חיפוש

דז'ה ווּ (Déjà Vu)*

En français 1, רוני סומק

על הבלטות של מגרש הכדורסל בבית הספר

העממי למדתי צרפתית. שלמה בָּנִיטָה, המורה

להתעמלות, נולד במרוקו וזה הספיק למנהל

להציע לו להחליף טרנינג בחולצה מכופתרת של

מורה לצרפתית, לעמוד בחדר סגור ולקשקש על

הלוח מילים מהשפה בה אוכל לתקוע בעוד כמה

שנים עיניים במאדאם בובארי, ולחשוב שבעצם

חיפשתי את המיטה עליה השכיב ז'אן פול סארטר

את לוּלוּ.


אחרי שלושה שיעורים העניבה חנקה לשלמה

בָּנִיטָה את הגרון, והוא החליט להקים אותנו

מספסלי הכיתה וללמד מחדש את הרגליים

שהולבשו שוב מכנסי התעמלות,

לצעוד בקצב המרש בין סל לסל,

ולשיר Sur le pont d'Avignon

ואחר כך לנתק ידיים מכתף רק

בשביל לנופף לכל ציפור

Alouette, gentille alouette

Alouette, je te plumerai


בסוף כל שיעור דמיינתי שצרפת

היא ציפור הנועצת נעלי עקב

על מעקה של גשר אחד

רופף.

אם היו אומרים לי אז שהשפה הזאת היא

גם בְּרִיזִ'יט בַּרְדוֹ

יכול להיות שאת השיר הזה

הייתי כותב בצרפתית רהוטה.


על מורהו להתעמלות סיפר רוני סומק: "בימי בית הספר העממי הייתי תלמידו של שלמה בניטה, שלימד גם צרפתית. השילוב בין שכיבות סמיכה לשירי עם צרפתיים היה הזוי לחלוטין, אבל עד היום כאשר אני שר [...] את "אלואט", אני מרגיש צורך לנופף בידיי", 2011.



*מאז ומתמיד נהניתי להידמות לצרפתייה וברט גנדרני לראשי, לקמוץ את שפתיי ולהגות את ה־u המעוגלת והקשה להגייה לדוברי־עברית. וכשקראתי את שירו של רוני סומק, חשבתי על עוצמת המתנה שהוענקה לי בילדותי – ההיכרות עם השפה הצרפתית ותרבותה, שהחלה אז בהרבה אהבה ותשוקה ונמשכת עד היום... מאז שאני זוכרת את עצמי, תרבות צרפת והלשון הצרפתית היו חלק מהווייתי. לא, לא דיברו איתנו בצרפתית, שמענו שירים צרפתיים: את שרל אזנבור וז'ק ברל, את ברברה ואדית פיאף והיו בבית לא מעט ספרים בצרפתית.

אחד הספרים שליוו אותי מילדותי הוא ספרו של הסופר והמאייר הצ'כי Miroslav Šašek (1980–1916) "זאת פריז!" (1959), ספר תיירות שובה לב ועין, המיועד לילדים ולמבוגרים בעלי חוש הומור. אבא קיבל אותו מצרפת ותרגם אותו למעננו.



לאחרונה התחקיתי אחר יצירתו של האומן המוכשר שיצר את הספר הזה, וגיליתי שבעקבות הצלחת הספר הראשון שכתב ואייר – "זאת פריז!", הוא פרסם עוד 17 ספרים על מקומות בעולם, ובהם גם "זאת ישראל!" (1962). ייחודם של הספרים הוא שילוב הטקסט הקליל והמחויך עם איורים קסומים בצבעי מים. הינה סרט המציג את הספר שכתב על ישראל. כדאי לצפות בו, אף שאיכותו גרועה. הסרט מראה מה היו מוקדי המשיכה של ישראל בשנות השישים: גמלים בצד מכוניות קדילק, פלאפל שאוכלים ב"מלך הפלאפל המיואש". בני עדות שונות, אתרים קדושים לכל אחת מהדתות, ארץ התנ"ך, הקיבוץ, ההתיישבות בנגב...


הינה הסרט:

https://vimeo.com/72456693


אימא לא דיברה צרפתית. אבא שלמד בסוף שנות השלושים בבית הספר העממי אליאנס בחיפה, שלט היטב בצרפתית. גם משום שידע רומנית, שאף היא שפה לטינית; הוריו נסעו לרומניה בראשית שנות השלושים כדי להתאושש מהמצב הכלכלי הקשה שנקלעו אליו בארץ, ושם החל ללמוד בבית ספר העממי ברומנית. את הדיבור בצרפתית שיפר כשהיה בשנת 1950 שליח עלייה בצפון־אפריקה.


בזיכרונותיו מבית הספר אליאנס תיאר אבא את אווירת הזרות והניכור ששררה בבית הספר: "כשהמורה נכנס לכיתה ובירך, קמנו כולנו וכאחד השבנו על ברכתו בצרפתית, מכיוון שהמחנכים ברובם היו מורי הצרפתית ודיברו אלינו אף ורק בשפה זו. כמובן עמדנו בדומייה עד שהמורה הורה לנו לשבת. למורה [פנינו] בתואר אדון / גברת ועם שם המשפחה. השם הפרטי לא היה ידוע לנו. בפנייה ישירה היה עלינו לומר "מורי / מורתי". שולחן המורה היה על דוכן גבוה, כמסורת דוכן ההטפה הישועי. הקשר בין המורה לתלמיד התמצה במתן תשובות בעת השיעור".


פעם, כשהמורה גברת פיינשטיין־ז'ודץ גערה בו על כי דיבר לרגע עם תלמיד אחר, היא אמרה לו : Prends la porte (מילולית: קח את הדלת), כלומר צא החוצה. אבא שאהב כבר אז משחקי מילים ענה לה: Elle est trop lourde, Madame (היא (הדלת) כבדה מדיי). בשל תגובתו החצופה הורחק מבית הספר לשבוע ימים...


ההיכרות הממשית שלי עם השפה החלה כשהייתי בת שש. הוריי התכוננו אז לשליחות בבלגייה ולימדו את דפנה אחותי הבכורה ואותי את אוצר המילים הבסיסי של השפה הצרפתית. אני זוכרת מאז את ספר הלימוד הכחול: Cours De Langue Et De Civilisation Françaises, שכתב Gaston Mauger ואת גיבוריו בני משפחת Vincent. מהעיון במרשתת הבנתי שהיה זה אז הספר המומלץ ללימוד צרפתית גם בבתי הספר של אליאנס.


כשהגענו לבריסל התחלתי ללמוד בכיתה א, וכדרכם של ילדים השתלטתי על השפה תוך כמה חודשים ללא כל בעיה. אבא נהג להקליט את דפנה ואותי מספרות חוויות ברשמקול הסלילים, ואת ההקלטות שלח ארצה לסבים ולסבתות ולחברי הקיבוץ. ההקלטות נשמרו אצלנו, וכשמאזינים להן שומעים שאנחנו הבנות מדברות צרפתית רהוטה במבטא... בלגי, ואל העברית שבפינו – נלווה מבטא זר...




אתם מוזמנים להאזין לשיחה ביני ובין אבא. השנה היא 1964, ואני בת שמונה.

לחצו כאן


הינה חיבור שכתבתי בשיעור Moral בכיתה ב. זה היה שיעור שניתן במקביל לשיעור הדת והיה מיועד לתלמידות שאינן נוצריות*. הקריאה בחיבורים מלמדת לא מעט על הנושאים שהעסיקו אותנו אז.


הנושא: "אני אוהבת בעלי חיים". בחיבור סיפרתי על חברתי שניסתה "לאמץ" צפרדע, וחברתה שחררה אותה בחזרה בטבע, והוספתי שהפעולה גרמה לשתיהן אושר... . עוד כתבתי על המורה שלנו שמצאה שַחרוּר, הביאה אותו לכיתה, ואנו התלמידות האכלנו אותו ואף הבאנו אותו לטיפולו של וטרינר.




*אבא שהיה אז חדור־סוציאליזם חשש לרשום את אחותי ואותי בבית ספר יהודי והעדיף שנלמד בבית ספר כללי.


כשחזרנו ארצה דפנה בת 11 וחצי ואני בת 8 וחצי, עודד אותנו אבא לשמור על האוצר הזה. דפנה למדה היטב את רזי השפה ואף נבחנה בבחינת הבגרות בצרפתית. לימים למדה באוניברסיטה בחוגים לצרפתית ולאנגלית. אני שמרתי על ידיעה סבילה של השפה, הבנתי היטב, דיברתי פחות ולא העזתי לכתוב... בשנים 1990–1991 שָהיתי בפריז המעטירה ואז התרגלתי שוב לנהל שיחה בצרפתית. הפעם במבטא פריזאי...


מסיבות רבות שכאן לא המקום למנות אותן הצרפתית ותרבותה – יש להן מעמד מיוחד בתולדות הציונות. נדמה לי, שעד היום משהו מזה אפשר לחוש. פעם נהוג היה לומר שהישראלים נחלקים לשתי קבוצות: האחת – אוהבי בריטניה ותרבותה המעדיפים לבלות בלונדון, והאחרת – אלו שצרפת ופריז בירתה הן משאת נפש בשבילם. אין צורך לציין, שאני נמנית עם הקבוצה השנייה.


לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "בדרך אל החתולים" ליהושע קנז המביא "את המראות והקולות, הקונפליקטים ורגעי החסד של גברים ונשים בערוב יומם" (מתוך הטקסט על הכריכה). נפעמתי מהתיאור העז והנועז של חולשות האנוש שקנז חורת על הנייר. נגע לליבי גם היחס הרחום והבלתי־מרחם שהוא מפגין כלפי הדמויות שיצר. הקריאה בספר חוזרת ומחדדת את ההבנה, שפחדים וחלומות, יצרים ואהבות הם נחלתם של אדם בכל מקום ובכל גיל.

קנז שוחר־הצרפתיוּת העמיד במרכז הספר את יולנדה מוסקוביץ' המורה לצרפתית. נראה שביקש לתאר את המתחולל בנפשם של אנשים מזדקנים בכלל, ובמיוחד בחן את המתרחש אצל אדם שהאסתטיקה היא חלק משמעותי בכל פן בחייו; לאורכו של כל הספר הוא מתאר את ניסיונותיה של יולנדה להתקשט, להתייפות, להעלים באמצעות צבע, בד והעוויות פנים את סימני הזקנה...


בעקבות קריאת הספר צפיתי בסרטו של חורחה גורביץ', שנעשה לפי הרומן של קנז (2009). הסרט שונה בהרבה פרטים מן הספר, ועל כך סיפר גורביץ': "יהושע קנז שראה את כל הסרטים שלי, התחנן אליי 'חורחה, תעשה את היצירה שלך, תשכח מהספר שלי. תקבל השראה, תקרא אותו, [...], אבל תחפש איפה אתה יכול להזדהות איתו'". ואכן גורביץ' בחר להעמיד במרכז סרטו את האהבה, שאין לה לא גיל ולא גבול.




על הלשון

ידוע שכמה וכמה מילים עבריות חודשו בהשראת השפה הצרפתית, כמו למשל בובה (poupée), פרפר (papillon), אווירון (avion) וכידון האופניים (guidon). על כך נכתב כבר רבות ולא אדון בכך.*

ואם ענייננו הוא צרפתית וצרפתים, רציתי להזכיר אטימולוגיה עממית שהשפיעה על שם אחת משכונות העיר ירושלים. ב־1971 הוקמה שכונת גבעת שפירא בצפון העיר (על שם השר חיים משה שפירא), אך מאז ומתמיד שמהּ בפי כול הוא "הגבעה הצרפתית". מה מקור כינוי זה? היו שאמרו שבית הגנרל הבריטי French (שלחם לצד אלנבי) עמד בראש הגבעה ואחרים טענו שגנרל בשם זה נקבר בבית הקברות בהר הצופים, אך נראה שאף איש צבא בריטי בכיר לא העניק את שמו לאתר. המקום כונה French hill, כי בשלהי המאה ה־19 הנזירים הצרפתים "האבות הלבנים" שישבו בכנסיית סנטה אנה בעיר העתיקה רכשו את אדמת הגבעה ועיבדו אותה לפרנסתם. כלומר הייתה זו "גבעת הצרפתים". ראו, למשל, יהודה זיו, "רגע של מקום", עמ' 169.


ולקינוח, אני מזמינה אתכם לטייל באתר נסתר בגבעת שפירא היא הגבעה הצרפתית. עליכם לנסוע במבוא דקר ולחנות בקצה החנייה שבו. לשמאלכם תראו מאגר מים וממול – גרם מדרגות. טפסו עליו ותבחינו משמאל בקיר עשוי אבני צור. העצים מסביב כיסו את החומה, ולכן יש להקיפה עד שמגלים את הפתח אל האתר. זהו מגדל שמירה מתקופת הברזל II או מראשית התקופה הפרסית. ייתכן שהוא נבנה בימי עוזיהו שבנה מגדלים מחוזקים בירושלים (דברי הימים ב כו, ט). למבנה חצר מרכזית ומצדדיה נחשפו מספר חדרים. ייחודו של האתר הוא הבנייה באבן צור, אבן הנחשבת חזקה כמעט כמו יהלום. נראה שמי שבנה את המְצד הזה חשב שהוא יוכל לעמוד גם נגד אויבים חמושים בברזל, אך נתבדה. המְצד לא שרד ימים רבים. מאוחר יותר נחצבה באתר גת ובמרכזהּ נחפר בור מים.



תגובות

מאיה אגמון־פרוכטמן מורתי־חברתי כתבה לי: "אני זוכרת בגעגועים את ריקועי הנחושת כתמונות על הקיר, שהיו כמעט לכל אחד בקיבוץ בשנות ה־50 וה־60 ליד הרפרודוקציות של ון־גוך – כל אחד וזמנו, אבל אצלי הם מתקשרים יחדיו. נחש הנחושת הוא בוודאי לשון נופל על לשון, ולא משנה אפילו למה למרות שזה מעניין, כמו גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שדווקא הוא מייצג גם משהו קולי מהדהד", ואכן נעמי ידידתי, בת לאותו דור יש בדירתה קיר שלם ועליו תמונות תמונות עשויות נחושת.


עוד ציינה מאיה שיש המייחסים לנחש תכונות חיוביות, ואמנון ציין שלא הזכרתי את אסקלפיוס אל הרפואה ומטהו המשמש עד היום סמל למשלח היד הרפואי. אני מקווה בעתיד להקדיש לנחש והסמלים שנכרכו בו את אחד מיומניי.


שי פרקש, מְשחזר ציורי הקיר, סיפר לי שתולדות הנחושתאים בעכו הזכירו לו את בית החרושת "תובל" שנוסד ב־1935 בעכו, שם ייצרו צירי דלתות וחלונות, מנעולים ומנטשלעך (מחזיקי תריס). האם היו קשרים בין מסיקה לביניהם? כנראה לא...

איתמר רוטלוי שלח לי תמונת מתוך בית הנחושת – קיר יפהפה לאורך המדרגות. מסתבר שצריך להיכנס פנימה!


יעקב שורר איש הצפון המליץ לבקר במוזאון "אוצרות בחומה בעכו, שם יש בין שאר המוצגים פינה של כלי נחושת יפים.



רונית חברתי הזכירה שפינג'אן הוא במקור הספל שבו שותים את הקפה ולא הקומקום. ואכן הפינג'אן הוא גלגולה של המילה פִּנְכָּה שמקורה ב־pinax היווני (לוח ומכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה). הפנכה התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה לקערה ואחר כך ספל, ומ־pinax ל־ping ו־pingan, ולבסוף – פינג'אן (לפי אתר האקדמיה ללשון העברית).


עידו הזכיר שהיה שומע לעיתים קרובות את בני הזוג חנוך ושרונה תל אורן שהיו חלילנים־אומנים בקונצרטים ברדיו.


צעצועי הקינדר שלי



123 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול