בֵּין שַׁחַר לְזֹהַר

בשנה האיומה ההיא, שנת השבר הגדול, שנת 1973 אנחנו בני מחזור גפן (ילידי 1956) התחלנו ללמוד בכיתה י"ב. במשך ימי הלחימה לא למדנו כמובן, עבדנו וסייענו ככל יכולתנו. חמישה מבני המשק נפלו אז, ובמרכז המשק נחת טיל "פרוג", שהרס את כל בתי הילדים (קיבוץ גבת סמוך למחנה מת דוד ולכן הוא היה בטווח הטילים הסוריים), למזלנו איש לא נפגע. ואחרי המלחמה, כשחזרנו לשגרה העולם סביבנו היה שונֶה, אנחנו השתנינו.

לא ייפלא אפוא שראשנו לא היה נתון לחגיגות סיום בית הספר – חג המחזור; "חג הפרידה מבני כתה י"ב המתגייסים נפתח ב'מצעד הצדעה' של נציגי כל מחזור, כשהאחד משחיל סרט כחול לבן על דגל הלאום, והאחר סרט אדום על הדגל האדום של בית הספר [חטיבת בני הקיבוץ המאוחד]. היו ברכות וחלוקת שי לכל בוגר, ובמוקד – הצגה של בני המחזור, ובה ביקורת על גבת, רוויה באהבת המקום", משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 52.

לפניכם כמה תצלומים מארכיון גבת (תודה רבה לרחלי יוטבת);

בתצלומים: טקס תליית הסרטים והעברת הדגל; "הדר" (1971), "אייל" (1969), "דקל" (1983), בני קבוצת "עמל" (1968): הבנות בחולצות לבנות והבנים בחולצות רקומות, העוגות של בני "דרור" (1949) – אז היה נהוג להכין לכל בוגר עוגה ועליה שְׁמוֹ, דגל חטיבת בני הקיבוץ המאוחד

הינה סרטי המחזורים של קבוצת "הדר" (1971) שרקמה רחלי יוטבת. לפי המצוי בארכיון בשנת 2008 ערכו בגבת בפעם האחרונה את טקס תליית הסרטים והעברת הדגל.

בקיבוץ שמרת השתמשו בדגלים משולשים לאותה מטרה;

ואנחנו בני "גפן" – התפזרנו בקיץ 1974 לכל עבר; חלק מאיתנו יצאו לעזרת קיבוצים צעירים ושלוש מאיתנו למדו לבחינות הבגרות. כשניסיתי בימים אלה לברר עם חבריי למחזור מה הם זוכרים מן המסיבה שנערכה ב־12 ביולי 1974, נעניתי בשכחה... האירוע נמחה מן הזיכרון.

בשער יומן המשק החגיגי הופיעה רשימת השמות שלנו, בוגרי מחזור כ"ג, ומתחת הייתה ברכת הבית – בֵית שיר של יהושע רבינוב, המשורר המקומי (מחבר "ירדה השבת"); כשאני קוראת אותו כיום אני עדיין חשה את הוד הקדומים שחונכנו לאורו.

"הַשִּׁיר בָּנִים, לְאוֹנְכֶם, לָעֹז וְלַמֶּרי הַשִּׁיר

לְשִׂמְחַת הֶיוֹתְכֶם וּלְסַעַר רָדוּם בְּקִפְלֵי שַׁלְוַתְכֶם

אַתֶּם, אֲדוֹנֵי הַמָּחָר. לָכֶם כִּבְרַת אוֹר זֶה מֻֿגֶּשֶׁת.

רְדוּ־נָא, רְדוּ דִּבְשְׁכֶם, מֵעַז וּמוּצָק נָָא רְדוּהוּ".

ביומן המשק התפרסם ריאיון שערך מיכאל שיר ידידי עם המטפלת שלנו צפרה (צפרירה) יזרעאלי. בין השאר הוא שאל אותה, אם יש בעיניה הבדל בין בני המחזור "גפן" ובין בני המחזור שלהּ (צפרה הייתה בת למייסדי הקיבוץ), והיא אמרה: "הם לא דומים לנו. יש בהם בנוער הזה, הרבה יותר דאגה לצרכים שלהם. אנחנו פחות 'שמנו' על עצמנו. לביגוד למשל, הם מקדישים תשומת לב מוגזמת. הרבה יותר דואגים למה ש'מגיע'. ההתעניינות התנועתית פחותה. [...] גם גבת רחוקה מהם הרבה יותר. אנחנו כבני ביה"ס, היינו משתתפים בפועל במסיבות החברים. היום, הנעשה במשק זר להם. [...]" לסיכום היא הוסיפה: "אני בטוחה בהם. יש להם הכלים לתפקד נכון בחברה. בהתחלה יהיה להם אולי קשה קצת, לא בקלות ילך להם שכן אנחנו מפנקים אותם יותר מידי, ממש חונקים אותם מרוב אהבה..."

האומנם?

לא ויתרנו על העלאת המופע ובזכות שפרה וצבי בן־צבי אישהּ (שהיה אז המדריך שלנו) ארגנו תוך ימים אחדים אירוע מכובד. ביומן המשק תוארה המסכת שהעלינו ואשר הורכבה משלושה חלקים: "א. 'לקום ולהתחיל ללכת' – ההתפתחות והיציאה של הנער מתוך עצמו ויחסי הגומלין בינו ובין הסובב אותו. ב. אני ואת – בני הנעורים המוצאים את הקשר זו עם זה. ג. השתלבות הנער המוצא את הקשר אל מדינתו, ארצו ועברו".

לבשנו מכנסי ג'ינס מתרחבים וחולצות כחולות (החברה' זכרו חצאיות וחולצות תפוחות־שרוולים), קראנו שירים של אמיר גלבוע, אברהם חלפי ולאה גולדברג, נתן זך, עמוס אטינגר ויהונתן גפן, ונענו על הבמה לצלילי April של להקת Deep Purple.

והינה כמה מן השירים שקראנו;

שזיף באור, אמיר גלבוע אברהם חלפי אברהם חלפי

הַשָּׁזִיף הָיָה מְיֻחָד בְּמִינוֹ: לוּ גַּנָּב הָיִיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר בַּיַּעַר

גָּדוֹל עַד אֵין לְתָאֵר אֲנִי גּוֹנֵב הָיִיתִי פָּגַע בִּי חִצּוֹ שֶׁל צַיָּד

וּמָאֳרָךְ עַד לְפֶלֶא. מַיִם הַרְבֵּה – נָע וָנָד.

תָּמָר! שֶׁיִּהְיוּ לִי מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ.

וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי שִׁכְרוֹנוֹת בִּי עוֹלִים וְעוֹד גּוֹנֵב הָיִיתִי קוֹלוֹ הָלַךְ אַחֲרַי:

מוּל עֵינֶיהָ, שֶׁיֵּינָן חָמַר בִּי וְחָמַר. שָׁמַיִם שָׁמַיִם הַרְבֵּה – לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת.

וְנִתְחַיַּכְתִּי מְבֻיָּשׁ מוּל חִלּוּפֵי הַגְּוָנִים בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת!

שֶׁנִּתְרַצְּדוּ בְּיוֹם אוֹרוֹתַי. וְהָלַכְתִּי.

וַעֲדַיִן לֹא שַׁבְתִּי.

וְהִיא נָשְׂאָה אֶת יָדֶיהָ מֵעַל לְרָאשִׁי –

רְאֵה, כַּמָּה גְּדוֹלָה אֲנִי כַּאֲשֶׁר אָרִים אֶת זְרוֹעוֹתַי!

אָז לִפַּפְתִּיהָ סָבִיב-סָבִיב –

מַה גָּדוֹל יוֹם זֶה

כַּאֲשֶׁר כָּל הַשָּׁמַיִם הֵם עֵדַיִךְ וְעֵדַי.

את שם המחזור היו בוחרים בני הקבוצה עם המעבר לבית הספר – בכיתה א או ב (אנחנו למדנו כיתה א גנית, ולמעשה התחלנו ללמוד בבית הספר בגבת בכיתה ב), אבל שמות המחזורים לא היו בשימוש בחיי היום־יום. הם שימשו במיוחד בשני אירועים מרכזיים בחיינו; במסיבת בר־המצווה בגיל 13 שנחוגה ביחד לכול – בנות ובנים (ולכן, אגב, לא הכרתי עד לבגרותי את הצירוף "בת־מצווה") ובחג המחזור בסיום כיתה י"ב.

תמונה קבוצתית בכיתה;

מימין המחנכת שלנו דבורה'לה צליל, משמאל המטפלת מרגלית כספי, יושבת רינה המורה לאנגלית

כפי שכבר סיפרתי לא פעם, שמות ריתקו אותי מאז ומתמיד: שמות פרטיים, שמות אנשים, שמות חֲֿבָֿרוֹת.

שמות הם נושאי תרבות והם חושפים אידאולוגיה, הלוך־רוח, וכשמעיינים ברשימת שמות המחזורים בגבת, ניכר שבשמות המחזורים הראשונים היה להט רעיוני בולט, חזק, קשה־משהו; המחזורים הראשונים נקראו כמובן שחר א וב ואחריהם באו ניצנים, דרור, והיו גם משואות, לָאוֹר, משגב, מצדה, במפעל, לפיד, עמל. השמות האלה נדמו בעיניי כנושאי הוד והדר מימים קדומים, רחוקים, ימים של מחויבות לתנועה, של אמונה בצדקת הדרך, של מאבק: למען הקיבוץ, המדינה והעם. ומדי פעם גם שאלתי את עצמי האם זה מקרי שאני סמדר נצר למשפחת חבתנים גדלתי בקבוצת... גפן?!

משנות החמישים השתנתה הנטייה לחלוטין ומרבית השמות של המחזורים בגבת שאובים מעולם הטבע; עצים ושיחים: אלון, הדר, רימון, תמר, גפן, הדס, רותם, דקל, שקמה, ערבה, שקד, אשל, שיזף, חרוב, אגוז, ארז, מורן, תות, זית; פרחים: חצב, סתוונית, חרצית, סחלב, שושן, נרקיס, צבעוני; בעלי חיים: שחף, אייל ועופרים, שחף, פשוש וצופית; וכן אלומה, נטעים, דגן, ניצן, אילן, אמיר, סלע, אלמוג, מעיין, תירוש ואשכול; שמות מופשטים: רננים, אור, זוהר.

אגב מבדיקה מדגמית, נראה שמבחר השמות דומה גם בקיבוצים האחרים. למשל, ביפעת ובבית השיטה – עיקרם של השמות מקורם בעולם החי והצומח.

וכדרכהּ של אלַת המקריוּת שלחה לי רחלי יוטבת קטע מיומן גבת מן ה־10 בספטמבר 1980 שנכתב לקראת חג המחזור של קבוצת רותם:

ומי החתום? היומנאי, הלוא הוא אבא שלי... כנראה שאופנת שמות המחזורים העסיקה אותו ובעקבות זאת גם אותי כבר אז.

בשנים האחרונות הפסיקו להעניק למחזורים שמות (בגבת החל משנת 2010), אולי זהו סימן לירידת חשיבותה של הקבוצה (המחזור) בקיבוץ המופרט. בקיבוץ הישן בילו הילדים את רוב שעות היממה בקבוצת הגיל שלהם, והייתה לזה השפעה ניכרת על חיי הפרט, כפי שכתבה רינה ברקת מקיבוץ מענית: "מיקומו ומיצובו החברתי של הפרט בקבוצה השפיעו במידה רבה גם על עתידו כבוגר בקיבוצו", "טוב ללכת בדרכים", 2019, עמ' 7. ראו על כך גם אצל מרים אהרוני "מחזורי בנים ביפעת".

המנהג הזה התפוגג בקיבוץ שהשתנה והלך, ובו־בזמן הונצח בקיבוצים בכל מיני דרכים;

בבית השיטה כתב בשנות התשעים האומן נועם רבינוביץ חבר הקיבוץ יחד עם תלמידי בית הספר את שמות המחזורים באותיות של קרמיקה. את האותיות הציב על קירותיו החיצוניים של מכון שיטים; שהוא מוסד הפועל ליצירה ועיצוב זהות ותרבות יהודית־ציונית־הומניסטית בחברה הישראלית דרך התמחות בחגי ישראל, מעגל החיים היהודי ויסודות המחשבה הציונית־חלוצית. ארכיון החגים השוכן במכון אוצֵר למעלה ממיליון פריטים הכוללים מסכתות חג, קטעי הגות, תמונות וסרטים המתעדים יותר ממאה שנה של ציונות חלוצית; ובנימה אישית רבות מיצירותיו של אבא מן הימים שהיה איש התרבות של גבת שמורות שם – המשחקים הרבים שיצר לערבי שבת בתנועה הקיבוצית ועוד אקדיש לכך פרק בעתיד.

בשיחה איתו סיפר לי נועם רבינוביץ, שהוא גָּדַל בקבוצת "גפן" בקיבוץ דפנה (שם נולד). לקבוצתם הם בחרו את השם "גפן", כי באותה שנה עקרו את הכרם בקיבוץ דפנה.

זאת ועוד, את בריכת המים של קיבוץ בית השיטה שנבנתה ב־1936 ומעליה חדר ששימש להגנה ולמגורים, עיטר בשנות השמונים אומן הפסיפס חבר המשק יצחק חצרוני בשיח גפן המטפס על הבריכה. סייעו בידו בני מחזור... גפן (סיימו ללמוד ב־1982).

בחולתה שמות המחזורים היו קשורים כמובן באגם החולה – בצמחייתו ובעולם החי האופייני לו, ועל קיר מועדון הילדים (חדר האוכל לשעבר) הונצח כל מחזור באריח חרס ועליו הסמל שלו.

דרך דומה להנצחת המחזורים נקטו בקיבוץ חוקוק – שָׁם שמות הקבוצות הם שמות ציפורים. על קיר הספרייה תלויות ציפורים עשויות חרס, כל קבוצה והציפור שלה.

בקיבוץ כפר גלעדי נוהגים כבר עשרות בשנים לעצב בעץ את סמל הקבוצה, וכל הסמלים מעטרים את חדר האוכל של הקיבוץ. הינה כמה מהם;

בקיבוץ כפר בלום הכינו בשנת 1986 בני בר־המצווה את ריבועי הפסיפס הללו ועליהם שמות המחזורים.

בקיבוץ שובל כשמסיים מחזור של בני הקיבוץ את בית הספר, כותבים את שמו על אריח חרסינה וזה נתלה על קיר הארכיון "שרשרת הדורות נמשכת" – נקרא המיזם. הינה הוא לפניכהם.

ונגה ראב"ד וררת בעין הבשור סיפרה לי שאצלם במושב בחרו השנה לקרוא למחזור בשם... מטוש.

.

בקיבוץ שמרת נהגו מסיימי כיתות י"ב לטפס ערב הגיוס של הראשון במחזור לטפס אל מגדל הסילו ולכתוב עליו את שם המחזור, וככל שהצליחו להגביה, חשו טוב יותר...

במענית העניקו בשנת 2018 שמות לדרכים ולשבילים, שהם שמות המחזורים שבגרו במקום, וכך אפשר להלך שם בשביל אורן, סלע, סער ותומר, דרור ושלהבת, גפן ואלון ועוד. גם שמות חברות הנוער והגרעינים שהתחנכו במקום הונצחו בדרך זאת: ניצנים, אל־על, לפיד, נבטים ועוד. כמה שמות ייחודיים נוספו, ובהם: דרך חביבה, לזכר הצנחנית חביבה רייק חברת מענית שנרצחה בעת שליחותה ב־1944; שביל יוסף קפלן חבר גרעין "אל־על" של השומר הצעיר ומממקימי הקיבוץ, שנשאר בפולין בשליחות התנועה ונהרג במרד גטו ורשה. כמו כן נקבעו גם שביל הוותיקים, דרך החובְרים – אלה החברים והחברות שהגיעו למענית כיחידים ולא בקבוצות (את השם הציע הלשונאי רוביק רוזנטל), לפי רינה ברקת, "טוב ללכת בדרכים", 2019.

לאחרונה התוודעתי אל מיכל שיבולת, חברת גן שמואל. לשאלתי מאין לה שם משפחה כה מיוחד, הסבירה שזה היה שם הקבוצה של אישהּ (בן קיבוץ ניר דוד) במוסד החינוכי המשותף לילדי הקיבוצים ניר דוד ובית אלפא, מסילות ורשפים.

צעצועי הקינדר שלי