בית מִמכר יין



בלונדון של סוף המאה התשע עשרה פעל בית ממכר יין ציוני. את המקום הקים לא אחר מאשר אריה־לייב פרומקין (1845–1916) ממייסדי המושבה פתח תקווה. אריה־לייב נולד בעיירה קלם שבליטא לפרומה (מכאן שם משפחתו) ולרב שמואל קלמר. אביו שרצה להביא את כל בני המשפחה לארץ ישראל, נסע לתור את הארץ, אך בטרם הספיק לממש את רצונו נפטר ונקבר בירושלים. אריה־לייב בנו יצא לארץ ישראל לחפש את קברו, ותוך כדי כך עסק בתיקון הכיתוב על המצבות בהר הזיתים וערך מחקר מקיף עליהן. מששב לליטא היה לרב באזור קובנה, המשיך לפעול למימוש חלומו של אביו: יישוב ארץ ישראל. הוא יצר קשר עם הנדבן עובדיה לחמן והלה שלח אותו לייסד בארץ ישראל אחוזה על שמו, וכך ב־1884 הגיעו לארץ אריה־לייב ושיינה רעייתו, והתיישבו ביהוד. זמן לא רב אחר כך הקימו את ביתם "אחוזת לחמן" בפתח תקווה, והראו את הדרך למתיישבים האחרים שהתרחקו מהאזור מחשש הידבקות במלריה. אריה־לייב פרומקין חפר אז את הבאר הראשונה ביישוב ונטע בו את הכרם הראשון.

אחוזת לחמן


ב־1884 פתח אריה־לייב פרומקין בית ספר במקום במטרה "לחנך פועלים נאמנים לתורה ולמצוותיה", שרוב השיעורים בו נערכו בעברית. בבית הספר לימדו שפות, גאוגרפיה והיסטוריה של עם ישראל, נימוסים, אסתטיקה והיגיינה, והתלמידים התנסו גם בעבודה חקלאית. בשיאו למדו בו 63 תלמידים. נוסף על עבודתו בבית הספר גידל הרב פרומקין פרי הדר, תפוחי עץ, רימונים, זיתים וכמובן גפנים.


לאחר עשר שנים של מעשה ציוני שלוּוה בקשיים רבים: מחלות שפקדו את בני הבית וסכסוך שהתגלע בינו לבין פטרונו עובדיה לחמן, נאלץ אריה־לייב פרומקין לוותר על זכויותיו בנחלה ולפרוע את חובותיו. הוא נותר בחוסר כול, וב־1893 עזב את הארץ עם בני משפחתו והתיישב בלונדון.

בני משפחת פרומקין קבעו את ביתם באיסט־אנד – שם התגוררו באותם ימים גם יהודים ספרדים וגם יהודים ממזרח־אירופה שהגיעו לשם בעקבות רדיפות אנטישמיות. כדי להתפרנס הקימו בתחילת 1894 בית ממכר ליינות כשרים, ומכרו בו במשך עשרים שנה יין כשר שהוכן מענבים שגדלו בכרמים של אריה־לייב בארץ ישראל. במהלך הזמן נכנסו לעבוד בחברה עוד בני משפחה, וקהל הקונים גדל – היו להם כ־300 לקוחות, שלא כולם שילמו על כל מה שקנו... לימים ב־1911 החליטו אריה־לייב ושיינה לשוב לארץ ישראל וצאצאיהם: הבן אליהו־אפרים ורעייתו רחל רדוגובסקי והבת רחל אשת זכריה דימסון היו למנהלי החנות. אליהו־אפרים התמחה אז בייצור שרי ברנדי שהיה למוצר מבוקש מאוד של החברה.




בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו כמובן עסקיהם. עם סיום המלחמה חזרו העסקים להתנהל היטב, ומדי שבוע היה בית הממכר ליין מספק משקאות לכ־30 מסיבות חתונה. בעיקר רבתה העבודה בשני מועדים בשנה: לקראת פסח ובחג המולד – אז היה ביקוש רב ליינות של החברה. לבעלי החברה הייתה מודעות חברתית והמותג L. Frumkin and Company Wine Merchants שפעל למעלה ממאה שנים נודע לא רק כחנות יין אלא גם כמקום שאליו הגיעו מהגרים יהודיים עניים בלונדון כדי לקבל עצה וסיוע. זאת ועוד, בעלי הבית דאגו שלא ייוותר יהודי בלונדון שאין לו יין כשר בפסח, ולקראת החגים היו מציעים ליהודים נזקקים לשמש סוכנים של היינות וכך להרוויח גם כסף.


















כשבוחנים את תוויות היין שנשמרו במשפחת פרומקין בולטים בהן הדימויים הציוניים – בעיקר על יינות שנוצרו מענבי ארץ ישראל – מגיני דוד, הפסוק "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני" ונופים דמיוניים של ארץ ישראל: דמות תנ"כית אוחזת ביד ימין בחמור ובשמאל – בסוס ומצדדיה משתפלים שריגיה של גפן, ובתווית אחרת: הכינרת – הרים סביב לה, שדה ירוק, גמלים רבוצים על האדמה ומעל הכול זורחת שמש אדומה, שמש של תקווה. מרחוק נראה גם "ארמון רב־תפארת" אנגלי...



אל סיפורו של אריה־לייב פרומקין והיינות שייצרו בני המשפחה התוודעתי בזכותה של חן ברנט, שותפתי לעבודה בסקר אמנות הקיר של יד יצחק בן־צבי, אביה לואי פרידמן הוא נין של אריה־לייב פרומקין והוא אף נושא את שמו (בגרסה האנגלית) של הסבא־רבא.


על היקב המשפחתי Bernhard Wine שייצר יין כשר בברלין והוביל להקמת חנויות יין בארץ שמעתי, כשתיעדתי את יצירתו של האומן חבר קיבוץ סעד יוסף ברנהרד (הנזי) במיזם סקר אמנות הקיר ביד יצחק בן־צבי. הוא נולד ב־1932 בברלין, ושש שנים אחר כך, ב־1938 עם עליית הנאצים לשלטון עלו בני משפחתו לארץ והתיישבו בירושלים. יהושע אביו ניסה להקים יקב גם בארץ, אך הבין שאין לכך דורש והיה לסוכן יינות "כרמל" בירושלים. בתחילה התפרנס ממכירת היינות מבית לבית בעיקר בימי חמישי ושישי. הסב שעלה איתם ארצה, חָבר לבתו והם פתחו חנות לממכר יין ברחוב בוגרשוב בתל אביב.












The Palestine Post, 11.8.1944, p. 8


כשהחלו עסקיו של האב לשגשג בירושלים, פתח אף הוא חנות לממכר יין בירושלים, ברחוב בן־יהודה 23 – "ברנהרד" שמהּ, ולרוע המזל בעת הפיגוע ברחוב בן־יהודה ב־22 בפברואר 1948 נפגעה גם החנות שלהם. בפיגוע שתכננו עבד אל־קאדר אל־חוסייני ופאוזי אל־כותוב נהרגו 58 איש, נהרסו שלושה בניינים ברחוב ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות ברחבי העיר.

מתוך ארכיון בצלאל

יהושע ברנהרד אבי המשפחה צילם במצלמת 8 מ"מ את מה שאירע לרחוב בעת הפיצוץ. הינה הסרט. את החנות רואים בערך בדקה וארבעים.


חלק מפרנסת משפחת ברנהרד הושתת על שירות ההסעדה שהם סיפקו, הינה סרט שצולם באחד האירועים הללו. אתם מוזמנים לזהות את המשתתפים המפורסמים ואולי גם תצליחו לקבוע איפה צולם הסרט.



והינה כמה מיצירותיו של הנזי, איש קיבוץ סעד; התמונות הן מתוך האתר "סקר אמנות הקיר בישראל".

א. אילנות, כל בו, סעד, 2012

ב. נפתולים, חדר האוכל, סעד, 1981

ג. מחיצת אותיות פורחות, בית הכנסת, סעד, 1976

ד. אל מול הרי מואב, מפעלי ים המלח, סדום, 1997

ה. אביב במכתש, מרכז המבקרים של תנובה, רחובות, 1998


הנזי התיישב ב־1950 בקיבוץ סעד ועבד במוסך במשך שנים רבות. בשעות הפנאי היה עוסק ביצירה; קישט את חדר האוכל לקראת החגים ויצר עבודות שעיטרו את מרחבי היישוב. בשנים 1972–1976 למד אומנות בבצלאל. רבות מיצירותיו של הנזי הן יצירות על קירות העשויות במגון טכניקות: ציור, פסיפס, הנחת לבנים שרופות, פיסול ותבליטים בחומר. בקיבוץ סעד שהוא ביתו פזורות כ־15 עבודות שלו: בחדר האוכל ובבית הכנסת, בבית הספר ובעוד בניינים.


בית יין נחבא בפינת חמד גיליתי גם בקיבוץ גן שמואל; זהו היקב של יורם חנני, אשר במשך כמה עשרות שנים נהג להכין בו יין מסוגים שונים, לפי זני הענבים שהצליח להשיג. יורם אף השתתף בתחרויות ייננים חובבים וזכה במקום ראשון ליין לבן ובמקום שני על היין האדום שהכין.

וכיצד התגלגל לעסוק בייננות? בצעירותו הוא עבד בפלחה והיה מראשוני קוטפי הכותנה בקטפות ממוכנות. אחר כך עבר לעבוד במפעל המזון של הקיבוץ במחלקה להכנת מיצים. שם התוודע אל החביות ואל השימוש בהן. המפעל היה מקבל חביות ויסקי מפורקות למשלוח המיצים שהוא ייצר, והם היו בונים במָקום את החביות.



תמונות מן היקב של יורם חנני

הפועלים השכירים שעבדו לצידו, חבתנים שעלו ארצה מהונגריה ומרומניה, לימדו אותו גם לכבוש בהן כל שאריות של פרי או ירק. כך עלה בו הרצון להקים יקב. בכניסה למקום הציב גת עתיקה שנמצאה בשטח גן שמואל. הדלת מעוטרת הוויטראז' היא יצירתה של חברת הקיבוץ נירה רז. את אשכולות הענבים מן הקרמיקה יצרה האומנית יעל לב אף היא מגן שמואל. בימים אלה שוקלים בקיבוץ לשפץ את היקב ולהפוך אותו לאתר תיירות.


יורם חנני ובני משפחתו שיתפו אותי בתמונות רבות המתעדים את עיסוקם.


א. תמונות ממפעל המזון של גן שמואל


ב. בתהליך ייצור היין


תגובות

גידי ארבל איש רמת ישי הזכיר לי את הסיפורים על אודות הגמלים שנהגו להשחיז את שיניהם בלעיסת כנפי מכונית הסוסיתא, כיוון שהייתה עשויה מסיבי פיברגלס (סיבי זכוכית).


גידי גם הוסיף סיפור על מכונית ה־Volvo. "במסורת הערבית מתחלקת ירושת האב לבניו; חלקת זיתים בשטח של 10 דונם תתחלק בין שני בנים ובדור הבא יקבלו 2 נכדים רק 2.5 דונם. ברור שמחלקה זעירה לא ניתן לפרנס משפחה, ולכן פנו ערביי ישראל לעבודות בנייה ושירותים. בכפר טורען ליד צומת גולני החליט אחד התושבים לקנות משאית Volvo להובלות. ראה זאת שכנו וקנה אף הוא Volvo, ובתוך זמן קצר הצטרפו אחרים. חברת Volvo הבחינה בתנועת הקונים מן הכפר והכריזה כי זהו Volvo village". על כך הוסיף גידי: "אצל היהודים המציאו את תקנת אי־פיצול הנחלה במושבים ועל פיה רק בן/בת אחד יקבלו את הנחלה" וסיכם: "אז מסורת זה טוב, אבל קשה ללכת איתה למכולת".


צעצועי הקינדר שלי




106 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול