שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה, זֵר חַג עוֹטֶרֶת, שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה – כתב מתתיהו שלם בשירו "שיבולת בשדה", ואותו זר קיבל את פניי הבוקר, לקראת חג השבועות, במשעול המוליך אל הכניסה לגן הבוטני בגבעת רם בירושלים. טליה בתי צילמה;
מלאו אסמינו בר ויקבינו יין,
בתינו הומים, הומים מתינוקות
ובהמתנו פורָה –
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,
ואין, ואין עדיין?
השיר "מלאו אסמינו בר" שימש במשך כמה שנים נעימון (רינגטון) בטלפון הנייד שלי. אהבתי אותו מילדותי. אולי בגלל האופי המתפרץ, העליז והאופטימי שלו ואולי בגלל המילים המיוחדות שהזדמרו בקלות כזו מפינו...
את הלחן חיבר דוד זהבי (1910–1977) ממייסדי קיבוץ נען, מלחינם של שירים רבים ואהובים שנהג ללמד את שיריו בערבי שירה ברחבי הארץ.
השיר הזה מהלך עליי קסם גם בזכות המילים היפהפיות ששזר זו לזו פנחס לנדר (אלעד) (1905–1987) – עיתונאי ב"הארץ" וב"הדואר", משורר ומתרגם. במילות השיר מהדהדת לשון המקרא; "וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ" (משלי ג, י). שערו בנפשכם, כיצד היה השיר מזדמר בפינו, אילו "סילו" בא במקום אסם ותחת הומים היינו שרים "רועשים"...
אומנם כשאני חושבת היום על משמעות המילים: "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין, ואין עדיין?" המביעות – כך נדמה לי – את המחויבות המוחלטת למעשה ההתיישבות ולמפעל הציוני, אני חשה עד כמה התרחקנו כולנו מכך, אף כי אנו מרבים לצטט את דברי הנשיא האמריקני ג'ון פ' קנדי בנאום ההשבעה שלו לנשיאות (20 בינואר 1961): "Ask not what your country can do for you — ask what you can do for your country."
האזינו לנאומו של ג'ון פ' קנדי.
השיר "מלאו אסמינו בר" נכתב ב־1932 למסכת חג האסיף של הנוער העובד ובוצע אז לראשונה. ב־1937 כשנחנך האסם הראשון בנען (קיבוצו של דוד זהבי), הושר השיר בפעם השנייה ומאז היה לשיר בולט בהווי הארץ. (לפי מוטי זעירא, כמו קול של הלב: "סיפור חייו ויצירתו של דויד זהבי", תל אביב 2013, עמ' 73 ואתר זמרשת). אגב, האסם הראשון לא שרד ימים רבים, ורק בשנים 1942–1947 בנו בנען את האסם שהיה לגבוה בארץ (25 מטר), וכיוון שכך שימש גם עמדת תצפית בעת מלחמת השחרור. וכיצד התרומם המגדל? מספרים שחבר נען אליעזר כהן ביקש מהקבלן שסיפק להם מלט לבנייה, להוסיף עוד מלט על חשבון הכמות שסיפק אותו קבלן לבניית הכביש בין מחנות הצבא הבריטי באזור...
האסם של נען – אז והיום
בימים אלה חשבתי על השיר בגלל... בית קפה. לאחרונה הכרתי את בית הקפה סילו* (Silo) בשכונת בקעה בירושלים, רחוב דוד רמז 4. הוא ממוקם באחד משלושה מבני הסילו העגולים שליד תחנת הרכבת הישנה. מילדותי ידעתי שהסילו – מבנהו גלילי גבוה והוא מיועד לאחסון תבואה. בבית הקפה למדתי שהמונח סילו משמש גם למבנים המאחסנים נוזלים, במקרה זה – דלק לרכבת. במתחם בית הקפה אפשר עדיין לראות את מבני הסילו הישנים, את הרמזור מהימים ההם, את מגדל השמירה ואפילו את הסמליל של חברת סונול. למתחם כולו צביון מיוחד: הוא עוּטר בכמה ציורי קיר שחלק נמחקו עם השנים, ושניים שרדו: האחד – שיירת גמלים החונה ליד קטר רכבת והאחרת – תמונת ראש.
*משום מה ניקדו את שמו בשורוק – סִילוּ...
בית הקפה סילו הוא בית קפה חברתי ואפשר היה לחוש בכך בעידן הקורונה. כיוון שרוב השולחנות בו ניצבים על משטח עשב שמשתרע למרגלותיו, המשיכו לאכול שם אוכל טעים מאוד ומגוון גם במגבלות המגפה. זאת ועוד, כשפרצה הקורונה אל חיינו, הנהיגו בעלי בית הקפה שוק אוכל בכל יום שלישי אחר הצוהריים, אשר הוגשו בו גם מנות מבושלות, והקהל הוזמן לבוא לאכול ולשלם (לפי היכולת) והעיקר "שאף אחד לא יישאר רעב".
התברר לי שיש גם בחולון סילו – מסעדה איטלקית המשקיפה על אגם מלאכותי בפארק פרס, שדרות ירושלים 210. שם בנו מבנה שמזכיר מבנה גלילי של סילו.
כשהתחלתי לחפש חומר על מבני הסילו בארץ, גיליתי שיצא לאור לפני כמה שנים ספרו ובו תועדו עשרות מבני סילו נטושים ברחבי הארץ. הגיוון האדריכלי הניכר במבנים אלה מרתק.
עיינו בכתבה על הספר המלוּוָה בתמונות רבות.
ומה היה מקומו של הסילו בנוף ילדותי?
מגדל הסילו הראשון בגבת שנבנה ב־1933 שימש לאחסון מספוא לבהמות, והכיל גידולים כמו בקיה ותלתן. אלה נקצרו על כל חלקיהם: גבעול, עלים ותפרחת, וכשאוחסנו עברו כך תהליך של תסיסה אנ־אירובית (חמצון) המשמר אותם לזמן רב, ומכאן השם: מגדל תחמיץ.
בספרו תיאר אבא את גלגולו של הסילו הראשון בגבת: "אסם התבואות היה תחילה ריכוז של שמונה מגדלי תבואה – silo – גליליים מפח גלי, שעמדו בשתי שורות ליד מחסן הבגדים. הם נקראו 'מזָוות', שכן הכילו את מלאי הגרעינים ללחם", (משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 23)
כשהייתי ילדה, עמד בכניסה לגבת מבנה הסילו שעדיין ניצב כיום בחצר. באחד מביקוריי בגבת הסביר לי יוסף שיפר כיצד פועל הסילו: זהו מחסן לזרעים שעברו ניפוי ראשוני. מצד אחד של המגדל הייתה נכנסת עגלה ושופכת את הגרעינים לתוך הבור. (על ערֵמת הגרעינים אהבו הילדים לקפוץ עד שכולה נבלעה בבור... כיום הבור מכוסה במכסה פח גדול הנפתח רק בשעת הצורך.) הזרעים היו עוברים ניפוי במספר רשתות בגדלים שונים: החל מנפה גסה למוץ וכלה בנפה עדינה מאוד שיועדה לגרעינים השבורים וביניהן עוד כמה נפות בגדלים שונים. הגרעינים המנופים היו יורדים למטה, ומשם היו מועלים במעלית בעלת כפות אל התא שיועד להם לפי הזנים השונים של גרעיני החיטה.
בחלק מהמגדלים של הסילו אחסנו גרעיני חיטה ובחלקם הכינו תערובות: מזון יבש לבהמות שהכיל חיטה, דורה ועוד. בחלוף השנים אחסנו בהם גם מספוא, תירס, גרעיני כותנה, ואת התערובות שהכינו מהם שמרו במרכז מזון פתוח בחצר המשק, ומשם היו מעמיסים אותן על עגלות חלוקה ממוכּנות. בשנים האחרונות הוקמו מרכזי מזון אזוריים וכלי הרכב שלהם מגיעים לגבת מדי יום ומחלקים את המזון. משנות התשעים המבנה שבתמונות אינו פועל, וכיום הוא מושכר לאדם שמאחסן בו גרעיני חיטה.
סביב הסילו בגבת התרחשו אירועים רבים; ילדי שנות הארבעים זוכרים את מתקן האומגה ששימש לאימוני מחלקות הפלמ"ח ששהו בגבת. באותם ימים אירע אסון ואחת הבחורות מן הפלמ"ח נהרגה בעת הגלישה באומגה. ילדי שנות השישים זוכרים את נערי קורס המדריכים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד יורדים באומגה מראש הסילו, והיו ילדים שלא חששו והיו מטפסים אל גג מגדל התחמיץ (ההחמצה) – שם קיננו יונים – והיו תופסים אותן ומגדלים אותן בשובך של חברת הילדים. בשנות השמונים קושטו חלק מהמגדלים בגרפיטי – מזכרת מחברי גרעיני הנח"ל שהיו בהכשרה בגבת ויועדו להשלים את קיבוץ לוטם. גם מודעות לקראת פורים נכתבו על קירות הסילו (ראו להלן תצלום).
עוזי נרקיס גולש באומגה מהסילו, אשדות יעקב, 1943,
אלבום עוזי נרקיס ואסתר לבית הכהן, ישראל נגלית לעין
רחלי יטבת שהעשירה את ידיעותיי בדבר מבנֵי הסילו בגבת, סיפרה שבעת עבודתה בגן עומרים ציירה עם הילדים הבוגרים ציור צבעוני גדול על קיר הסילו הפונה לאחת מחצרות הרפת, אך ברבות השנים נמחק הציור, מסתבר שהפָּרוֹת אהבו להתגרד דווקא עליו.
תמונות מן הסילו בגבת: בשלבים שונים: בעת בנייתו ועד היום.
ועוד מבנים לאחסון דגן ראיתי לאחרונה; הינה הם לפניכם;
א. נגבה
ב. מעברות – האסם שנבנה ב־1954 משמש היום בניין משרדים.
ג. צור משה
ד. קריית ענבים
ה. לביא – עיטור פסיפס: "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י), שיש המבארים אותו שעל דבר ברכה אין להתפלל שייפסק....
ו. המעפיל
ז. גניגר
ח. גניגר – בניין הבטון הראשון בקיבוץ: בקומה הראשונה הייתה הרפת ובשנייה: המתבן ומחסן התערובת.
ט. פלמ"ח צובה – עיטור פסיפס המתאר את הקיבוץ. היום משמש את מפעל "אורן" לייצור זכוכית ממוגנת.
י. בית השיטה
יא. עין המפרץ
יב. העוגן – הבניין הוקם בשנת 1940, והמגדלים – ב־1952.
יג–יד. גן שמואל – הבניין המשוּשה שנבנה ב־1933, משמש היום חלל תצוגה לתולדות הקיבוץ, ובו דגם מוקטן שלו.
טו. עין שמר
טז. אשדות יעקב מאוחד
יז. כפר ידידיה
יח. כפר חיים
יט. עין דור
כ. דן
כא. נחשון – הציור נעשה ע"י בני נוער בקיבוץ.
כב. הראל – הסילו שימש לייבוש עלי טבק.
כג–כד. שמרת – על הסילו כתובים שמות המחזורים.
כה. חניתה
כו. תל יוסף
על הלשון
העברית עשירה במילים לתיאור מחסנים לאחסון דגן. המילה "אסם" אשר שורשיה בלשונות השמיות מופיעה כבר בתנ"ך, למשל, "יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ" (דברים כח, ח). במקור האסם הוא מקום לאחסון התבואה, אך משמעות המילה התרחבה וכיום אסמים הם גם בניינים שבהם משכנים חיות משק. לפי האקדמיה ללשון העברית יש לומר: מגדל החמצה או ממגוּרה. הממגורה אף היא מילה מקראית, ששורשה הוא כנראה גו"ר: "עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן" (יואל א, יז), וליודעי תשבצים מוכרת גם המילה אַמְבָּר שמקורה בשפה הארמית (גיטין נו.). אבל מכל האפשרויות הללו בחרו דוברי העברית במילה הלועזית – סילו המשמשת באנגלית. ומה מקורה? לפי המילון האטימולוגי ייתכן שזו המילה הספרדית silo שמקורה ב־sirum בלטינית שהיא גלגולהּ של siros היוונית: בור לשמירת דגן. ובעברית: אסם, ממגורה, מגדל החמצה וגם אמבר...
תגובות
עידו סיפר לי שהטיפול ב־Lsd שקיבלה יונה וולך היה יוצא דופן באותם ימים. טיפל בה הפסיכיאטר מרסל עשהאל, ויש אומרים שהטיפול דווקא הזיק לה.
עוד על כך אפשר לקרוא אצל חן מלול מהספרייה הלאומית;
צעצועי הקינדר שלי