפת), חזר ראן ושאל את המורה אותה שאלה: לְמה הכוונה ב־Juif. המורה ענתה לו שאין זה חלק מנושא השיעור, אבל הוסיפה כדי לצאת ידי חובה: Juif הוא israélite. התשובה עוררה את תימהונו של הנער הסקרן: הקמבודים חיים הקמבודיה, התאילנדים בתאילנד, אז איך Les juifs חיים ב־Israël?. "למשמע תשובתה, שאלתי אותה איפה נמצאת Israël", סיפר לי ראן, "והיא ענתה: 'ליד מצרים'".

העניין שלו ביהודים ובישראל גבר, ומכיוון שהקונסוליה הישראלית הייתה ליד בית הספר שלו, הוא ניסה מדי יום לראות מה קורה שם, אך הכול היה סגור ומסוגר. הוא גם בדק את המידע שסיפקה לו המורה באנציקלופדיה הצרפתית Larousse וחש שייצוגם של העם היהודי ומדינתו מוצנע למדיי.

בראשית שנות השבעים באחת מארוחות הצוהריים בבית משפחת קאפ הודיע להם אבי המשפחה שהוא עומד לצאת בפעם האחרונה בשליחות קמבודיה, והוצעו לו שלושה יעדים: קונגו, צרפת וישראל' ושאל את בני משפחתו לאן כדאי לו לדעתם לנסוע. להפתעת האב, ראן הודיע נחרצות שהוא ישמח שהאב ישרת בישראל, והפעם הוא גם יצטרף אליו.


האב קאן קאפ הגיע ארצה ב־1972 בלוויית שניים מילדיו: ראן הבכור וקנדרה, ופתח ברחוב רשב"א 10 בירושלים את הקונסוליה הקמבודית. האב התקשה להסתגל לחיים בארץ, כי לא ידע עברית, ואילו ילדיו נקלטו בקלות יחסית.



דבר, 2 באוגוסט 1972


גם כשראן כבר חי בארץ והבין שישראל היא מדינה מפותחת ולה צבא חזק, המשיך לתהות כיצד ייתכן שהיהודים היו חלשים כל כך בעת מלחמת העולם השנייה?

ב־1975 ביצע פול פוט הפיכה בפנום פן בירת קמבודיה בעזרת חיילי הקמר רוז', שרבים מהם היו ילדים בני 10–15. פול פוט שהושפע מהאידאולוגיה הקומוניסטית שאף לייסד בקמבודיה אוטופיה חקלאית. להגשמת חזונו רצח מיליוני אדם במשך ארבע שנות שלטונו [לפי ההערכה, נרצחו בין 1.7 ל־2.5 מיליון בני אדם] לפי תומר קאפ "הצהרת אמן".


,

האב הדיפלומט בביתו בשכונת רחביה בירושלים

בעקבות ההפיכה נסגרה הקונסוליה בירושלים והיחסים הדיפלומטיים עם ישראל נותקו. שגריר קמבודיה קאן קאפ נשאר נטול־מעמד ומחוסר־כסף. זאת ועוד, בין הנרצחים הרבים היו גם רוב בני משפחתו של ראן – רק אחותו קנרי שהייתה במחנה עבודה שרדה. קנרי שהיא אישה חזקה הייתה לאשת עסקים מצליחה בתחום הנדל"ן, פרנסה את בעלה שלמד רפואה בפריז והיום הוא רופאו של נשיא קמבודיה, ובו־בזמן גידלה את שני ילדיהם.

קראו כאן על רצח העם בקמבודיה.


אני ממליצה גם לצפות בסרטה הנוגע ללב של אנג'לינה ג'ולי First they killed my father" (2017)". הסרט המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של הסופרת הקמבודית לאונג אונג, מגולל את סיפורה של אונג בת החמש שנאלצה לעבור הכשרה של לוחמת גרילה צעירה, בעת שבני משפחתה נשלחו למחנות עבודה לאחר עליית הקמר רוז' לשלטון. לא קל לצפות בסרט, אבל חשוב וכדאי.


א. דבר, 17 ביוני 1975

ב. קנרי וראן בחוף קמפונג סאם בשנת 2006


השגריר לשעבר קאן קאפ ביקש להגר לצרפת, שאת שפתה ידע על בוריה ויכול היה שם לחבור לקהילות הקמבודיות שהתערו שם, אך בניו סירבו לבוא איתו והוא נשאר בעל כורחו בישראל – חסר כול. ראן שכבר שנרשם לאוניברסיטת באר שבע ביטל את ההרשמה ולמד בקורסים שונים, עבד במוסכים, עד שהגיע לקורס למכונאי רכב סוג 3, שם פגש את דני והשניים החליטו לפתוח ביחד מוסך.


ראן שאף להשתלב בחברה הישראלית והצליח בכך. הוא שירת בצבא, אף שבתחילה סירבו לגייסו, כי הוא לא היה יהודי. הוא התגייר והתגייס. לימים נשא אישה ישראלית ונולדו להם שלושה ילדים. בנו הבכור תומר הוא צלם־אומן ומורה בבצלאל ובעוד מוסדות. דניאל אף הוא עוסק באומנות בפיסול בעץ ובברזל ועשה גם תעודת הוראה בתחום, ותאומתו נטלי לומדת ביולוגיה ימית במכמורת. הילדים סיפרו לי שלא היו מודעים כלל למורשתם המיוחדת. הם לא למדו לדבר חמרית, ולא שמעו מוזיקה מקמבודיה, אבל אכלו בבית ביצת עין ועליה סויה וסוכר ולפעמים עלי אורז ממולאים בירקות בנוסח בית הוריו של ראן. נטלי שהיא צ'לנית אף ניסתה לאחרונה לנגן בכינור קמבודי. קנדרה אחיו של ראן נישא אף הוא לישראלית ונולדו להם שלושה ילדים.

א. עבודה של תומר קאפ, 2013

ב. עבודה של דניאל קאפ: "קביים", הזרקת דיו על ויניל, 2020

ג. הכינור הקמבודי של נטלי קאפ


עד כאן סיפרתי את סיפורו של אדם מיוחד שפגשתי לאחרונה ואשר מוצאו מקמבודיה שבמזרח־אסיה. בילדותי התוודעתי דווקא אל שכנתהּ סיאם [ארץ האנשים המחייכים], שב־1949 שוּנה שמה לתאילנד. שמעתי גם על תאומים סיאמיים ועל חתולים סיאמיים, ומאוחר יותר נתקלתי בפועלים שהגיעו ארצה מתאילנד ושמעתי סיפורים על חופי תאילנד והבילויים שיהא מציעה לתרמילאים ולמטיילים בה – אני עדיין לא הייתי שם.


אבל בעיקר זכורים לי מילדותי המחזמר המצליח "המלך ואני" ששבה את ליבי בסיפורו הרומנטי וחוצה־התרבויות, ובצידו אלבום התמונות Siam: land und Volk שהיה בביתנו, אלבום שפרסם Karl Döhring (1879–1941) בשנת 1923, אדריכל, היסטוריון וארכאולוג גרמני שחי רוב חייו בסיאם ותכנן שם בתים רבים תוך התאמתם לסגנון הבנייה בממלכה.


הינה כמה תמונות מן האלבום;

סירות בתעלה בבנגקוק בעת השפל


שתילת אורז


בן אצולה מסיאם ולראשו תסרוקת מיוחדת


והינה כמה בניינים שתכנן Karl Döhring:

א. Bangkok Noi Railway Station (1906–1912)

ב. Phra Ram Ratchaniwet Palace in Phetchaburi (1910–1916)


בספרו של Karl Döhring מופיע גם תצלום המבנה שבו נשרפה ב־1868 גופתו של המלך מאהא מונגוט.

המלך מאהא מונגוט (1804–1868) הוא המלך שעליו כתבה אנה ליואונאוונס את הספר "אנה ומלך סיאם" (1944). הספר שהיה לסרט הוליוודי ב־1946 בכיכובו של רקס הריסון (בארץ הוא נקרא "אננה ומלך סיאם"), הפך בידי רוג'רס והמרשטיין ב־1951 למחזמר בכיכובם של גרטרוד לורנס (אנה) ויול ברנר (המלך מונגוט), ובעקבות הצלחתו של המחזמר הפך לסרט הוליוודי עם דבורה קר ויול ברנר (1956).


מעניין לציין שבקיץ 1947, כשבבתי הקולנוע בארץ הוקרן הסרט "אננה ומלך סיאם", הייתה סיאם במוקד ההתעניינות הפוליטית בארץ, שכן נציגה בוועדת האד־הוק שדנה בהחלטת החלוקה, הכריז שיצביע נגדה. למזלנו, בסיאם התחוללה אז הפיכה, והשליט החדש הדיח אותו מתפקידו, וביום כ"ט בנובמבר הייתה סיאם המדינה היחידה שלא השתתפה כלל בהצבעה.

בתאילנד מתברר אין אוהבים את הספר ואת המחזמר, משום שהמלך מוצג בהם כפרא אציל שאינו יודע להשתמש בסכין ובמזלג, בעוד במציאות המלך מונגוט היה אדם משכיל ובזכותו החלה סיאם לעבור תהליך של מודרניזציה. המלך מונגוט רכש השכלה מערבית, דיבר היטב אנגלית ושלט אף בשפות אחרות כמו צרפתית ולטינית. בקרב בני עמו נחשב ל"אבי המדע התאילנדי". העובדה שבחר להביא מורה לאנגלית כדי ללמד את ילדיו ונשותיו מעידה דווקא על הכרתו בחשיבותה של השפה האנגלית להתקדמותה של תאילנד. לפי דינה היימן



ואם חשקה נפשכם להעמיק בנושא הינה כמה קישורים, ואפשר במרשתת גם לצפות בקטעים מהסרט האהוב (1956).

המאמר של דינה היימן.

מצגת על המלך מאהא מונגוט.

סרט המסכם את גלגוליו של המחזמר "המלך ואני"


אחת התמונות הזכורות לי במיוחד מן האלבום של Karl Döhring היא תמונת הרקדניות.


לפי התצלום הזה ודומים לו הכין אבא בראשית שנות השישים כתר Makuṭa לתחפושת של רקדנית מסיאם. את הכתר חבשה לראשה דפנה אחותי, ולימים (1964) ורד בת כיתתי השתמשה בו. ראו בתמונה להלן.

עומדים מימין: גיל שיפמן, ורד ליזרוביץ, אורית שריג, רונית גולדנברג, מאיה לוצקי, איתן צולר.

יושבים מימין: יעל רובין, נטע כנעני, אילנה?, רימון בן־דור.


ומהו כתר זה, ה־Makuṭa? זהו כתר שעטו רקדנים ורקדניות במזרח־אסיה, לא רק בתאילנד אלא גם בקמבודיה, לאוס, מלזיה ועוד. הכתר הינו סמל המלכות, ובעבר היה עשוי כולו זהב או מצופה בו ואבני חן קישטו אותו. יש אומרים שצורתו מזכירה את תסרוקת האל שיווה. אחרים סבורים שצורתו כצורת מצנפת בד פרסית. ה־Chada או mongkut – כפי שקוראים לו בתאילנד – הוא אחד מסמליו של המלך: הוא משמש בטקס הכתרתו ומשולב בסמלים רבים של הממלכה.

א. דגל המלך התאי.

ב. The Great Crown of Victory, הכתר המשמש בטקס ההכתרה.

ג. פסל האל שיווה.

ד. סמל משרד ההגנה התאי.


ולקינוח, אתם מוזמנים להציץ אל פינת חמד תאילנדית הנסתרת ביער בן־שמן (ליד מצפה מודיעין), פגודת עץ הבנויה ללא מסמרים כלל. את הפגודה העניק מלך תאילנד Bhumibol Adulyadej למדינת ישראל לרגל שנת היובל ובמלאת חמישים שנה למלכותו (1998). מספרים שבתו של המלך שהתה בארץ ונהנתה מאוד, ולהן הוא החליט להעניק לישראלים את הפגודה. לצערי המקום נעול ואפשר לראותה רק מבחוץ. כדאי.

תגובות

נעמי ידידתי הגדולה סיפרה:"יעקב בהט ומרדכי רון היו מורים שלי ללשון בתיכון חדש בתל אביב, עוד לפני שכתבו את הספר. עד כמה שאני זוכרת בהט עבר ללמד באוניברסיטת חיפה, וגם יש איזה פרס שנתי על שמו" [פרס בהט הוא פרס ספרותי שמעניקה הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והקרן ע"ש פרופ' יעקב בהט, ממקימי החוג לספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטה].


בת שבע חברה ועורכת לשון כתבה לי: "אכן שגיאות משעשעות מלוות את הנוסע המסתייע בנווטן... לעיתים – שגיאה של דקדוק: שלום (shalom) הגליל, השישה עשר (בשתי תנועות e במקום a), חיל (hayil במקום hel או heil, לשיטת האשכנזים) האוויר – בפסגת זאב; ולעיתים שגיאה מסוג אחר – שגורם ההפתעה שבה מעורר צהלה: החת"ם סופר (sofer) שהפך לחתם סופר (super) ועוד 'פנינים'. אכן, הצוות שמח לקבל פניות ולתקן!"

לאחרונה ביקרתי במוזאון מגדל דוד בתערוכה "הבנאים – זאת המנגינה שלנו", שמתארת את תרומתם של בני משפחת בנאי לדורותיהם לתרבות הישראלית. יופי של תערוכה!!! תענוג לעין, לאוזן וללב. התצוגה מביאה פרקים מתולדות העיר ירושלים: שכונת הפחים ומחנה יהודה, מגוללת את קורותיה של יהדות פרס ואת מורשתה ומאירה פרקים מעולם המוזיקה הקלה והתיאטרון הישראלי. אגב, גם שם נזכרים מגרשי המשחק של גוגנהיימר שעליהם סיפרתי ביומני רשת קודמים. מומלץ לבקר!

מגרש המשחק גוגנהיימר, מקור ברוך, תצלום מתערוכת "הבנאים – זאת המנגינה שלנו", מוזאון מגדל דוד



צעצועי הקינדר שלי



81 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול