תודה תודה!
לכל המגיבים על יומן הרשת ממשה עד משה שפרסמתי בשבוע שעבר. מסתבר שרבים מחבריי וממכריי התגוררו בשנות השישים והשבעים בשכונת קריית משה,
אולי משום שבימים ההם שכן בגבעת רם הקמפוס הגדול ביותר של האוניברסיטה
העברית.
בזכותם ובזכותכם אחוז הקוראים ביומן עלה! המשיכו לקרוא את היומן ולהפיצוֹ.
ושוב תודה רבה!!!ֹ
"באשר לתפקידו הבכיר של אבא כמפקד נפת גדרה [...] קיבלנו שני הדים לכך: האחד, דברי שבח ששמענו מחבקין, איש גדרה שרכש אדמות חקלאיות סביב נגבה [...]. והשני, מזכרת מרגשת של ציור של אבא, חבוש כובע קסקט של הפלמ"ח בעת היותו מפקד הנפה, בחתימתו האישית. הצייר היה האומן הנודע לודוויג שרוין [שוורין]. באופן אקראי ומרגש, התמונה הגיעה לידנו לאחר עשורים, [...], פרופ' אריה גלוברזון, [...] לאחר מו"מ לא קל, ולא לפני שקיבלנו 'נזיפה' שאיננו מכירים את האומן שרוין [שוורין], הצלחנו לקבל את התמונה [...]", "חיי וערכיי", 2019, עמ' 34–35
כך כתבה ענת מאור בספרה האוטוביוגרפי על אביה צבי הרפזי שהיה ממייסדי הקיבוץ. ענת היא בת קיבוץ נגבה, חברת כנסת לשעבר ופעילה למען זכויות האדם. את הספר היא שלחה לי בעקבות שיחת טלפון שניהלתי איתה במסגרת המחקר שלי על נשים שייחדו את עצמן באמצעות הוספת הסיומת ־ית לשם משפחתן דוגמת רחל ינאית, שכן מצאתי שאימא שלה כונתה גם צילה הרפזית.
כשקראתי את הספר מצאתי את עצמי לא פעם מזדהה עם דבריה. והינה הפתעה הייתה טמונה לה בין הדפים; "האומן שאיננו מכירים" לודוויג שוורין (1897–1983) – התוודעתי אל שמו לאחרונה בעקבות התעניינותי ביצירתה של פניה ברגשטיין. שוורין עיטר את המהדורה הראשונה של הספר עמוס אילנה ורחלי, ראו מוכרת הנעליים.
הכרתי את איוריו, לא הכרתי את שמו, והינה הוא מזדמן לפניי שוב. החלטתי להעמיק את ההיכרות איתו.
שוורין נולד בגרמניה בעיירה בּוּכֶן שליד היידלברג לאב חזן, מורה ומעטר ספרי תורה. בשנים 1916–1918 שירת בצבא הגרמני. בשנת 1919 החל ללמוד באקדמיה הממלכתית לאמנויות יפות בקרלסרוהה ושנתיים אחר כך המשיך ללמוד באקדמיה לאומנות במינכן. בתקופה זו אייר כתבי עת וספרים שונים. ב־1932 עבר להתגורר בברלין, אך לאחר ליל הבדולח שבמהלכו נשרף הסטודיו שלו ברח לשווייץ, וב־1939 עלה ארצה והתיישב בתל אביב.
יצירתו המוקדמת של שוורין בעת שהותו במינכן הושפעה מן האקספרסיוניזם הגרמני דאז, ובעבודותיו שאב דימויים מן התנ"ך ומן המסורת היהודית. הוא גם הרבה לצייר דיוקנאות של חברי החוג החברתי שלו.
דיוקנו של תומס מאן, דיוקנו של אורי צבי גרינברג, לוח המודעות
עם עלייתו ארצה הרבה לאייר ספרי ילדים וצייר ציורי נוף יפהפיים. משנות ה־50 החל לצייר גם בצבעי שמן בסגנון סוראליסטי. הינה כמה איורים מספרי הילדים;
והינה קובץ תמונות נוף;
חמור, עצי איקליפטוס לחוף הכינרת, חדר האוכל בקיבוץ עין גב, עדר כבשים
במיוחד משך את ליבי הספרון "ימות חמה בורמלנד" (1943) ששוורין כתב ואייר, ודב שטוק (סדן) תרגם מגרמנית לעברית בעקבות מסע שערך באזור Värmlands län;
שוורין טייל בחבל ארץ זה, מכורתה של הסופרת כלת פרס נובל סלמה לגרלף (1858–1940), פגש אותה ואף זכה לרשום את דיוקנה;
לודוויג שוורין בעת ציור דיוקן ובסיור בספרייתה של הסופרת סלמה לגרלף
בעת שעסק במלאכת הרישום שוחחו השניים והיא סיפרה לו: "לפני ימים רבים [...] ציירני קארל לארסון (1853–1919), יוצר 'הבית בשמש', התמונה תלויה בבית־הנכות בשטוקהולם".
מציוריו של קרל לארסון: בית האומן, יושבת ליד השולחן, דיוקנה של סלמה לגרלף
אגב את קרל לארסון גיליתי לפני 30 שנה עת עמדתי לנסוע לטיול בסקנדינביה. הילה חברתי הודיעה לי שעליי לחפש את יצירותיו וכך עשיתי. ביקרתי בכל מקום שהן הוצגו בו והתאהבתי ביופי, באור ובתום שציוריו מרעיפים על המתבונן בהם. איזו אסתטיקה!!
דמותו של קרל לארסון, תבליט בכניסה לביתו
וסלמה לגרלף המשיכה וסיפרה לשוורין המצייר אותה: "ולפני שנים אחדות היה אצלי אוסקאר קוֹקוֹשקא. הוא אמר, כי הוא מבקש לציירני ואף הביא בד. אף אמר: אני מבקש לצייר לא אותך אלא את נשמתך, ואחר כך התחיל, בפראות יתירה, אילך ואילך (היא הראתה את ההעויות בתנועות ידיה) וכשהתמונה נשלמה, נחרדתי לראות מה פני נשמתי. בצחוק הוסיפה: – אחר כך סידר תערוכה כללית בשטוקהולם. או אז כתב אחד המבקרים: מר קוֹקוֹשקא צייר גם את לאגרלף – כל כך לא דומה, שאי אפשר להכירה, לא עלתה בידו – קראתי דבריו ובכל זאת שמחתי".
יצירות של אוסקר קוקושקה (1886–1980): דיוקן עצמי, אוסקר ואלמה, סלמה לגרלף
לודוויג שוורין – תמונות שמן
מן הסתם סיפורו של הרישום שהתגלגל אל ענת מאור שנים רבות לאחר מות אביה, הזכיר לי את שאירע לי; כשהתגלגל לידיי פסל ראש של אבי כמה שנים לאחר מותו, פסל שיצר האומן הצעיר יוסי שוישיה זמן־מה לפני שנהרג בעת שירותו הצבאי.
דיוקן אבי, בן 30
הינה הסיפור;
ב־2014, שנתיים אחרי שאבי משה ברק הלך לעולמו, טלפנה אליי נעמי שוט חניכתו מימי הנוער העובד בהרצלייה ובישרה לי: "אצל משפחת סרגוסטי הירושלמית ניצב פסל ראש של אבא שלך". התרגשתי עד מאוד לשוב ולאחוז פיסה מחייו של אבא, ובו־בזמן ביקשתי להתוודע אל יוצר הפסל. הינה סיפורם של הפַּסָּל והפֶּסֶל.
לא נורא נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר... – מילים אלו היו המוטו של יוסי שוישיה בכל אשר עשה, מילות קסם שסייעו לו להתמודד עם האתגרים שניצבו במסלול חייו. יוסי נולד לרבקה ומרדכי שוישה בערב פסח תרצ"ו (1936) בעיר העתיקה בירושלים – ילד רביעי במשפחה. לפניו נולדו מזל, שולמית ורחל ואחריו – אביבה. ילדותו חלפה עליו בנעימים, בין סמטאות העיר העתיקה בקרב בני משפחתו והשכנים שחיו כולם כקהילה אחת. יום אחד באה האם לאוספו מהגן והגננת הראתה לה ציור של דרך – הפעוט צייר את הדרך בפרספקטיבה מדויקת – אומן נולד!!!
אך בהיותו בן חמש נקטעו ימי התום; אביו שנשא בגופו כדור ממאורעות תרפ"א נפטר מזיהום שהכדור חולל בגופו, והאם נאלצה לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית לפרנס את ילדיה. היא שלחה אפוא את רחל ואת יוסי להתחנך בבתי יתומים. השניים סבלו מאוד ולא פעם התחמקו מהמוסדות. שנתיים ימים התגורר יוסי בבית היתומים דיסקין וככל הילדים שחיו שם אז חווה מחסור באוכל, הזנחה רפואית ועונשי גוף קשים ומשפילים.
בית היתומים דיסקין ובית ספר אלומה
האֵם התקשתה לראות בסבלם והוציאה אותם משם. בן תשע החל יוסי ללמוד בתלמוד תורה בית אהרן, שייסד ח"א ולירו בשכונת מחנה יהודה. בשנה אחר כך למד בבית הספר "אלומה" ליד הכנסייה האתיופית – בית ספר ששילב לימודי תורה ומדע גם יחד. את המוסד הזה הקים ד"ר בנימין משה לוין, תלמידו של הרב קוק.
שנתיים חלפו ופרצה מלחמת השחרור, ובחייו של יוסי נבקע שוב שבר. המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה בעיר העתיקה ונותרה בחוסר כול. יוסי הצעיר סירב לשבת במקלט באומרו: "לכל פגז יש כתובת" וסייע ללוחמים בהבאת מים בפחים לקירור קני המרגמות. מזל אחותו הבכורה שנשארה ברובע בעת המצור הייתה לאחת הלוחמות בו, והמשפחה שמרה איתה על קשר מכתבים. במכתבים היה יוסי מספר לה על חייו בצל המלחמה, ותמיד היה חוזר ומבקש ממנה: "תשלחי לי את הקופסה של העץ [קופסת עפרונות] אשר בחדר הראשון בארון שעל יד החלונות. יש לי כמה תמונות שציירתי". למכתביו גם צירף תמונות שצייר בשבילה.
עם שוך הקרבות הוחלט לשלוח אותו ללמוד בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. ליוסי הנער העצמאי שידע חיי חופש נטולי־מסגרת, ואשר מימיו לא זכה ללמוד באופן שיטתי, היה קשה בתחילה, אך לאט לאט הוא השתלב בחיי הקהילה הקיבוצית. סייעה לו בכך יכולתו המופלאה ליצור קשרים חברתיים. הנער שחור־התלתלים והמוצק, בעל העיניים הבורקות היה למרכז החברה בכל מקום. כך בימי הפילוג בין הקיבוץ המאוחד לאיחוד הקבוצות והקיבוצים הוא היה בראש הפעילים והלהיב את הכול בקריאת הסיסמה: "הקיבוץ המאוחד, חי, חי וקיים", ובעת מסיבות, סיפר מדריכו יוסף פינסקי, בלט "בריקוד ההורה הנלהב שלו בקפיצות גבוהות. בנפילה מלוא שתי כפות הרגליים יחד על הקרקע [...] עמו הייתה הופכת ההורה מופלאה".٭ כישרונו לרקום יחסים חמים עם בני נוער ניכר בעבודתו עם ילדי מעברת שִׁמְרוֹן שליד נהלל – חניכיו דבקו בו בהערצה. עם סיום הלימודים התגייס יוסי לצבא והיה לוחם בצנחנים, ואף שם היה לרוח החיה בקרב חבריו ליחידה.
האומן שבו בא לידי ביטוי בחיי הקיבוץ – הוא היה מופקד על הכנת הקישוטים לקראת החגים: פורים, פסח וחג המחזור. גם כשהתגייס לצבא היה מצייר בכל רגע פנוי, עד שבסיום קורס המ"כים העמיד תערוכה מיצירותיו.
רישומיו של יוסי שוישיה
יוסי היה אדם מופנם ולא הסגיר את רגשותיו, אבל אהבתו לטבע, לארץ ולאדם ניכרת בציוריו ובפסליו. מורתו לציור, הציירת אילזה קנטור, סיפרה שהיה חרוץ ושאף ללמוד ולהשתפר עוד ועוד, ובו־זמן היה סקרן להתוודע ליוצרים הקלאסיים. "תמונותיו של בוש – מה פירושן?" שאל, או "איך זה פיקאסו מגיע לצורות המופשטות?" – הִקשה וניסה לצייר כמותו.
"נפש האומן שלו הייתה פורצת, מאליה החוצה [...] כשהיה בוחן איזה חפץ בידיו העסקניות, כשהיה מסתכל בנוף חדש, או כשהיה מעיין בספר אומנות. יוסי ניחן בכושר התרשמות מופלא. התקשה להביע התרשמותו במלים [...] ותמיד היה נעזר בכפות ידיו. הוא הרבה לצייר נופים בצבעים טבעיים", נזכר חברו, אבי קצין, אומן אף הוא.
יוסי אהב לצייר, אבל הפיסול משך אותו יותר – הדגיש אבי – ותיאר אותו שקוע בתהליך היצירה: "מתחיל בפסל, היה נסחף כולו לעבודה ולא הניח את האיזמל עד שסיימוֹ [...] היה יושב, מתקין בידיו את גושי החמר, מפזם לעצמו איזה שיר. מדי פעם היה משתתק, לובש ארשת רצינית ובוחן בהתעמקות את הפסל". כשהוצגה בירושלים תערוכה של הצייר הברזילאי הנודע קנדידו פורטינרי (1903–1926), נסע יוסי לפתיחה וחזר נלהב. נראה שהנושאים שפורטינרי הקדיש להם את ציוריו: פועלים קשי־יום העובדים בחקלאות, נגעו בו. כמוהו נמשך אף הוא לצייר אנשים שחיו חיי מחסור ומצוקה – את ילדי המעברה ותושביה. ייתכן גם שציורי הקיר הענקיים שפורטינרי צייר הזכירו לו במשהו את עבודות הקישוט שיצר הוא לקראת החגים בחדר האוכל ובאולם התרבות של בית הרשל בגבת.
תמונות מן המעברה, יוסי שוישיה
ב־1956 נבחר כחייל מצטיין לייצג את צה"ל בצעדה בהולנד, אך ויתר על הנסיעה ויצא לאימונים בהרי ירושלים. היה זה יום קיץ של חודש יולי. שקט שרר בהרים, והחיילים זחלו בדממה בין טרשים וקוצים, והינה נשמע זמזום מוזר. יוסי מפקד החוליה הבין שרימון עומד להתפוצץ, ניסה למנוע זאת, אבל לשווא – קול נפץ החריד את האוויר. יוסי נפצע, ובעודו מפוּנה בירר אם יש עוד נפגעים והפטיר: יותר לא אוכל לצייר... כשפינו אותו ביקש לא לספר לאימו דבר. הוא אושפז בבית החולים שערי צדק ונותח, ולמרות כאביו המשיך לעודד את הסובבים אותו בסיפורים על משפחתו הירושלמית ועל הקיבוץ ולא חדל לשיר. לפנות בוקר נפטר, והוא בן עשרים, ועל שפתיו המנון הצנחנים: "עת אנחנו זונקים מלמעלה, שוב אין דרך, אין דרך לחזור, אך נשקנו באופל הלילה, מזמר לנו שיר ומזמור".
יוסי שוישיה הנציח בפסל ראש עשוי גבס את אבא שלי בן השלושים. לא ברור לי מדוע בחר דווקא לפַסל אותו. הוריי הצטרפו לקיבוץ גבת ב־1953, ואז מן הסתם פגש יוסי באבא. בפסלו רב־ההבעה הוא הצליח לחקוק במדויק כמה מתווי הפנים של אבא – מבנה הלסת, שרבוב השפתיים ותנוחת הראש המיוחדת שלו. הדמיון כה עז עד שאפשר לראות בפסל אף את פניו של אחי נבות הדומה לו מאוד. בהתבונני בפסל אני חשה בנוכחותו החזקה של אבא, "הנני כאן", הוא מכריז באוזני רוחי. בה־בעת מוּחשת באמצעות הפסל גם דמות היוצר, ובשפתם המיוחדת של פסלים מהדהד הקול של יוסי שוישיה: "הנני כאן".
٭כל הציטוטים בקטע מתוך חוברת הזיכרון שהוציאו לאור בקיבוץ גבת, "יוסי שלושים לנפלו".
תגובות
א. יעקב אנידי שכתבתי עליו ועל תווית יין הקונדיטון עיצב ביומן הבו לנו יין ותירוש, שלח לי תווית שלמה. הינה היא;
ב. ועוד תוספת לאוסף המשוריינים שיש בארץ, ראו נער המרכבים והמרחבים – יעקב ברקו. בדרכי לבאר שבע בשבוע שעבר עצרתי בגברעם כדי להנציח עוד משוריין הניצב בכניסה לקיבוץ. זהו משוריין "פרפר" על שום פתחי הגג שאפשרו שימוש בנשק. המשוריין יועד להוביל 10 לוחמים, ובעת פינוי הילדים מקיבוצי הנגב ובהם גברעם נדחסו לתוכו כ־85 ילדים וכ־35 מבוגרים. התמונה הראשונה היא של המשוריין המפנה את הילדים מגברעם.
צעצועי הקינדר שלי