*כשחיפשתי שם ליומן הרשת נזכרתי בשירו של נתן אלתרמן "שדרות בגשם", וכל שורה בו נדמתה לי ראויה לכותרת.
[...] הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבוֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר [...].
ועוד קצת על ביקורי בגרמניה בחברתה של זילקה.
כשסיפרתי לחברים על הביקור ב־Baden Baden נשאלתי: למה פעמיים "באדן". מסתבר שבמקור קראו למקום Baden (שפירושו בגרמנית: אמבטיה, מקום רחצה), שהרי עיקר פרסומו של המקום בא לו מהמרחצאות החמים שנובעים בו. השם הכפול – כך לומדים מהוויקיפדיה – נוצר רק ב־1931 כדי לציין שזו העיירה Baden במדינת Baden-Württemberg. הגענו לשם עם ערב, זילקה חברתי חובבת המים, אשר מקפידה לשחות כמעט כל ימי השבוע כבר שנים רבות, מיהרה למרחצאות. היה זה סוף השבוע והתורים היו ארוכים, שכן רבים מהמבקרים הם צרפתים החוצים את הגבול כדי לבלות בעיר. אני ויתרתי על הרחצה.
על קיר החדר במלון שלנו צויר דיוקן ברקע קו הרקיע של באדן באדן, לידו נכתבה השנה 1867 ומתחתיו חתימה. הסתקרנתי מיהו האיש שמעטר את חדרנו? התקשיתי לפענח את החתימה, הפנים נראו לי מוכרים... נינה חברתי חוקרת הספרות כתבה לי מיד – זהו פיודור דוסטוייבסקי.
הציור הזה והפרטים לידו חשפו לפניי פרשה ספרותית מסעירה. הסופר פיודור דוסטוייבסקי (1821–1881) היה מכור להימורים, וכמה וכמה פעמים בילה בקיץ ליד שולחנות ההימורים בעיר – באותם ימים הייתה באדן באדן עיר נופש מועדפת על יוצרים רוסיים רבים. ב־1867 נשא דוסטוייבסקי לאישה את אשתו השנייה Anna Grigoryevna, ובעת ששהו בעיר הפסיד את כל כספה בהימורים. חוקרי הספרות אומרים שבאותם ימים החל לכתוב את "החטא ועונשו".
את הפרשה תיאר הסופר והרופא היהודי לאוניד ציפקין בנובלה "קיץ בבאדן באדן", והתבסס על היומן שכתבה רעייתו של דוסטוייבסקי. הספר נכתב בברית המועצות בשנים 1977–1981 והוברח למערב. שם תורגם לאנגלית ופורסם באנגליה, אך לא זכה לתשומת לב. לימים קראה אותו סוזן סונטאג המסאית האמריקנית ובזכותה הוא שב והתפרסם. עדיין לא קראתי את הנובלה, אבל מהביקורות עליו, הבנתי שזהו שיר אהבה לספרות הרוסית.
פגישה מיוחדת עם דוסטוייבסקי הייתה לי כבר בעבר בשנת 2004 בעיר אומסק. בתי הבכורה טליה נולדה בעיר הזאת ובבואי לאמצהּ אל חיקי, חקרתי את המקום. למדתי אז שדוסטוייבסקי ישב שם ארבע שנים בכלא בעוון השתייכות ל"חוג פטרשבסקי" – קבוצה אינטלקטואלית שהאמינה ברעיונות סוציאליסטיים וליברליים. ב־1849 נעצרו חלק מחברי החוג, נדונו למוות בירייה, אך למזלם המיר הצאר את העונש במאסר עם עבודת פרך. החוויה הזאת השפיעה על דוסטוייבסקי והוא זנח את העיסוק ברעיונות הקִדמה.
הפסָל הוא S. Golovachev (2001)
חוקרי הספרות אומרים שמאסרו שימש בסיס לרומן "רשימות מבית המוות" (1862) ושהוא נרמז בקצרה גם ב"חטא ועונשו" (1866) שהרי גיבור הספר רסקולניקוב נדון לעבודת פרך במחנה עבודה ליד נהר האירטיש שלגדותיו שוכנת אומסק.
נהר האירטיש, 2004
כשקמנו בבוקר בבאדן באדן ציפתה לנו ארוחת בוקר מפנקת בסביבה שכולהּ סתיו אירופאי ואנו יצאנו לגלות את מכמני העיר שהחלה להתקשט לקראת חג המולד.
שמנו פעמינו אל ה־Trinkhalle (היכל השתייה) – מבנה שאליו מגיעים הבאים להירפא במעיינות ושותים שם ממי המרחצאות, אשר להם – כך מאמינים – סגולות מרפא.
הסטיו של הבניין שנבנה בשנים 1839–1942 מקושט בציוריו של Jakob Götzenberger, ציורים המספרים אגדות אפלות מן היער השחור...
מרלין בת הים שפיתתה בשירתה רועה צעיר. הוא קרב אליה ביושבהּ ב־Wildsee, התעלם מאזהרות וטָבע...
עלמה צעירה המקוננת על ארוסהּ שטבע, בעודו מנסה לחלץ את טבעת אירוסיה, שעורב חטף...
לקראת חג המולד הציגו בין העמודים של ה־Trinkhalle את "לידת ישו" – אותן סצֵנות שבונים בבתי הנוצרים לקראת החג ובהן רואים את הרך הנולד בעריסתו, את משפחתו, המלאכים, בעלי החיים ושלושת המלכים. הינה כמה מהן.
לפני כמה שבועות טיילתי בירושלים בחברתה של ידידתי אורלי בן־משה, מורת דרך מרתקת, והיא סיפרה לי שהשנה ערכו גם ב־Custodia Terræ Sanctæ בירושלים העתיקה (רחוב סנט פרנסיס 1) תערוכה של סצֵנות "לידת ישו"... הינה כמה מהן;
התצלומים מאתר הפרנציסקנים וממצלמתה של אורלי בן־משה
אורלי גם שלחה לי יומן רשת, שבו מסופר בפרוטרוט על התפתחות סצֵנות "לידת ישו" בנאפולי.
טיילנו בבאדן באדן ביום ראשון 13 בנובמבר, שהוא יום אבל לאומי בגרמניה. ביום זה מתייחדים עם קורבנות האלימות בני כל האומות, ולכן הקזינו הנמצא ליד ה־Trinkhalle לא פעל. הכול היה שומם ודומם. ליד המלון שלנו ראינו שלמרגלות האנדרטה לקורבנות היהודיים בעת מלחמת העולם השנייה הונח זר.
שקט שרר ברחובות העיר.
גני Goenneranlge
שבנו למלון ובדרך הצצנו לכנסייה הקתולית העתיקה ביותר בעיר Spitalkirche (כנסיית בית החולים). היא נבנתה במאה ה־17 בקרבת מרחצאות הקרקלה – אתר מעיינות המרפא הידוע.
עיצובה של הכנסייה יפהפה. הינה כמה פרטים;
את חלונות המשכית המרהיבים עיצב Harry MacLean אומן גרמני שהתגורר בהיידלברג בשנים 1951–1956. החלונות העתיקים נהרסו בעת מלחמת העולם השנייה.
תבליט הנחושת על שער הכניסה עוצב אף הוא בידי MacLean ועליו מתואר "חזון העצמות היבשות"
נכנסנו למכונית ונסענו לטעום משהו מן היער השחור. שאלתי מאין שמו, וזילקה הסבירה שזה משום שהעצים שם צפופים כל כך ואור קלוש חודר מבעדם, עד שהירוק נראה שחור... נסענו ל־Mummelsee, שהוא האגם הגדול ביותר ביער השחור, ובו יש המאמינים מתגוררות בנות ים – Nixe (שיש להן ייצוג בכל התרבות של ארצות הצפון) המפתות בשירתן את התמימים וגורמות להם לטבוע במים העמוקים של האגם (ראו לעיל).
ליד האגם נבנתה בשנים 1970–1971 St. Michaelskapelle, וצורתה מושכת עין; הצריח של הקפלה מדמה את עצי האשוח ביער השחור, הבניין כולו – יש בו אזכור לבתים שנהגו לבנות באזור.
את חלונות המשכית המהפנטים יצר האומן Emil Wachter.
לאחר שסיירנו במקום ומסביבנו בעיקר גרמנים שבאו לבלות את סוף השבוע בהליכה בהרים, נסענו לבאדן באדן בנוף שונה לחלוטין באזור Rebland, אזור שבו מגדלים גפנים ליין.
את ארוחת הצוהריים אכלנו ב־Wirtshaus Molkenkur – מסעדה גרמנית אופיינית, שם חגגה זילקה את נישואיה. לידינו ישבה חבורת גמלאים, לבושים בלבוש רשמי. הם הגיעו מאזכרה שנערכה באותו יום לקורבנות האלימות בעולם.
את היום העמוס הזה בניגודים: קזינו מפואר וכנסיות מרשימות, מי מרפא וכרמי יין, יום אבל לאומי וקישוטים לקראת חג המולד, בנות ים פתייניות ומטפסי הרים, סיימנו במוזאון Frieder Burda לאמנות מודרנית. הייתה זו תערוכת ציורים נוגעת ללב של אומנים צרפתיים שציירו בסגנון נאיבי, "The Painters of the Sacred Heart". המשותף לכולם היה שהם לא למדו באופן רשמי לצייר ועסקו במקצוע אחר; הנרי רוסו היה פקיד מכס (1844–1910), לואי ויוון (1861–1939) עבד כדוור, סרפין לואי (Séraphine of Senlis) (1864–1942) הייתה עוזרת בית ולימים בשל התמוטטות נפשית אושפזה במוסד, אנדרה בושאן (1873–1958) עבד בחקלאות, קמיל בומבוא (1883–1970) היה מתאבק, איש קרקס ופועל רכבת.
הינה מבחר מיצירותיהם הקסומות;
ציוריו של הנרי רוסו
ציוריו של לואי ויוון
ציוריה של סרפין לואי
ציוריו של אנדרה בושאן
ציוריו של קמיל בומבוא
תגובות
ידידי עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה של שאול טשרניחובסקי (2017), הפנה אותי לשיר "הנאווה מדילסברג" וסיפר שביקר בכפר הזה כדי לחפש את עקבותיה של גיבורת השיר. מיהרתי לקרוא את השיר המפתיע הזה העוסק בעולם בתי המרזח. הינה הוא לפניכם.
מַה גָּדַל הַגִּיל פֹּה! הַמֶּלְצָר, לוֹג־יָיִן!
לְחַיַּיִךְ, הַנָּאוָה הָרַכָּה בַשָּׁנִים!
מַה שָּׁפְרוּ עָלַיִךְ קִשּׁוּרֵי־הַשָּׁנִים,
מַה יָּאֶה לָךְ לֹבֶן-הַשַּׂלְמָה!
עוֹד כּוֹס לִי מַהֵרוּ, הַמֶּלְצָר! הָעַלְמָה!
גַּם אַתְּ שְׁתִי וְאַל תִּכָּלֵמִי.
הַבִּיטִי בִי, יָפָה; זֶה חָזִי כַּגָּל,
וּזְהַב שְׂפָמִי מֶשִׁי יִלָּפֶת אֶל עָל.
שְׁתִי וּבִמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה.
מַה גָּדַל הַחֹם פֹּה! יַקִּירָה, נֵצֵאָה.
הֶאָח, הֶחְלִימַנִי הָרוּחַ מִשְּׁפָיִים!
עַמּוּד־אֵשׁ מִתְפּוֹצֵץ בַּנָּהָר, בַּמָּיִם,
וְקַרְנָיו בַּעֲרָפֵל חֲתוּלוֹת.
עֵינַיִךְ מָה אוֹרוּ, עֵינַיִךְ מַה כְּחֻלּוֹת!
כְּרֻכְסֵי-הֶהָרִים בְּחַלּוֹנִי
בַּנֶּשֶׁף, בִּנְפֹל שֶׁמֶשׁ־עֶרֶב בַּתְּהוֹם,
וּבְעַרְפִלֵּי-הַבֹּקֶר כִּי יֵאוֹר הַיּוֹם,
הָרוֹחֵץ בִּטְלָלִים רַעֲנַנִּים.
שַלָּמָה תִּתְחַמְּקִי מִמֶּנִּי, הַנָּאוָה,
עוֹד נֵצֵא בִּמְחוֹלוֹת, אַךְ מְעַט-קָט תּוֹחִילִי,
לַכֹּל זְמָן!… שִׂימִינִי עַל לִבֵּךְ וּשְׁקִי לִי.
הַנְּשִׁיקָה רַק אַחַת לָךְ, יָפָה?
חֲזִיזִים וָרָעַם! וָלֹא – אָז אֶקְצֹפָה.
כֵּן תַּעֲשִׂי: שִׂימִינִי עַל לִבֵּךְ,
חַבְּקִינִי וּשְׁקִי לִי בְּכֹחַ וּבְחוֹם,
וּשְׁקִי! כִּי מִי יֵדַע מַה יֵּלֶד עוֹד יוֹם,
וְאִם נָשׁוּב נִתְרָאֶה, יוֹנָתִי.
בְּדִילְסְבֶּרְג לְבֵית אָבִיךְ הַמִּשְׁעוֹל אֶמְצָאָה!
אַתְּ תִּהְיִי כּוֹכָבִי, הַנָּאוָה, בַּת־הָרִים;
מִשְׂפַת-הַיָּם אָנִי, יָם מַכֶּה מִשְׁבָּרִים,
וָאֶלְמַד אֶת שִׁירָיו הַנָּאוִים.
כִּי יַעַל עֲנַן-הָעַרְבַּיִם בַּחֲגָוִים,
וַאֲחוֹתֵךְ הַבְּכִירָה נִרְדָּמָה, –
אַתְּ חֶרֶשׁ תָּקוּמִי וְתֵרְדִי אֵלַי,
אָז שִׁירִי, שִׁיר נֵכָר, לָךְ אָשִׁיר בַּגָיְא,
וְעָנְתָה לוֹ בַּת־קוֹל הָרָיִךְ. [מתוך פרויקט בן־יהודה]
צעצועי הקינדר שלי