חיפוש

הבו לנו יין ותירוש...


מעולם לא התרגלתי לשתות יין, אני שותה טיפה ומיד אוחזת בי תחושת ריחוף... אבל כפי שכבר סיפרתי לא פעם, היין והגפן מלווים אותי בכל אשר אפנה. נצר למשפחת חבתנים אנוכי, סמדר נקראתי וגדלתי בקבוצת גפן...

הפעם אעסוק בכמה עניינים שקשורים למשקאות אלכוהוליים.


יין הקונדיטון;

במסגרת מיזם "סקר אמנות הקיר" שביד יצחק בן־צבי נחשפתי לאחרונה ללא מעט ציורי קיר המתארים את תושביה הקדמונים של הארץ הזאת, ציורים שנעשו בהשראת ממצאים ארכאולוגיים בכלל ובהשפעת ציורי קיר מצריים בפרט.

התמונות מתוך אתר "סקר אמנות הקיר".


סגנון זה אהוב עליי ומוכר לי היטב מילדותי; בסגנון זה צוירו ציורי הקיר שקישטו שנים רבות את חדר האוכל בפסח – יצירותיו של האומן אבי קצין חבר גבת.


לאחרונה שמתי לב שתווית יין הקונדיטון עוצבה בסגנון דומה, ובחיפושיי העליתי שעיצב אותה יעקב אנידי, חבר של חברים. על אנידי כבר סיפרתי ביומן הרשת. אשתו בת שבע והוא סיפרו לי מזיכרונותיהם על מגרשי המשחק גוגנהיימר. בשנות השישים כשעיצב את התווית היה יעקב בוגר "בצלאל" מעצב בתחילת דרכו, והוא ושותפו נלו וולפנזון [שחי היום בקנדה והיה למעצב בולט של כרזות] בחרו בסגנון זה, כיוון שהקונדיטון הוא יין קדום הנזכר לא מעט פעמים בתלמוד. את התווית עיצבו בהשראת מגילות ים המלח: הרקע הוא מעין מגילה ששוליה שרופים קצת, ועליה דמויות שעוסקות בהכנת יין. הבחירה בסגנון זה אפשרה להם להימנע להימנע מציורן של דמויות פיגורטיביות, שהרי היין עולה גם על שולחנן של משפחות דתיות. את הגופן שבתווית עיצב יעקב אנידי בציפורן.



ומהו הקונדיטון: יין שהוכן מענבים שגדלו בסביבות ירושלים, והיה כה מיוחד בטעמו; "לא היו מניחין אותו לוכל לא חלב ולא בֵצים ולא גבינה ולא בשר שמן ולא יין ישן ולא קונדיטון ולא גריסין של פול ולא עדשים“ (ירושלמי יומא ז), עד שהיה סמל למשהו משובח; כמו שלומדים מן הכתוב בילקוט שמעוני לפרשת יתרו ער"א: "אמר רבי אבא; דברי תורה נמשלו לקונדיטון. מה קונדיטון הזה יש בו יין, יש בו דבש [דבש תמרים, סילאן] יש בו פלפלין [פלפל אנגלי שהוא בן משפחת ההדסים], אף דברי תורה – יש בו יין שנאמר כי טובים דודיך מיין. יש בו דבש ומתוקים מדבש. יש בו פלפלין אמר ה' צרופה".


את הקונדיטון, שמקור שמו כנראה הוא המילה הלטינית conditum (מתובל), החל לייצר אברהם שור שעלה ארצה בשנות השלושים של המאה ה־19. שור התיישב תחילה בצפת, עבר לטבריה ומ־1846 קבע מקומו ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. שם החל לייצר יין בעזרת יצחק חתנו שגם היה בעל ידע בייצור יין וגם החזיק ברשותו רישיון מטעם השלטון הטורקי לעסוק בזה. את הענבים רכש שור אצל הסוחרים בשוק ואצל מגדלים מהאזור, אך אספקת הענבים לא הייתה סדירה. ב־1853 כשרכש הקונסול השני של אנגליה בירושלים ג’יימס פין את כרם "אל־חלילי" (החברוני) בן ארבעים הדונם (ושינה את שמו ל"כרם אברהם"), מצאו שור וחתנו את הסַּפָּק המתאים להם. החל מ־1882, השנה שבה הוקמו יקבי הברון בראשון לציון ובזיכרון יעקב, נשלחו מהיקב שלהם חביות היין הכשר הראשונות לקהילות בגליציה ופודוליה.

יעקב אנידי – בן יחיד להוריו – נולד בהונגריה למשפחת ארנפלד. לימים כדי להיטמע בסביבתם החליפו ההורים את שם המשפחה לאנידי – שם בעל צליל הונגרי. ב־1944 והוא בן 9 החל השלטון הנאצי להיות מורגש גם בהונגריה, והוא והוריו היו לנרדפים וכמעט נרצחו בגדות נהר הדנובה. למזלם, הצליחו לחמוק מן השיירה שהובלה אל המוות ומצאו מחסה באחד הבתים המוגנים (Védett Házak) שפעלו אז בבודפשט, בתים שהמדינות הניטרליות במלחמת העולם השנייה העניקו בהם הגנה דיפלומטית ליהודים. הם נקלעו לבית שניהל הוותיקן, ומשם לאחר זמן־מה עברו לגטו היהודי בעיר. לאחר המלחמה כשהיה בן ארבע עשרה עלה ארצה לבד; אימו היגרה לארצות הברית ואביו – לאוסטרליה. בארץ התחנך יעקב בכפר הנוער "אלוני יצחק" (בצפון ליד גבעת עדה), ואחר כך למד אומנות ב"בצלאל" והיה למעצב רב־כישרון.


יעקב אנידי התמחה בעיצוב תוויות יין. הינה כמה מהן;





















































































אך גם עיצב עוד פריטים;


מדליות לחברה הישראלית למדליות ומטבעות;

א. הזמיר, סדרת שיר השירים, 1996

ב. דגל ישראל מונף מעל הכותל, 2002

ג. ויעל אליהו בסערה השמימה, 2011


בולים וכריכות ספרים;

א. הבול Let my people go (שלח את עמי), 1971

ב. החוברת של בית ש"י עגנון, 1981

ג. כריכת הספר "ענדי לך שרשרת ברזל", רחלה הרפז, 2007


את האנדרטה "דרך ללא חזרה" הניצבת בעיר ז'ילינה עיצב יעקב אנידי לבקשת מכרו הירושלמי אריה קליין, יצרן מזכרות מעץ זית שמוצָאוֹ משם. האנדרטה הוצבה באתר המחנה שממנו נשלחו ב־1942 אלפי יהודים סלובקיים למחנות המוות, והיא מורכבת מאובליסק שבקצהו מגן דוד רב־ממדי ולמרגלותיו – קטע ממסילת הרכבת המקורית. על המסילה חקוק שּם האנדרטה בשלוש שפות: סלובקית, אנגלית ועברית.



על הלשון

יינות כרמל

בביוגרפיה על הנדבן יצחק־לייב גולדברג "איש ציוני" מסופר כיצד בחרו חברי "מנוחה ונחלה" ב־1896 את השם "כרמל" לחברה לשיווק היינות מיקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב. "בויכוחים על שם החברה אם 'כרמל', 'חרמון', או 'לבנון' – הסכימו לשם 'כרמל', כי הוא מתאים ושווה יותר לכל הלשונות". השם "כרמל" נשמע דומה בשפות אירופה, ואילו השמות "חרמון" ו"לבנון" – הגויים בשינויים קלים.

"הנדיב שמח לשמור את ההצעה והעיר, שברוסיה הרי ישנם 5 מיליון יהודים ואם כל אחד יקנה רק בקבוק אחד ל'קידוש' נוכל למכור הרבה יין לכל שבת. נגשנו איפוא בלי לאבד זמן לסדר את חברת 'הכרמל' בהון של 25.000 רובל במניות [...] במשך זמן קצר נאסף הסכום הדרוש וב־1896 נוסדה בוארשה החברה 'כרמל', אשר חבריה־מיסדיה היו י. ברוידא וז. גלסקין. כעבור איזו שנים, אחרי שנפטר י. ברוידא, נכנס במקומו יצחק לייב גולדברג כחבר אחראי", עבר־הדני, עמ' 19



בעקבות הצלחתה של החברה פתחו עוד סניפים באודסה, המבורג, ניו יורק, ברלין, וינה ולונדון. משהחלו להפיץ את היין גם באימפריה העותמנית קראו לחברה "Carmel Oriental" ובעברית: כרמל מזרחי. חברה זו הפעילה סניפים ביפו, חיפה וירושלים, ביירות ודמשק, קהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד ועוד.













סניף "כרמל מזרחי" בירושלים


לסיום, אני ממליצה לבקר בחוות שטוק הנטושה. את השטח רכש ב־1924 המהנדס היהודי־איטלקי אמיליו שטוק שהיה בעלים מפעלי בטון מצליחים, ובנה עליו בית האחוזה. אמיליו שהיה בעל לב ציוני חם, ביקש כך לתרום לפיתוח הארץ. את האחוזה ניהל מ־1925 יהודה אלטמן קרוב משפחה של משפחת שטוק. האלטמנים נתקלו בקשיים רבים במקום ועזבו אותו ב־1932, ומאז עד שנת 1938 ניהל את החווה ישראל ברוידה. אחר כך הוחכר השטח לאורי יעקב מנהלל והוא שיכן שם במשך שנתיים בני נוער שעלו מגרמניה. אחריהם חיו בחווה במשך שמונה שנים חברי גרעין "החורש" שהקימו לימים את המושב בית לחם הגלילית. מאחר שלחווה לא הייתה הצלחה כלכלית, העבירו יורשי משפחת שטוק את השטח למדינת ישראל במחיר סמלי והוקמה בו תחנת הניסיונות והמחקר החקלאי נווה יער. התחנה פעלה קודם לכן בשטחי המושבה הגרמנית ולדהיים (היום אלוני אבא, והשם "נווה יער" הוא תרגום השם הגרמני: Wald הוא יער ו־Heim הוא בית). לדאבון הלב, הבניין עומד נטוש ומוזנח.

תמונות מבית האחוזה ובני משפחת שטוק בעת ביקורם במקום בשנות העשרים של המאה הקןדמת.


אחיו הבכור של אמיליו הוא ליונלו שטוק שיצר את המשקה הידוע שטוק 84, ברנדי המזוקק מיין לבן צעיר, ואחר כך עובר תהליך של יישון במשך 4–6 שנים בחביות עץ אלון אטומות. את המזקקה הראשונה שלו ייסד ליונלו עם שותפו קרלו קמיס ב־1884. לימים השותף פרש. המשקה המפורסם נוצר ב־1955 ומאז היה לסמל החברה. בארץ יוצר הברנדי הזה בתחילה ביקב בנחלת גנים ברמת גן, ולאחר כמה גלגולים קיבלו יקבי ברקן את הזיכיון לייצרוֹ.



עוד מידע על חוות שטוק, אפשר לקרוא בעבודת התיעוד המקיפה של מריה קזקוב.

חוות שטוק
.pdf
Download PDF • 5.61MB


סרטון פרסומת לסטוק 84 – משקה של קברניטים...



תגובות

לאחרונה נתקלתי בסיפור מרגש על בעלי קולנוע אדיסון; ב־1946 הם פנו להנהלת בית חינוך עיוורים והזמינו את חניכיהם לשמוע סרטים באולם. הרעיון היה שהמדריכים יספרו להם מראש את עלילת הסרט, הילדים ישמעו באולם את הדיאלוגים, וכך זה התנהל כשנתיים; עוד למדתי שביום החגיגי שבו הוכתר המלך ג'ורג' השישי אורות צבעונין קישטו את הבניין מכל עבר ודגלי ציון ובריטניה התנפנפו מעל הגג ובמרפסות; לפי מנחם מיכלסון, רואים את הקולות, עמ' 495, עמ' 490.


בעקבות יומן הרשת שעסק בסנדלרים:


נזכרה רחלי יוטבת מגבת שב־1966 במופע בר־המצווה של כיתתה: קבוצת "הדר" המחיזו כמה סיפורים של פניה שלווּ בכורֵאוגרפיה של שרה הלמן. היא שלחה לי גם תמונה של הילדה רחלי בנעל המעופפת על במת בית הרשל (בית התרבות), שיצר (כך היא זוכרת) האומן חבר גבת אבי קצין. את הילדה רחלי גילמה מירי דורף. משמאל קוראת תמר שביט, אחת האימהות של בני המחזור.


















מַכָּרתי רותי קרק שלחה תצלום של פינחס כהן הסנדלר המיתולוגי משכונת בית הכרם.











וחברתי יונה המליצה בעקבות יומן הרשת לקרוא את ספריה של אלנה פרנטה "החברה הגאונה", שאחת הגיבורות בהם עוסקת בעיצוב נעליים, וחנות הנעליים ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור.


צעצועי הקינדר שלי


97 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול