מעולם לא למדתי אומנות, אבל מבטן אימי שאפתי את האהבה לאסתטיקה, להרמוניה חזותית, ולכן כפי שבוודאי כבר שמתם לב, אני נוטה לעסוק לא מעט בתחומים אלה. מגיל צעיר הוּבאנו – אחותי ואני – למוזאונים גם בחוץ לארץ גם בארץ ולמדנו מהורינו לכתוב על הגלויות שקנינו במוזאון רשמים מן הביקור. בביתנו היו ספרי אומנות רבים ונהגנו לדפדף בהם ולשנן את שמותיהם של גדולי האומנים ושל יצירותיהם. כשבגרתי והתחלתי לטייל בעולם, שמחתי להיכנס למוזאונים לאומנות בכל מקום שהזדמנתי אליו ו"לפגוש" פגישה מחודשת את התמונות שהכרתי בילדותי.
אימא שלי מיקי (מרים), בתם של אנשי העלייה השלישית הלה וראובן גוטליב, ממייסדי העיר חולון גדלה בבית פולני: למדה לפרוט בפסנתר ולרקוד בלט. את לימודיה סיימה ב"תיכון חדש" בתל אביב, בית הספר שייסדו ב־1937 טוני הלה (1890–1964) ואהרן ברמן. טוני הלה שעמדה בראשו עד מותה, הייתה מנהלת ומחנכת נאורה וליברלית, הקפידה על משמעת וכללי התנהגות ברורים והטביעה את חותמה בתלמידיה. בזכותה נפתח לפני אימא חלון לעולם האומנות והיא החלה לאסוף גלויות של ציורים מפורסמים. את הגלויות הייתה קונה בבית המסחר של לאו בלומשטין "דורון" ברחוב אלנבי 35 בתל אביב.
לאו (אליעזר) בלומשטין (1895–1963) שעלה ארצה בסוף שנות העשרים מגרמניה בהשפעת תנועת הנוער "הבלאו וייס", פתח בתל אביב בית מסחר לספרים שדמה בצביונו לחנויות ספרים בגרמניה. לחנות גם ניתן שם עברי "דורון". עוד בגרמניה היה נתון בלומשטין בעסקי הספרים. שם ניהל יחד עם שותפו ליפא ברונשטיין את חנות הספרים Kedem בברלין. כשעלה ארצה ברונשטיין המשיך להפעיל את החנות עד 1938 ואז עלה אף הוא ארצה.
חמניות, וינסנט ון־גוך, 1889
ב־1925 פתח בלומשטין סניף גם ברחוב יפו (מול קולנוע ציון) בירושלים, אך לאחר כמה שנים ב־1930 מכר אותו. לימים פתח בית מסחר נוסף בנחלת בנימין 48 בתל אביב. לאחר מותו רכש עמנואל בראון את בתי המסחר שלו.
הבית בנחלת בנימין 48 שנודע בשם "בית בנימין"
כשחיפשתי עוד פרטים על חייו של לאו בלומשטין, נתקלתי בשם שרלוטה (לולה) בלומשטין והבנתי שזו רעייתו. ומדוע היא נזכרה בעיתונות? בליל 16 ביוני 1933 נורה חיים ארלוזורוב בקרבת בית משפחת בלומשטין (היום רחוב הירקון 132) ולולה שהייתה אחות מוסמכת מיהרה להגיש לו עזרה, ליוותה אותו במכונית שהובילה אותו לבית החולים "הדסה" ואף עלה בידה לשוחח איתו. לכן גם העידה במשפט שנערך בעקבות הרצח.
דבר, 25 באפריל 1934, עמ' 3
בחנויות של לאו בלומשטין נמכרו ספרים במגוון תחומים, ובהם ספרי היסטוריה ותנ"ך, מדעים ואומנות וגם עטים, דיו ומחברות. במקום גם אפשר היה לקנות כרטיסים להצגות תאטרון ולמוזאון תל אביב.
התוויות מתוך ספרו של צבי ברסקי: חנות ותווית: מוכרי ספרים בארץ־ישראל 1870–1948, 2019.
אימא קנתה גלויות אצל לאו בלומשטין לרגל אירועים מיוחדים; לכבוד חנוכה קנתה את יצירתו המוארת של וינסנט ון־גוך – חמניות (1889); ב־14 בינואר 1949 חולקו לתלמידים תעודות, ואימא רכשה את תמונתו של פול סזאן "טחנת הקמח בפונטואז" (1881), וב־25 בינואר לרגל הבחירות הראשונות של המדינה העצמאית קנתה ציור של אוגוסט רנואר – ורדים (1905). באוסף הגלויות שלה יש גם ציורים של פול גוגן מהתקופה שצייר בברטאן, המרפסת של אדוארד מאנה, ציורו של אלפרד סיסלי – לאורך גדת נהר Loing וענפים בסתיו של פול קליי.
א. פול סזאן, טחנת הקמח בפונטואז
ב. אוגוסט רנואר, ורדים
כשמלאו לאימא 16 שנים והיא כבר הייתה מיודדת עם אבא, הוא הקדיש לה גלויה ועליה ציור של לאונרדו דה־וינצ'י "ראשו של ישו" (1494), שהוא רישום בפסטל שלאונרדו הכין לקראת יצירתו הגדולה "הסעודה האחרונה". נראה שאבא לא התעמק כל כך בציור של דה־וינצ'י ודימה לראות בדמות המצוירת את אימא, שערה הארוך על כתפיה והיא עצומת־עיניים וכך כתב:
מיקי!
עיניך עצמי־נא בת שש עשרה
וראית עתה בעיני רוחך...
עתיד אֹשר ושמחת חיים.
אימא בת 17
על הלשון
דבר אליי (ב)גלויות
בראשית המאה העשרים כתב א"ד גורדון, איש תנועת העבודה, מכתב אל המשוררת רחל, ובו התלונן שמכתביה אליו קצרים, ושמוטב שתכתוב "מכתבים נעולים במעטפות" ובהם תגלה את עצמה, משתכתוב גלויות שבהן תסתתר. בדבריו אלו ביטא בתמצית את משמעות המילה גלויה, השונה מן המכתב, שהרי תוכנה חשוף לעין כול. המילה בת העברית החדשה "גלויה" היא כנראה קיצור של הצירוף "איגרת גלויה". (המילה "איגרת" נשמטה ושם התואר "גלויה" החל לשמש שם עצם). בתקופת ההשכלה רווח הצירוף איגרת פתוחה, ואילו בלשון התחייה שימשו מילים אחרות: אליעזר בן־יהודה כתב קלף, אחרים דבקו במילים הדומות בצלילן למילה הלועזית "קארטע" – כרטיס, וכן כרטא או כרטית. לפני כמאה שנה, בשנת תרס"ב, דווח בעיתון "ההשקפה" על מותו של ממציא הגלויות בזו הלשון: "דוקטור עמנואל אירמן, ממציא כרתות הפוסטה, מת בשבוע העבר בוינה". ההצעה המקורית הייתה להגביל את מספר המילים בגלויה לעשרים, אך עוד באותה שנה (1869) בוטלה ההגבלה, בתנאי שהאיגרת פתוחה, כלומר גלויה. הגלויה גלויה, והכתוב בה – לא תמיד גלוי.
הקטע שודר בקול ישראל ב־2001 בפינה "רגע של עברית" בעריכתה של רותי אלמגור־רמון.
הינה מצגת של האקדמיה ללשון העברית על שמות עצם שנוצרו מצירופים שבהם הם שימשו כשמות תואר.
ראו גם יומן הרשת על שיירת יחיעם שם כתבתי על המילה "משוריין".
ואסיים בהתחלה: בברכות לשנה החדשה שתהא שנת פריחה בכול, שנה טובה ומתוקה.
הינה כרטיסי ברכה וגלויות שהתפרסמו בגבת לאורך השנים.
דבר, 18 בספטמבר 1925, עמ' 4
קבוצת פינסק, לימים גבת, הייתה הראשונה שפרסמה ברכת שנה טובה בעיתון.
1951, הברכה מעוטרת בפרח מיובש
1953, בית הרשל – בית התרבות
1954, חדר האוכל
עיצוב: האומן חבר גבת אבי קצין
ומאמצע שנות השישים הופקו גלויות ברכה בחברת "פלפוט".
א. חדר האוכל
ב. 1965, חדר האוכל, צילום: אבי קצין
א. 1967, קציר העומר
ב. 1968, עדר הכבשים, צילום: אבי קצין
ג. בריכת השחייה
א. 1970, בית ליד חדר האוכל, צילום: אברהם פלאטו
ב. 1969?, חצר המשחקים בין בתי הכיתות
ג. 1970?, בריכת הילדים במגרש המשחקים
ד–ו. צילום: צביקה עינב
א–ה. 1969–1977, ברכות ובצידן פרסומת למפעל הצינורות של גבת "פלסטרו"
ו. 1977, האומן חבר גבת עמוס שבח
א. 1972, האומנית חברת גבת טובה וייס
ב. 1984, האומן עמוס שבח
ולסיום שתי שקיעות והבטחה בצידן – זריחה...
א. 1974?, בניית אחד מבתי הילדים לאחר פגיעת טיל "הפרוג" במלחמת יום הכיפורים, צילום: אבי קצין (?)
ב. שנות השבעים, שקיעה, צילום: חיים שגיא
למאמר המלא:
שנה טובה טובה טובה.
צעצועי הקינדר שלי