בשיער גולש

"אל תעברי ילדה לבד ברחוב בשיער גולש [...] זה משחק באש" – שרו חברי להקת גשר הירקון את שירם הפופולרי, ואני דימיתי שהם שרים רק לי. חשתי את הסכנה האורבת ברחובות העיר (ואכן שערי היה אז קצוץ). היום כמובן רבים המבקרים את השיר הזה שיש בו הטרדה מינית.

את שיר הגעגועים לאהוב הרחוק "אֲפַתַּח שערי" שרה להקת בנות גבת: עינת שן, לילך מירן, ורד צור ושרה וגשל למילותיה של פניה ברגשטיין ולחנהּ של שלומית ליפשיץ. שיר זה ליווה את נעוריי בגבת.

את התקליט יזם אבא שלי, ועוד אספר פעם על תהליך היצירה שלו.



שיערו גולח כשבא למחנה, כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח, שיערה נשאר ארוך ובלי מענה בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח. "אינני שומע אותך ברעש הגובר". "חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר" שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר. שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

הרוח שיברה את העץ, העץ את הרוח העולם היה להם, כדיבור לא־ישיר, היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח. לא נוגע בהם. לאט החלו לשיר. "הגשם יורד, בוא הביתה מהר". כיוונתי שעוני."מתי אתה חוזר?" שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר. שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים. השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים, "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?" שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.



שירו של יהודה עמיחי היה אף הוא היה שיר של הזדהות, כך צריכה להיראות ולחוש הנערה המחכה לאהובה המשרת בצבא.

דן אלמגור סיפר על השיר בתוכניתה של רבקה מיכאלי וציין את שהצמה נזכרת בלא מעט שירים מפסקול חיינו. ריכזתי כמה מהם;



הוא לא ידע את שמה,

אבל אותה צמה

הלכה עמו לאורך כל הדרך, חיים חפר


במורד השביל ניצבת נערה,

זהב צמתה תכלת עינה,

וחיוך על שיפתותיה נחמד, מאיר נוי ודוב נוימן (תרגום)


הייתי כה קטנה,

ילדונת עם צמה,

והוא נשק לצמתי,

נשק לי והסמיק, אברהם בן־זאב


בשמלה אדומה ושתי צמות

ילדה קטנה יחידה ותמה

עמדה ושאלה למה, רותי ספרוני


האם האם האם אמרו לך פעם

שעל גבך תלויה צמה כל כך יפיפייה

שאם ארצה לאבד עצמי לדעת

אז רק בצמתך אבחר כחבל התלייה, חיים חפר


אביגיל בתי וצמתה על כתפה, 2021.


השיער – תפקידים רבים לו בתרבות האנושית; כולנו זוכרים את הסיפור המקראי על מחלפותיו של שמשון שבהן טמון היה כוחו יוצא־הדופן, את גאוותנותו של אבשלום בן־דוד המגולמת בשיערו היפה ואשר סופהּ שהביאה למותו, גדלנו על סיפורי אגדות כמו רפונזל שהייתה משלשלת את שיערה הארוך ארוך מן המגדל – שם נכלאה – ובדרך זו התאחדה עם אהובה; בשיעורי האנגלית בתיכון למדנו את סיפורו של או. הנרי "The Gift of the Magi" על בני הזוג העניים, שכדי לקנות זה לזה מתנות, מכרו חפץ שהיה יקר לליבם; הבחורה מכרה את מחלפותיה וקנתה לאישהּ שרשרת לשעונו היקר, והוא מכר את שעונו וקנה לה מכבנה לשערותיה.

שמשון, ון־אייק, המאה ה־17; רפונזל, פול היי, 1910


לאחרונה התגלגל לידי הספר "צ'אדור נוטף מי גשם", שכתבה ריטה (הזמרת), הוצאת מודן 2021. קראתי את הסיפורים (הביוגרפיים) המובאים בו בעניין רב, לא יכולתי להניח את הספר מידי. הסיפורים מתארים את חייה המוקדמים באיראן מולדתה, את בני משפחתה הגרעינית והמורחבת, את חייה כיהודייה בין מוסלמים ואחר כך את העלייה לארץ ואת היקלטותה כאן. הספר מומלץ מאוד

בסצֵנה אחת שהדהדה משהו בליבי מספרת ריטה שפעם כשהייתה בת שלוש וחצי ביקשה למשוך את תשומת הלב של המבוגרים, אך איש לא שם לב אליה, והיא בתגובה גזזה את שיער ראשה:

"זאטוטה בת שלוש וחצי, צועקת, משתוללת, בוכה, מנסה למשוך את תשומת ליבם, שיתרכזו רק בי. אבל כל אחד מהם היה עסוק במשהו אחר. אימא בחדר שהפכה אותו למספרה, סיפרה את שערה של גברת אחת. אבא גיהץ בסלון [...] וקרא לאחותי מיטרה שתבוא להעסיק אותי. [...] מיטרה הואילה להרים אותי כמה פעמים ברגליה, בטני מונחת עליהן והיא פוקדת עליי לפרוש ידיים לצדדים, עכשיו אני אווירון. אבל מיטרה, לאה מהחום, שומטת אותי מהר לנחיתה. ושוב חיפשתי מישהו שישחק איתי. [וכך זה נמשך, עד שהפעוטה מצאה את עצמה לבד]. הבכי גאה ופרץ. ניסיתי לבטא בו את הזעם והתסכול. [...] הבחנתי במספריים שעל השידה. עליתי והתיישבתי על הכיסא, בטוחה שמצאתי את העונש ההולם לכל בני המשפחה. השחלתי את אצבעותיי בשתי טבעות הכלי הכסוף, הקריר. התחלתי לגזור את שערות ראשי, תופסת קווצות־קווצות, חותכת אותן עד הקרקפת בחושת ניצחון, רועדת מהתרגשות מעצם המחשבה שכשהמעצבנים האלה יראו אותי ככה, גזוזה, הם יצטערו שזנחו אותי ויבכו להם מאוד. [...] כשהוריי הגיעו הם לא פרצו בזעקות שבר, אלא בצחוק נבוך. [ ...] נדהמתי: איך זה יכול להיות?! אימא לקחה ממני את המספריים בחנה את ראשי, שחלקו קירח וחלקו שאריות של קווצות מדובללות, ועשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות [...] גילחה לי את הראש לגמרי. [...] אימא קשרה לי לראש את המטפחת המקושטת עיגולים־עיגולים, שהייתה כרוכה קודם לראש הבובה, ואני התנחמת בשמחת הצבעים שלהם: סגול, טורקיז וכתום".














סיפורה של ריטה העלה בי זיכרון קשה מילדותי. הייתי גדולה ממנה, בת עשר או אחת עשרה, וכשחשתי שאיש אינו "רואה" אותי, שאיש אינו מתייחס אליי, השלכתי את משקפי הראייה שלי על הרצפה (בצעירותי סבלתי מפזילה ומקוצר ראייה, אך סירבתי להרכיב משקפיים) ודרכתי עליהם...


לפני שנים שמתי לב שבקולנוע הישראלי השיער ממלא לא פעם תפקיד מרכזי. נדמה לי שהסצנה הזכורה ביותר בעניין זה לקוחה מן הסרט "הקיץ של אביה", שנעשה לפי ספרה האוטוביוגרפי של השחקנית גילה אלמגור. את הסרט הקרַנו לא פעם לתלמידי האולפן באוניברסיטה העברית, והסצֵנה שבה האם ניצולת שואה מגלה שלבתה יש כינים בשיער, היא מגלחת את ראשה ועוטפת אותו במטפחת, הותירה על הכול רושם עז. סיפור זה המחיש את הזרות שחשו שורדי־השואה בחברה הצברית בארץ ישראל.


קטע מ"הקיץ של אביה".


גם בסרט הקצר המצוין "הבחור של שולי" (1997) שביים דורון צברי לפי סיפורה של דורית רביניאן, לשיער תפקיד מרכזי; השנה היא שנת 1977: אם המשפחה היא ספרית המקבלת את לקוחותיה בבית, וסביב המספרה הבית מתנהל, היום הזה הוא יום חג, כי בו נערכת היכרות בין הורי החתן של שולי הבת הצעירה ובין בני המשפחה. אחיה ניסו (איציק כהן) שהוא שובניסט גס־רוח מגדל בלורית גדולה ופאות לחיים כאופנת שנות השבעים. האחות "הבלונדינית" שולי (אורלי בן־גרטי) – תסרוקתה היא א־לה פארה פוסט, ומזל, האחות הבכורה והגרושה (אסתי ירושלמי) מופיעה בתחילת הסרט ואבו־עגילה לראשהּ, ובסופו אחרי שזכתה לפגוש את אהבת חייה (דני שטג) שיערה החלק גולש על כתפיה...


הסרט "הבחור של שולי".


ואכן בשנות השבעים חשבנו שעל השיער הנשי להיות ארוך וחלק בדומה למראן של שחקניות הוליווד. טרחנו אפוא להחליקו באבו־עגילה "לקחת קווצות שיער, להצמיד אותן לקרקפת ולהדק במכבנת מתכת, לעטוף במטפחת ולישון על זה. [...] נקרא כך על שם המתחם המצרי בחצי־האי סיני שנכבש בידי חיילי צה"ל הגיבורים במבצע קדש [...]", מתוך: איפה היינו ומה עשינו, אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, עמ' 9


בשנות השבעים אף אני אהבתי לסרק את שערי בתסרוקת א־לה פארה פוסט, שהייתה לאופנתית בעקבות סדרת הטלוויזיה "המלאכיות של צ'רלי". בסדרה כיכבה השחקנית הבלונדינית Farrah Fawcett ותסרוקתה אומצה אצל רבות מבנות דורי, אולי משום שהיא אכן מחמיאה לרוב הנשים...


תגובות

עידו בסוק סיפר: "אחותי וכיתתה הציגו ב'האנגר' של אשדות (סככת המטוסים שהפכה אצלנו לבית קולנוע) בפני כל הקיבוץ את 'הציפור הכחולה', כנראה ב־1958. אחותי הייתה ה'ציפור'. מוטיב הציפור הכחולה מופיע גם במחזה לילדים של יעקב שבתאי, המסע המופלא של הקרפד (1965), שזכה בפרס של ועדה מטעם משרד החינוך, שהבחינה בכישרונו המיוחד של שבתאי".
















ציפי חברתי שלחה לי תמונה של צוקית בודדת – ציפור כחולה (ליתר דיוק, הזכר בגוון כחול־אפור), וכתבה:"ציפור מקומית שלא קשה לראותהּ, אם מעוניינים...". מיהרתי למרשתת וקראתי עוד על אודות הצוקית והתברר לי שהיא הציפור הלאומית של האי הקסום מלטה, ושבארץ אפשר לצפות בה מן הצפון ועד סְפר המדבר.
















צעצועי הקינדר שלי


97 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול