האוטו שלנו

לטליה בתי, נהגת חדשה;

את רישיון הנהיגה שלי קיבלתי אחרי הצבא. למדתי לנהוג כמו כל בני גבת בעפולה בירת העמק, שאז היה בה רק רמזור אחד, והכביש התלול ביותר שהיה באזור היה הכביש שהוביל לעיר נצרת... משקיבלתי את הרישיון רציתי להתאמן. ביקשתי מאבא שייקח מכונית מהקיבוץ ונסענו לכיוון חיפה. כשהגענו לעלייה לטבעון, נתקפתי בפניקה: "איך תצליח המכונית לטפס את המתלול הזה?" ועצרתי. בסוף המשכתי ומאז אינני עוצרת. את המכונית הראשונה שלי קניתי רק בשנות השמונים המאוחרות. הייתה זו פיאט 127, אחר כך הייתה לי עוד אחת כמוה, ואז קניתי פולקסווגן מדגם פולו. משהתרחבה משפחתי החלפתי את המכונית הקטנה ל־יונדאי I30 המכונית המשפחתית והיום אני מתברכת בקיה ריו.

היום זה נשמע מוזר, אבל פעם ייצרו כאן מכוניות. המוּכרת בהן היא מכונית הסוסיתא. היא יוצרה לראשונה ב־1958 בשם Regent IV. בסוף שנת 1959 הכריזו על תחרות לבחירת שם עברי למכונית, הוגשו 2,355 הצעות, והשם "סוסיתא" זכה. הסטודנט יוסף שוב*, שהציע את השם, קיבל כפרס 500 ל"י והנחה על מכונית הסוסיתא שקנה.

*לימים היה יוסף שוב לאגרונום ובמסגרת מחקרו בפקולטה לחקלאות תיאר לראשונה את המבנה המורפולוגי של צמח הגרברה. אחר כך עזב את עבודתו והתמקד בטיפוח זנים חדשים של הגרברה בחממה שלו. בשנים 1978–1982 התנדבה בחממה שושנה ספקטור לשעבר קצינה בפלמ"ח והציעה ליוסף שוב לקרוא לזני הגרברה שהוא פיתח על שם דמויות נשיות בתולדות העם ובהן לוחמות פלמ"ח, וכך נקראו הזנים על שם הצנחניות חביבה רייק וחנה סנש, הלוחמות ברכה פולד, זהרה לביטוב, ירדנה גרינשטיין וגם דמויות נשים מן המקרא: מרים, נעמי, לאה, בלהה, אסתר, תמר, חווה. לגרברה האדום עם לב שחור קרא על שמה – שוש.

הסוסיתא יוצרה בחברת "אוטוקארס" שהקים איש העסקים החיפני יצחק שובינסקי יחד עם לדיסלאב שנלר שהיה בעל הזיכיון להרכבת מכוניות של חברת Reliant הבריטית ועבד בבית מלאכה קטן בעיר. השניים חברו ליבואנית של פורד בארץ; שנלר תכנן רכב מסחרי קל, ארבע־גלגלי, שגופו עשוי־פיברגלס ורכיביו המכניים יובאו מחברת פורד באנגלייה.

בתחילה כונתה המכונית בזלזול־מה "הקובייה", אך לאט לאט עלה הביקוש לקנותה. ב־1963 עלתה על הכביש מכונית הכרמל, דגם אחר מאותו מפעל שפעל אז כבר בטירת הכרמל. הדגם שופר וב־1965 הייתה זו המכונית ששירתה את קציני צה"ל. היו גם דגמים נוספים: "כרמל דוכס" ו"גלבוע", ומכונית ספורט בשם הלועזי "Sabra". ב־1981 הופסק ייצורה של ה"סוסיתא".

מתוך ספרם של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, "איפה היינו ומה עשינו", עמ' 132

לקראת הסערה "כרמל" שפקדה אותנו מלאו אמצעי התקשורת בבדיחות, ואחת מהן השתמשה במכונית הכרמל. הינה היא לפניכן;

בקבוצת יבנה ציירו חברי הקיבוץ דני הרץ ואפרת עפרוני על המיגוניות שהוצבו ברחבי היישוב תמונות מחיי הקבוצה. המוסך צויר על קיר במקום שהיה עד שנות השישים המרכז של הפעילות המשקית, ושם רואים שניים מחברי הקיבוץ נתן ריין ושלמה שמחה בר־שלום מתקנים מכונית סוסיתא כחולה.

את הסוסיתא אפשר למצוא גם באחד מציורי הקיר שציירו בירושלים אנשי ה־Cité de la Création מליון שבצרפת. הציור הנמצא ברחוב אגריפס והוא מביא מראות מן העיר ירושלים בכלל ומהשוק בפרט. בציור יש פרטים רבים המאפיינים את התרבות הישראלית: לבוש, מזון וגם... פתק למכירה – מכירה של מכונית סוסיתא יד שנייה. הפתק שבתחתיתו לשוניות לשוניות ועליהן מספר הטלפון של המוכר נראָה כל כך אמיתי עד שכאשר נחנך הציור, הגיעה למקום שרה מלכה האחראית מטעם העירייה לביצוע הציורים וקראה: "תראו איזו חוצפה, כבר תלו על הקיר המצויר פתק!". את הסיפור שמעתי מפיה של אסתר סעד מורת דרך ותיקה בעיר.

על הלשון

סוסיתא הוא תַרגום שם העיר היוונית שהייתה על ההר – היפוס, ביוונית סוס. צורת ההר הזכירה לקדמונים את גב הסוס. בשנות החמישים התחילו לבנות מכונית ישרְאלית, וּבעיתונים הִכריזו: "הבו שם למכונית העברית הראשונה". חמישה הציעו את השם "סוסיתא", והמכונית הזאת נסעה בכבישי הארץ עד שנות השמונים. אבל לא רק בעברית השתמשו אז בַּסוס כשם לִמכונית – חברת Citroën הצרפתית ייצרה את מכונית הדה־שבו [deux chevaux, כלומר שני סוסים], משום שלמנוע היו 2 כוחות סוס. ויש חבָרות שבחרו בסוס לסמל: חברת Ferrari האיטלקית המייצרת מכוניות מרוֹץ שמה במרכז סמלה סוס שחור צוהל על רקע צהוב. הסמל הוא לזכר טייס איטלקי במלחמת העולם הראשונה שחרת את הסמל הזה על מטוסו. במרכז הסמל של חברת Porsche הגרמנית – סוס שחור, שמקורו בסמל העיר שטוטגרט – עיר מוצאה של משפחת Porsche. חבֲרות אחרות בחרו בבֿעלי חיים חזקים או מהירים אחרים: האריה מסמל את מכוניות פיג'ו הצרפתיות, השור – את המכוניות של החברה האיטלקית Lamborghini; החברה האמריקנית Dodge מתעטרת בקרני אַיל, והבריטים העניקו שם של חיה לחברה: Jaguar. הסוסיתא שלנו – בחברה טובה.

הקטע שכתבתי שודר ב"קול ישראל" בשנת 2014, בתוכנית "רגע של עברית" בעריכתה של רות אלמגור־רמון.

ואם חשקה נפשכם במידע נוסף על גלגוליה של הסוסיתא, צפו בסרט זה: עלייתה ונפילתה של הסוסיתא.

בילדותי לא הייתה לנו כמובן מכונית פרטית, זו הייתה נחלתם של הבורגנים... אבל היה לנו האוטו שלנו, שיר הילדים שכתבה המשוררת פניה ברגשטיין חברת גבת. לפני כמה שנים גילה אבא את האוטו שלפיו ציירה אילזה קנטור־דאוס את האוטו שלנו. מסתבר שבציור היא לא ציירה את האוטו של גבת אלא את זה ששימש את קיבוץ נען – שם היא התגוררה.

וכך זה התפרסם אז בעיתון.

בשנת 1936 רכשו חברי גבת, קבוצת השרון ועיינות את האוטו (המשאית) של חברת White Motor האמריקנית דגם 1935 מעודפי הצבא הבריטי בסך 615 לא"י. בתחילה שימש האוטו לסלילת הכביש בין נהלל לגניגר. במשך הזמן הותקן לו ארגז משא ובו כמה מושבים לנוסעים וגם גג עם מנשא. בחלונות נתלו וילונות ברזנט שניתן היה להפשילם. שנים רבות נסע האוטו בכבישי ארצנו. הוא הושבת ב־1951 ובינואר 1952 נגרט.

באתר של קיבוץ יפעת פרסמה מרים אהרוני מאמר מקיף על הנושא.

גם על גלגוליו של הלחן של השיר כתבו כבר רבות.

חברת תנובה יצאה לפני כשנה בפרסומת למוצריה הטבעוניים, שאין בהם חלב, ובחרה דווקא בשיר "האוטו שלנו" כנושא של הזמריר. מעניין!

צפו והאזינו.

לאחרונה קראתי את הספר של הסופר השוודי Fredrik Backman "איש ושמו אוֹבֶה" (2013), ובמרכזו איש מיוחד אובה בן החמישים ותשע, שכל חייו התנהלו בסדר מופתי קבוע ועל פי עקרונות ברורים, אך משמתה עליו אשתו הוא אינו מוצא יותר טעם לחיות. העולם מסביבו: השכנים, ילדיהם וגם חתול אחד מעניקים לו הזדמנות לראות את העולם בצורה אחרת. ספר שנון וחכם, אוהב־אדם ואופטימי. כדאי לקרוא. שנתיים אחר כך עשה הבמאי השוודי הנס הולם סרט לפי הספר. מומלץ לצפות בו: A Man Called Ove.

הינה קדימון של הסרט.

ומדוע הוא קשור למכוניות? היריבות בין אובה והשכן שלו רוּנה – מקורהּ בטעמם במכוניות. רונה העדיף כל חייו לנסוע במכוניות של חברת Volvo, ואילו אובה בעל הכישורים הטכניים דָּבֵק במכוניות Saab. בסופו של דבר, הקשר ביניהם ניתק כאשר רונה "הלך וקנה ב־מ־וו ספורטיבית [...] ועל זה הוא לא סלח לו. כך שבהחלט ייתכן שישנם אנשים שחושבים שאין קשר בין רגשות למכוניות. אבל הם טועים" [חושב לעצמו אובה], עמ' 234

חברת סאאב (Saab, Svenska Airplane Aktiebolaget [Swedish Airplane Co]) נוסדה ב־1937 כחברה לייצור מטוסים, ומשנת 1947 ייצרה גם מכוניות מוערכות. אך קשיים נערמו על דרכה; ב־1969 נחתם הסכם שותפות עם יצרנית המשאיות השוודית סקאניה, ועשרים שנים אחר כך ב־­1989 קנתה ג'נרל מוטורס חלק ממניות סאאב וסאאב התמקדה יותר בייצור מוצרי תעשייה כבדה מתוחכמים כמו טילי כתף. אך החברה נקלעה לקשיים כלכליים ולחובות גדולים, נעשו כמה ניסיונות לחדש את פעילותה ובסופו של דבר ב־2016 הפסיקו לייצר מכוניות Saab.

הינה פרסומת למכונית סאאב, והימים ימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים והארץ מלאה מתנדבות ומתנדבים מסקנדינביה. נדמה לי שאין מה להוסיף: היינו שוביניסטים להחריד והדבקנו תוויות...

מעריב, 12 בדצמבר 1969, עמ' 24

שני דברים ידעתי על מכוניות הוולוו, שמה בלטינית משמעו: "אני מתגלגל", וכן בוולוו יש תמיד לנסוע באורות דלוקים גם בקיץ, שהרי בכל עונות השנה שוודיה אינה שטופה אור שמש...

חברת וולוו החלה לייצר מכוניות נוסעים ב־1926 בעיר גטבורג השוודית ונחלה הצלחה. אך ב־1999 נמכרה חטיבת המכוניות לחברת פורד, וזו המשיכה עד 2010 לייצר מכוניות במותג וולוו, ואז לאחר המשבר בענף הרכב האמריקני, נמכר המותג ליצרן הרכב הסיני זהייג'יאנג ג'ילי.

בארץ הייתה הוולוו לסמל מעמד. הרבו להשתמש במשחקי הלשון שיוצרות המילים "וולוו" ו"וילה" (שלושת ה־V); אחרי מלחמת ששת הימים העניקו לעולים מארצות הרווחה פטור ממס על קניית בית ומכונית, ואז נוצר הביטוי "וילה וולוו", רוצה לומר: כדאי לעלות לארץ כי כאן יספקו לעולים מכונית ובית לרווחתם. ב־1987 הכריז מפעל הפיס שהפרס הראשון יהיה וילה ומכונית וולוו בצידה. יש כמה שזכו... על עולי ברית המועצות בשנות ה־70, אמרו שהם באו לכאן וציפו לווילה וולוו... מכונית הוולוו הפכה אפוא לסמל, ולא מעט אנשי ציבור דרשו אז לקבל מכונית וולוו. בשנות התשעים סמלי המעמד השתנו.

חנוכת מכונית וולוו הראשונה, 1927

לסיום, אומנות בצמיגים; בקיבוץ אפיקים פגשתי לאחרונה שתי חיות צמוגות: חיפושית וצפרדע, הינה הן לפניכן.

והאומן ציבי גבע הציג בתערוכה "חזרה אל הטבע" בגן הבוטני בגבעת בירושלים את "מבנה זמני" (2020), עבודת אסמבלז' מצמיגים.

אוצרת התערוכה הדס מאור כתבה שצמיגי המשאיות והטרקטורים דחוסים, ארוזים וקשורים בכבלי פלדה לקוביות (באלות) גדולות וכבדות נמצאים במצב צבירה דחוס זה באופן זמני עד להעברתם לפירוק לחומרי גלם לצורך מִחזור, והסבירה שהאומן בנה מן הצמיגים מבנה כבד, שחור ומרובע כדי להביע זעקה שתוקה, שכן המבנה אוֹצֵר בתוכו פוטנציאל נפיץ; להזכירכם, הצמיגים שהם אובייקט יומיומי מצוי – יש להם גם הקשר פוליטי כמְקדם הגנה, כבוֹלֵם זעזועים וכאמצעי מחאה ולחימה מאולתר וזמין.

תגובות

השבוע השתתפתי בטיול פריחה קסום בדרום רמת הגולן בהדרכתה של הבוטנאית הגר לשנר, שהיא בת משמר העמק. שוחחתי איתה על סיפורה של ההפצצה ההיא במשמר העמק (24 בדצמבר 1948), ולמדתי שהייתה זו טראומה קשה לחברי הקיבוץ. היא עצמה גדלה עם שניים מהאחים של הילדים שנהרגו בחנוכה וזוכרת היטב את הכאב שליווה את משפחות ההרוגים. עוד סיפרה שההפצצה נגרמה בשל מנורת החנוכה שהועמדה על מגדל המים (לדבריה, מתוך שאננות) ואשר האויב זיהה בטעות כאורות מחנה רמת דוד.

אחר כך גיליתי בעיתון שרוח החברים במשמר העמק לא נשברה, ובשנה אחר כך הדליקו מנורת חנוכה מלפידים על אחת הגבעות!!

על המשמר, 18 בדצמבר 1949

צעצועי הקינדר שלי