חיפוש

דירה להשכיר - למי?


לפני שנים כשרציתי לקנות בית בשכונת קריית היובל בירושלים, ידעתי שעליי למצוא בית שיש בו גם יחידה להשכרה כדי שאוכל לממן את הוצאות השיפוץ שלו. בחיפושיי ראיתי בתים רבים באזור – חלקם לא היו מוארים דיים, אחרים – סביבתם לא הלמה את צרכיי, היו כאלה שמחירם היה גבוה מדיי והיו ש"נחטפו" לפני שהספקתי להרהר בדבר... בסופו של דבר מצאתי את הבית שיועד לי – בית כפרי בלב ירושלים, מוקף בשתי גינות וגדר ובקומת הקרקע מצטנעת לה – דירה להשכיר...



ומדוע אני מספרת זאת? לאחרונה נתקלתי בעבודת אומנות (ראו להלן מגדל תצפית פארק רבין) שנעשתה בהשראת יצירת המופת של לאה גולדברג "דירה להשכיר"; יצירה שגדלתי לאורה ולבנותיי חזרתי וקראתי אותה פעמים אין־ספור. "דירה להשכיר" הוא סיפור שעניינו אחדותה של החברה והחשיבות במציאת המְאחד את הפרטים בה, ולא המְפלג, ולא המְשסע ולא המְפורר. עודי כותבת את הדברים ומתחדדת בי ההכרה שהיום – אולי יותר מתמיד – המסר של "דירה להשכיר" רב־משמעות בחיינו.


הסיפור התפרסם תחילה ב"משמר לילדים" (22 באוקטובר 1948) מלוּוה באיוריה של רות שלוס.

אחר כך כנראה בהשפעת אירועי ואדי סאליב* פורסם בספר בהוצאת ספריית פועלים (1959) בלוויית איוריה של שושנה היימן.


*הפגנות שהתחוללו ב־1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה במחאה נגד הקיפוח והאפליה העדתית שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה בימי שלטונה של מפא"י.


ב־1970 פרסמה אותו שוב הוצאת ספריית פועלים והפעם אייר אותו שמואל כץ, מהדורה זאת היא המוכרת ביותר לקהל הקוראים.


בסיפור מתואר בניין דירות בן חמש קומות, שבכל קומה בו גר דייר שונה: תרנגולת, קוקייה, חתולה, סנאית ועכבר, וכולם חיו זה עם זה בשלווה ובנחת. עד שיום אחד העכבר מן הקומה החמישית עזב את הדירה, ובעלי חיים אחרים באו לבחון את הדירה שהתפנתה. כל אחד מן הבאים הסתייג מאחד הדיירים, ורק היונה סמל השלום – לא התלהבה במיוחד מן הדירה, אבל השכנים נשאו חן בעיניה.


היצירה הזו – השפעותיה נראות בהרבה יצירות אומנות. הינה שתיים מעניינות.


א. גן סיפור, רחוב מוטה גור 13 חולון, ראשית שנות האלפיים

בתצלומים: טליה ותום מנטל בגן סיפור (2005), והפסלים: החזיר הגזען ולידו החתולה הכושית שבה הטיח עלבונות.


את פסלי הברונזה של הדמויות בגן יצק הפסל ריצ’רד שילה. מסביבן הקים אדריכל הנוף ברוס לוין גבעה ועליה שתל צמחייה צפופה המדמה מערכת טבעית של מושבות בעלי חיים.

בשיטוטיי במרשתת גיליתי שהפסל ריצ'רד שילה (1946–2012) יצר עוד פסלים מוכרים במרחב הציבורי, ובהם פסלי אלביס פרסלי בתחנת הדלק מול נווה אילן. כמו כן עיצב את פסל ראשו של הנשיא משה קצב, שבעקבות הרשעתו במעשי אונס עמדו להסירו מהתצוגה בבית הנשיא, אך לבסוף הושאר הפסל על כנו ולצידו תיאור מעשיו של קצב. שילה אף עיצב את הפסלון המוענק לזוכים ב"פרס אופיר" של הקולנוע הישראלי.



הינה האתר של הפסל ריצ'רד שילה. כדאי לגלוש בו.


ב. מגדל תצפית, פארק רבין מגדל העמק, 2017

הפארק שעל אחד ממדרונותיו נבנה המגדל הוא פארק כמו־אירופאי: דשא ירוק משתרע מקצה לקצה, עצים רחבי־צמרות גדלים בו, ובמרכזו נובעים מים ומהם עולים צמחי נחל. כמו כן הוקמו בו שתי פינות שעשועים ססגוניות ועשירות במתקנים, אבל כשביקרנו בפארק הוא היה שומם, איש לא היה שם...

את מגדל התצפית דמוי־הפטרייה "דירה להשכיר" יצר הפסל רוסלן סרגייב המוכר מעבודותיו הרבות בירושלים בפרט וברחבי הארץ בכלל ואת השטח מסביבו תכנן אדריכל הנוף אמיר בלום. אפשר לטפס למעלה: יש רק שלוש קומות..., והגג – ראש הפטרייה מונח בצד... אומרים שזה קרה בשל טעות בחישוב החומרים. על הקירות הפנימיים של המגדל עוצבו בפסיפס בעלי חיים שונים, זוחלים על פי רוב.


ראו את הסרטון של המגדל. צילום: טליה ברק.


עוד על האומן רוסלן סרגייב, שאחרי יצירותיו עקבתי במשך שנים, אפשר לשמוע בהרצאתי.


הסטראוטיפים שלאה גולדברג מעלה בספרה נוגעים לנו עד היום, והבולט בהם הוא כמדומני "החתולה הכושית". איש היום לא היה מֵעֵז להשתמש בשם תואר זה שנעשה עם השנים מילת גנאי. אבל בילדותי שימש בהרבה תחומים. הינה כמה דוגמות לכך.


בין ספרי ילדותי היו הספרים:

"עליקמא" (1949) המחורז של מרים ברטוב: "ראו ילדים כאן עומד עליקמא / עליז ושמח יודעים אתם למה? / ראשית הוא כושון / ושנית שחרחרון / ושלישית הוא יודע לרכב על פילון." לימים ב־1999 מוזאון ישראל הוציא מהדורה מחודשת של הספר, ומרים ברטוב שינתה את המילים וכתבה: "ראשית, יש לו אבא / שנית, יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".

























"הכושי וצהבהב" (1953) לאפרים די־זהב, שתיאר ילד בשם כושי־חושם המקלקל כל מה שנותנים לו.














וגם הכרנו כולנו את הסיפור "עשרה כושים קטנים" של דוד פאר, שנות החמישים.

קראו אצל איתמר לוי על טעות הסופר (או המִסְפָּר...) שנפלה בספר.


השם "כושי" נפוץ אז לכלבים אהובים, אולי בהשפעת שירה של אנדה עמיר שהלחין יצחק אדל:

כושי כלב קט / נשאר עתה לבד

את עיניך פקח / ואת אוזניך פתח

לשמור את חצרי / לשמור את ביתי. [...]


ימימה טשרנוביץ קראה "כושי" לכלב בספרה "כושי ונושי" (1955), לירדנה כהן למשל היה כלב בשם כושי "בתוף ומחול" (1963). גם חתולים נקראו בשם זה; יעקב אשמן ב"כושי השובב" (1966), שרה יפה ב"כושי החתול הרעב" (1964) וגם חתולה בשם "כושיתה" כיכבה בספר "כושיתה בת־אילת" (1962), שכתבה ואיירה האומנית איזה הרשקוביץ.















כולנו גם שרנו את השיר: פַּעַם הָיִיתִי פַּעַם הָיִיתִי בְּתֵימָן / שָׁם רָאִיתִי שָׁם רָאִיתִי כּוּשִׁי קָטָן / וְהוּא יִהְיֶה לְרוּתִי חָתָן!














בתל אביב של שנות השלושים והארבעים פעל ברחוב ביאליק 2 בית קפה יוקרתי שבאחד מגלגוליו נקרא "שלושה כושים".















א. בית הקפה "שלושה כושים" בשנות הארבעים.

ב. "הארץ", 15 במאי 1940, עמ' 6.

ג. "דבר", 18 ביוני 1939, עמ' 8.

עוד על בית הקפה אפשר לקרוא אצל שולה וידריך, אוהבת תל אביב.

היחס המתנשא כלפי אנשים שצבע עורם שונה בא לידי ביטוי גם במשחקים, בחפצים יום־יומיים ובמותגים שונים. הינה משחק הקלפים "למך", שכדי לנצח בו צריך לזווג זוגות של בעלי מקצוע: מורָה ומורֶה, טייס וטייסת. לעומת זאת מהקלף "למך" שאין לו בן זוג, יש להיפטר... גרסה אחרת של המשחק הוא "פתי השחור".


אצל סבא וסבתא שלי רחל וגדליהו ברקו, אנשי העלייה השלישית, הייתה תלויה על קיר במטבח "המשרתת" עשויה גבס (כמו זו בתמונה). לשמלתה הוצמד פנקס וכתבו על גביו את רשימת המכולת. העיפרון היה תקוע כמקל למטאטא ובבסיס הסינר הייתה גומחה לקופסת גפרורים.

ובארוחת הצוהריים בשבתות בבית הילדים נהנינו לאכול "סוכרייה בורחת" – כך כונה בגבת הג'לי האדום־האדום, מנת התענוגות שלנו. הג'לי היה תוצרת חברת "ארדי". שימו לב לסמליל שלה.























את ה"קרמבו" החלה לייצר חברת ארטיק ב־1962 בשם "קרם בו" שהדהד מן הסתם את הכינוי "סמבו". לפני זה כונה "ראש כושי" או "כושי" אולי בהשראת הערבית המדוברת: "ראס אל־עבד" (ראש העבד) ואולי בהשפעת שפות אחרות: בגרמנית קראו לו Negerkuss בהולנדית – Negerzoen ובפינית – Neekerinsuuko, כל הצירופים – משמעם "נשיקת הכושי". אגב, בכל השפות האלה שונה אחר כך השם מטעמי תקינות פוליטית.















ואצלנו בגבת אכלנו בכל פה את עוגת ה"כושי" – נקניק שוקו עשוי ביסקוויטים וקקאו, שהיה נעטף בנייר פרגמנט ומוכנס למקפיא. בקיבוצים אחרים קראו לעוגה זו "כלב קר", "נקניק שוקולד", "עוגת נקניק" ואפילו "עוגת בוץ".


בנעוריי עבדתי קצת במועדון חברת הילדים שהיה אז בקמפ*, ולקראת בואם של החברה' הייתי מכינה יחד עם מרים שוהם את העיסה לעוגת הכושי. מכניסה לשקית ניילון ענקית עוגיות petit beurre, סוגרת אותה היטב ומכה בעוגיות בפטיש שניצלים עשוי־עץ עד שהתרסקו לפירורים. תמוז אחי הצעיר איש עסקים שחייו נטועים בעיר הגדולה, מעדיף גם היום את עוגת "הכושי" של אימא על פני כל עוגת פאר.


*הקמפ הוא חלק ממחנה חיל האוויר הבריטי שליד שדה התעופה [היום רמת דוד]. בזמנו היו בו מערכת כבישי בטון ועשרות בתי מגורים, חדר אוכל גדול לחיילים וקטן לקצינים, ועם עזיבת הבריטים ולאחר שנבנו שיכונים חדשים בבסיס רמת דוד, שימשו בתי הקמפ לצרכים שונים של גבת: היה בו בית אריזה לנשירים, גידלו בו עופות במצודות, ושוכנו בו תושבים זמניים ובני נוער. גם אנחנו בני קבוצת "גפן" גרנו שם בשנה האחרונה ללימודינו. העמוד במרכז הדשא הוא אומנה עבה עשויה לבני סיליקט, שעליה הוצב בזמנו מכל מתכת קובייתי ובו מים למקרה של הפסקת מים. לימים נותרו האומנות ללא שימוש, וזו ששרדה הייתה למגדל אור. המידע לפי משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 35.

בניין מועדון חברת הילדים באזור "הקמפ" בגבת


על מקורה של עוגת הכושי, סיפר אבא:

"בהעדר תנאי אפייה, גילו אמהות גבת, ששברי ביסקוויט במרגרינה, סוכר וקקאו הפכו לנקודות צהובות בעיסה חומה. העיסה נגללה ב'נייר טוב' לגליל, ששמו במקפיא הריק בבית הילדים. ב'חדר' הוסר הנייר היקר לשימוש חוזר... והגליל הקפוא נפרס כמעדן בשם 'כושי'. ילדים אהבו את החלק החום המתוק, ופחות את 'אבני' העוגיות שלא נצבעו, כדברי חגית צורף: 'מי הכניס אבנים לכושי שלי?!'", משה ברק, "גבתי דבר גבתית", עמ' 149.









בגבת אגב גם שימש השם "כושית" כינוי לשתיים מבנות הקיבוץ שהיו יפהפיות שחומות־עור, ראו משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 192.


כשהעמקתי לחשוב על כך, גיליתי שגם בנותיי הצעירות ובני דורן שרו בשנות האלפיים שיר שראשיתו בכושי קטן.

כושי קטן הלך לגן

איזה גן? גן חיות

איזה חיות? חיות טורפות

איזה טורפות? טורפות בנאדם

איזה בנאדם? בנאדם שמן

איזה שמן? שמן דובון

איזה דובון? בלע סבון

איזה סבון? סבון רחצה

איזה רחצה? רחצה בים

איזה ים? ים המלח

איזה מלח? מלח של בישול

איזה בישול? בישול של עוף

איזה עוף? קבל אגרוף!


תגובות

רבים סיפרו לי על הקשרים הפיניים שלהם. הינה כמה מן התגובות;


חברתי מן העבודה באוניברסיטה מנתה באוזניי את תלמידיה הפיניים הבולטים. במיוחד זכרה את התלמיד שהיה דוור במקצועו משתמש בביטוי: "גילה טפח וכיסה טפחיים".


עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה "ליופי ונשגב לבו ער – שאול טשרניחובסקי – חיים", 2017, הפנה אותי לפרק בספרו העוסק בביקור טשרניחובסקי בפינלנד לרגל קבלת עיטור מסדר "השושנה הלבנה" על תרגום הקאלוולה. הינה קטע מספרו ובו הוא מתאר את הביקור.

"עד יום מותו שמר טשרניחובסקי בלבו את ההתלהבות שנסך בו המסע לפינלנד, עקב הכבוד ותשומת הלב המיוחדים שהוא זכה בהם בתור מתרגם האפוס הפיני לשפה שהייתה גם 'קוריוזית' – לשון שנחשבה מתה, וגם בעלת משמעות עצומה בארץ פרוטסטנטית – לשון התנ"ך. [...] מדינת היהודים הייתה עדיין בגדר משאלה בלבד, אבל 'בכל מקום הייתה הופעתי מוחזקת כהופעתה של ארץ ישראל. הדגל העברי התנוסס יחד עם דגלי שאר העמים מעל גג בית מלוני ומעל גג בית הנבחרים, שבו נערכו החגיגות של קאליוואלה'. [...] הקהילה היהודית [...] גויסה במלוא המרץ לאירוח נציג התרבות העברית. ביטאון התנועה הציונית בפינלנד קרא ליהודים, [...]: 'הבה נשכח את כל צרותינו ונחגוג יחד עם קלוואלה וטשרניחובסקי' ששיריו 'סיפרו לנו על הגעגועים למולדתנו ארץ ישראל'. 'עדת ישראל' ערכה לו משתה כדת, בנוכחות הנדיבים דוד ובנו לאון מורדוך, הרב הראשי של פינלנד שמעון פדרבוש ונציגי הקהילות שמחוץ להלסינקי.

חגיגות קאלוואלה הרשמיות נמשכו ארבעה ימים (28.2–3.3), מעוטרות בהרצאות מלומדות על היצירה ובעיקר בשפע מוזיקה שנכתבה בהשראת האפוס הלאומי בידי סיבליוס ואחרים. בערב הפתיחה השמיע טשרניחובסקי, לצדם של מוזמנים אחרים מחו"ל, נאום קצר, [...] שבו דיבר על מפגש השאיפות האנושיות הנעלות ביותר ביצירה העממית, אלו המסומלות בכינור ציון ובקאנטֶלֶה, כלי הפריטה הפיני. העיתונים בפינלנד עטו על טשרניחובסקי בעל המראה הציורי והמפליא לשוחח בשפות שונות. [...] הוא סיפר לעיתונאים על הפריחה שנהנית ממנה א"י ועל עיסוקיו כמשורר וכמילונאי".

שי פרקש המשמר ומתעד עבודות אומנות על קירות סיפר לי על "כרמליה", בית הבראה במושבה הטמפלרית שרונה בתל אביב מ־1926, וניהלה אותו יהודייה פינית ג'ני דריזין.

Jenny Drisin Carmelia Sarona
.pdf
Download PDF • 648KB

וחן שותפתי הנלהבת לסיורי האומנות ביד יצחק בן־צבי צילמה את כוסות הזכוכית תוצרת iittala, שירשה מדודהּ. לפי אתר החברה הדגם הזה נוצר בשנות השישים בהשראת הררי הקרח הנמסים במרחביה של לפלנד.



















צעצועי הקינדר שלי




175 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול