מאז ומתמיד משכו אותי אליהם בתי חרושת, סקרנו אותי, הפנטו אותי: התהליך מרובה השלבים שמתרחש בקרביהם, שהוא בלתי־נהיר לי על פי רוב, ובו חומרי הגלם הופכים למוצר שימושי ריתק אותי. זאת ועוד, כבר שנים אני מלקטת שמות עבריים שניתנו לבתי החרושת בארץ ומנסה להתחקות אחר מקורם. בנותיי התוודעו לאהבתי זאת משחר ילדותן; מרגע שגיליתי שמרכזי מבקרים במפעלים מספקים לילדים ולמבוגרים חוויה מעשירה, פקדנו אותם לעיתים מזומנות. היינו במרכזי המבקרים של אוסם, קוקה קולה, תנובה, ידיעות אחרונות ועוד. הטוב שבהם, לדעתי, הוא מרכז המבקרים של מפעלי נשר לייצור מלט (ליד רמלה). הסיור במפעל הנמשך והולך מן המכונות אל המחצבות ובחזרה – מרתק.
ביומני הרשת הקודמים הזכרתי כמה וכמה בתי חרושת, הינה קורותיהם.
אפתח בפניציה, בית החרושת שבו עבד גדליהו ברקו, סבא שלי. את חברת פניציה הקימו ב־1934 השותפים: פריץ מיכאליס (גרמניה) שהתמחה בייצור זכוכית עוד בשלזיה עילית, משפחת ליברמן מסטניסלבוב (גליציה) ובעלי חברת בוקסבאום (הולנד), שהיו סיטונאים לזכוכית שטוחה ובעלי עסקים בתל אביב ובאלכסנדריה. החברה הוקמה כדי לספק את הביקוש שגדל והלך לזכוכית שטוחה לחלונות, שכן באותה תקופה בנו הבריטים בניינים רבים בקצב מואץ ברחבי הארץ. בפברואר 1936 החל בית החרושת לעבוד ועד 1945 התבסס מעמדו, וכיוון שהיה בית החרושת היחיד במזרח התיכון לייצור שמשות, 40% מתוצרתו נמכרה למדינות השכנות. משנת 1947 החלו לייצר בו גם בקבוקי זכוכית. במשך השנים הוקמו לבית החרושת סניפים בירושלים ובירוחם. השנה אחרי משברים רבים ובעקבות מגפת הקורונה, כיבו בו את התנור האחרון שהפך את החול לזכוכית. פניציה נסגרה!
צלם: אדגר הירשביין, הספרייה הלאומית צלם: זולטן קלוגר
השם פניציה (כלומר ארץ הפניקים) נבחר כדי להנציח את אנשי צור וצידון, אשר להם מיוחס גילוי תהליך ייצור הזכוכית. הפניקים קיבלו את שם מהיוונים: פוֹינִיקֶס (Φοίνικες) ביוונית הוא צבע הארגמן שהפניקים התמחו בהפקתו מחלזונות הארגמון. אותו צבע הוא גם מקור השם פניקס – עוף החול.
את בית החרושת מִכסף הזכרתי ביומן הרשת הקודם; הפסל יורם נחמני יצר את הכבשה שלו מסכו"ם של מכסף שהוא התיך. מכסף הוקם כבית מלאכה לעבודות מתכת בתל אביב בשותפות של פרידלנדר, פטר וְורמן, וייצרו בו שיניים תותבות, תכשיטים וסכו"ם. ב־1940 כשהתרחב המקום והיה לבית חרושת, העתיק מקומו לחולון ונמכר לזאב לוינסון, והוא אשר העניק לבית החרושת את שמו העברי היפהפה. אך בית החרושת נקלע לקשיים גם בעקבות מותו בטרם עת של לוינסון, ולבסוף ב־1960 נמכר לקיבוץ ניר עם.
זאב לוינסון (1913–1947) מהנדס בוגר הטכניון בחיפה ניהל את בית החרושת מִכסף ובו־בזמן פעל בארגון ההגנה: בבית החרושת יצקו גופי רימונים לשימוש ההגנה. לוינסון גם היה טס במטוסו הפרטי טיסות מודיעין עבור הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) וגם היה מעביר באמצעותו נשק ותחמושת ליישובים מבודדים בנגב. לימים אף היה מעורב ברכישת מטוסים מעודפי הצבא הבריטי. בכ"ט בנובמבר תש"ח, היום שבו התקבלה באו"ם ההחלטה על הקמת המדינה, הוא נהרג בהתרסקות מטוסו בשדות בית יצחק.
"'רוצה אדם בקב שלו'* מדוע לא ירצה אף בכף או בכפית משלו. והיום אין הדבר בארץ־ישראל מן הנמנע. מצויים כפות ומזלגות וסכינים מתוצרת הארץ, ללא הבדל במחיר וללא הפרש בטיבם" – כך סיכם העיתונאי בן ברכה את ביקורו בבית החרושת מִכסף (הצופה, יוני 1940).
*העיתונאי יוצר משחק מילים בין "קב" ל"כף" – מילים דומות בהגייה של ימינו. הוא רומז בדבריו לכתוב במשנה: "אמר רב כהנא: אָדָם רוֹצֶה בַּקַּב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל חבירו" (בבא מציעא לח, א). במשנה זו דנים בשאלה מה יעשה אדם, שחברו הפקיד אצלו את יבולו והינה חלף הזמן והיבול עומד להתקלקל. האם עליו למכור אותו, שואלת המשנה ועונה שאסור לו למוכרם, שהרי – מבהיר רב כהנא – חביבים על האדם הפֵרוֹת שגידל ביגיע כפיו, עד שהוא מעדיף שרובם יירקבו ויישאר לו רק קב אחד מהם, מאשר למכור אותם ולקבל תמורתם כסף. רוצה לומר, העיקר הוא האיכות ולא הכמות.
גם המפעל שמייצר את פסל הכבשה מקרטון (יומן רשת 6) הוא ישראלי, והוא ממוקם בקיבוץ כפר מסריק – DuArt. במפעל זה מייצרים בעבודת יד מתנות ומוצרי פרסום מחומרים ממוחזרים. המפעל הוקם ב־1996 ביוזמת שתי חברות קיבוץ. בתחילה הן יָצרו פסלים משאריות קרטון שנתנו להן במפעל הגדול שבקיבוץ – Ducart, מפעל לייצור אריזות קרטון. לכן כשהקימו את מפעלן בחרו בשם שיהיה בו הֵד למפעל שבתמיכתו החלו ביצירתן. ולמה Ducart? מספרים שבתחילה ייצרו במפעל אריזות מקרטון לעטיפת אפרסקים (או אולי אגסים...) – לכל עטיפה היו שתי כנפיים – דוּ, קרט הוא קיצורה של המילה קרטון. סיפור מעניין, אבל אני מעדיפה שמות עבריים...
על הלשון
הינה רגע של עברית על אותו הנושא.
כשבאו בני העלייה השנייה והשלישית לברוא בארץ ישראל חברה חדשה, עשו את העברית לשפתם היחידה, ובין השאר הקפידו בבחירת שמות עבריים לילדיהם, שמות שביטאו את השקפת עולמם. ואכן רווחו באותה תקופה שמות כגון עברייה, תחייה, ציונה, ירדנה, אהוד, אסף וגדעון, עמיהוד ועמיחי. גם בבואם לבחור שמות למוסדות ולמפעלים עשו כך. לעתים קרובות בחרו את השמות סופרים ואנשי רוח. גדול הממציאים היה חיים נחמן ביאליק. ב־1925 בחר בשם דבר לעיתון ההסתדרות העובדים. המילה דבר קסמה לו שכן פירושה גם "דיבור" וגם "מעשה". הוא אף הציע ב־1933, את השם אגד, לחברת האוטובוסים, שנוסדה אז ממיזוג החברות: המהיר, הגה, קדימה והתאחדות הנהגים. ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה הציונית, ייסד ב־1941 את הוצאת הספרים של ההסתדרות עם עובד ואף קבע את שמה. השם הזה היה אחד השמות שהוצעו קודם לכן לעיתון דבר. אחד העם בחר ב־1906 את השם עתיד לבית החרושת לשמן שנוסד בחיפה. לימים שונה השם לשמן. גם בקביעת שמה של חברת הביטוח הסנה, שנוסדה ב־1921, היה לו חלק. מייסדה אליהו מרגלית–מונצ'יק סיפר בזיכרונותיו, שכשהציע את השם הסנה, התנגדו להצעתו חבריו מחשש לחילול הקודש. אחד העם הוא שפסק שאפשר להשתמש במילה זו. עוד רבים השמות היפים השמורים עמנו מאז: הארגז, המשביר, כור, תנובה. גם היום נטבעים שמות עבריים מקוריים, אך לצידם יש שמות רבים שאין להם שום קשר לעברית.
ערכה רותי אלמגור־רמון; שודר בקול ישראל בי"ח בשבט תשס"ג
תגובות
בעקבות סיפורו השם של בכורתי "טליה", סיפר לי עדו שהכיר בעבר בחורה בשם שׂייה (הנקבה של השֶׁה), ואני נזכרתי שהכרתי לפני שנים רבות בחורה ששמה היה גדייה (נקבת הגְדי) – שניהם שמות שלא הפכו רווחים.
צעצועי הקינדר שלי
ליומני הרשת הקודמים: