גשם עז ירד ונחל האכזב עלה במפתיע על גדותיו, סוחף הכול בדרכו. הרשל (צבי) פינסקי מזכיר סניף מפא"י בחיפה חזר באוטובוס בשעת ערב מאוחרת כדי להספיק להשתתף באספת החברים בקיבוצו, בגבת. הוא ירד בצומת נהלל, מפלס את דרכו בחשכה וכנראה נסחף במים המתגעשים וטבע. האסון כבד נחת על הקיבוץ הצעיר: אחד מעמודי התווך שלו נספה (29 בדצמבר 1935).
בכאבם העז החליטו החברים להקים לזכרו מוסד תרבות משמעותי, בית תרבות גדול שכמותו לא היה באותם ימים באף יישוב חקלאי בארץ. הם החלו לאסוף תרומות. רבים נענו לקריאה ותרמו יום עבודה, ועד מהרה הגיע סכום התרומות לאלף לירות. את הבנייה עשו במו ידיהם, ללא עבודה שכירה. לאנשי גבת חָברו אנשי "עיינות" ו"השרון" שישבו אז בסמוך לגבת (היום רמת דוד). שנתיים לאחר מותו של הרשל הונחה אבן הפינה. את האבנים לבנייה הביאו מהרי נצרת, לפי הצעתו של שמחה סורוקה (שהיה אז אחראי על בניית בית החולים בעפולה). כשנשאל סורוקה, מה עליהם לעשות אם תושבי הכפר מעלול ימנעו מהם ללקט שם את האבנים, ענה שהם "יעשו מה שהמוכתר שלהם יגיד להם לעשות. והמוכתר יעשה מה שהבקבוק יגיד לו. זהו ערבי נוצרי חובב משקאות חריפים מאין כמוהו. בחווילתו הוא היה מארח אנשי מימשל בריטיים, והוא ואורחיו היו מגרגרים לגרונם בקבוקי משקה רבים. עצתי לך – שלח אליו שליח דובר ערבית, שיבקש בנימוס ושלא ישכח את העיקר – בקבוק משקה מעולה" (עמ' 10)*. בקבוקי הג'ין הובאו והאישור ניתן. החלה העבודה, ומדי פעם נתקלו הבונים בקשיים מסוגים שונים. במיוחד חששו שמא הכסף לא יספיק, ולכן החליטו לבנות ראשית לכול את הבמה, כי "את הבמה הרי יבנו בכל מקרה" (עמ' 14)*, ומשסיימו את בנייתה עלה בידיהם אף לשכנע את המהנדס שזה בסדר...
*לפי יוסף שרון, חבר גבת שתיאר את בניית אולם התרבות בגבת "בית הרשל" בספרו "בין השמש והגשם", 1981
את הבית תכנן האדריכל יוחנן רטנר (1891–1965) בסגנון הבאוהאוס שרָווח אז בארץ ישראל; הבית שנבנה בבטון חף מעיטורים, עשוי משתי יחידות מרובעות וחלונותיו צרים כחרכי ירי כך שיוכלו לשמש גם להגנה. בשלושת הקירות האחוריים של הבמה יש מעין רמפה ומחלונותיה הצרים צפו מבעד לחרכים על הפורעים הערביים בעמק מעלול**. באולם נבנתה במה גבוהה ונקבעו 600 מושבים שמסעדם נע לאחור ולפנים לנוחות הצופים. בבניין הפונקציונלי שהגה הצליח אפוא האדריכל לבטא היטב הן את תפקידו המונומנטלי של המוסד, הן את הרוח הסוציאליסטית של החברה הקיבוצית.
**כיום מאוחסנים שם בבטחה הציורים הענקיים שהכינו לקישוט חדר האוכל בפסח בני גבת אבי קצין (שנות השישים) ועמוס שבח (שנות השבעים).
הציורים של אבי קצין, "סקר אמנות הקיר בישראל".
בחזית האחורית של בית הרשל הפונה לעבר מדרון מתון עיצב אמפיתאטרון טבעי קטן (שאינו קיים היום). בשל הבדלי הגובה שיוצרת הטופוגרפיה כוללת החזית הזאת גם אכסדרת עמודים קטנה המעניקה לבניין הידור מעודן. מלבד האולם הגדול היו בבית הרשל חדרי קריאה ומוסיקה ומשרד למזכירות המשק. במרתף נבנתה ספרייה ומאחוריה הוקם סליק נשק של "ההגנה". בשנות ה־40 שימשו אחורי הקלעים של הבמה למגורי מפקדי הפלמ"ח באזור. אגב במלחמת העולם השנייה הבניין עדיין לא הושלם ושימש מחסן מרכזי למלאי המזון של המשביר המרכזי. בגלל עיכובים שונים נחנך הבניין בראשית 1944, תשע שנים לאחר מותו של הרשל פינסקי.
קשה למנות את כל מה האירועים שהתרחשו בית כתליו "סדרי פסח [את הכיסאות היו אז מוציאים לחורשה הסמוכה] ומסיבות ראש השנה, הצגות תיאטרון, הופעות של תזמורות, מקהלות ואמני־עולם דגולים [זכור הביצוע של "כינרת שלי" ששר זמר האופרה פאולו גורין: "הוי כינרת שלך, ההיית או חלמת בחלון"...], ועידות, מועצות וכינוסים, מסיבות חתונה וחגי מחזור וכמובן – אלפי סרטי קולנוע" (יוסף שרון, עמ' 24 וגם מזיכרונותיו של שלמה צפריר, חבר גבת)
הזמר פאולו גורין בשיר "בגליל, בתל חי".
אנחנו בני מחזור "גפן" העלינו עלאת מופע בר־המצווה שלנו "אטעלער'ל פון הימל" על הבמה בבית הרשל.
וכאן המקום לספר על כנסי "על במותיך" שיזם אבא, ואשר נערכו על במת הבית. במערכת סיני, ב־2 בנובמבר 1956, נפל אחד מבני גבת האהובים והמוערכים יוסף פינסקי (1930–1956). יוסף שהיה בנם של רבקה והרשל פינסקי, היה מדריך בתנועת "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב, מורה בבית הספר בגבת, סופר וכותב פזמונים.
אבא חשב: "יוסף היה האדם הרציני, המעמיק והמתלבט, שידע לשזור בכל הליכותיו את חוט ההומור [...] בחפשנו אחר מפעל לזכרו באנו לידי דעה שדווקא מפעל מעין זה, בו הרצינות והליצנות שרויים בעירבוביה – יהיו בו משום זכר לאחד הבנים המופלאים ביותר שגדלו, דרכו ונפלו על במותיך!" – וכך במשך למעלה מעשר שנים נערך בגבת מדי שנה בשנה ערב הפזמונים "על במותיך".
על קצה הלשון
על במותיך – הוא שם דו־משמעי. מקורו של הצירוף בקינת דוד על יהונתן: "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט וכה). בקינה משמעותה של המילה "במה" היא מקום גבוה להקרבת קורבנות, ומכאן גם הר. כאן הכוונה להר הגלבוע – שם נהרגו המלך שאול ובנו יהונתן. בעברית בת־זמננו הרחיבה המילה "במה" את משמעהּ בהשפעת המילה היוונית bema, שחדרה ללשון חז"ל בצורה "בימה" – מקום ישיבה מוגבה לנכבדים. נסכם ונאמר: "על במותיך" – במקרא: על הריך ובימינו – במקום מוגבה המשמש להופעה לפני קהל.
הערב הראשון נערך ב־1960 ומאז התקיים במשך יותר מעשר שנים. להקות החובבים מן ההתיישבות העובדת הופיעו בפזמונים מהווי הקיבוץ. בערבים אלה השתתפו כמובן גם אנשי גבת. בסופן של ההופעות היו המשתתפים והקהל מתכנסים בחדר האוכל ונהנים מכיבוד עשיר. למשתתפים הוענק שי – מָגֵן השתתפות באירוע. בין הלהקות שהשתתפו היו בית אלפא, בית השיטה, גבע ולהקת הגבעטרון (אז בראשית דרכה), גדות ואלי סט, גלעֵד, גן שמואל, דליה, המעפיל ועירית סנדנר, חוקוק, חניתה ומתי כספי, יפעת, כפר יהושע, כפר סאלד, מחניים, מעוז חיים, מרחביה ויעקב שבתאי, משמר העמק, ניר עוז, עין דור, עין חרוד, עין כרמל (בהדרכתו של מוני אמריליו), צרעה, רם און (מושב), רמת דוד, שדה נחום, שער הגולן, שריד. מעיון במסמכים המתעדים את ערב הפזמונים אפשר ללמוד שאבא ניחן בחושים של יזם ופרסומאי.
גם אימא שלי בין המופיעים...
בשנת 1968, כשאבא הבין שהמפעל שיזם אינו מתפתח כמו שחלם, כתב ביומן גבת (13.12.68, עמ' 2-1) את המאמר "'על במותיך' הישגים והשגות" והציע הצעות לשיפור "ערב הפזמונים". בין השאר קבע שיש להתארגן שנה מראש, להדפיס חוברת מהודרת ובה מבחר מן הפזמונים שהועלו כבר בערבים אלה, והוסיף "כדי להעלות את דמות הציבורית התרבותית של הכינוס, יש להזמין ל'על במותיך' באורח קבע נציגי ועדות תרבות ביישובים, מחברים ומלחינים ולקיים איתם קשר גם בשנים שהם אינם מופיעים. [...] יש לזכור שאין למשקים השונים ענין עקרוני להופיע אצלנו, אם אנחנו רוצים להבטיח את השתתפותם הרצופה, יש לחתור בהתמדה להפיכת המפעל לאירוע תרבותי בעל צביון מוגדר, שערכו חורג מעבר לתחומיו הצרים של הקיבוץ שלנו, האחד!" – סיים, כשהוא משרבב כדרכו גם עקיצה קטנה...
בשנה שאחר כך נראה שמשהו מזה נקלט וחל שינוי בסגנון השירים שהוצגו בערב. על כך כתב חבר הקיבוץ מאיר שן ביומן "ערב הפזמונים – לאן?": "בדלתנו הפתוחה נכנסו השנה גם שירי ה'פופ' ועלו 'על במותיך' ואפילו קצרו תשואות'. נראה שאין להימנע מרוח הזמן, אם כי אין בכך מהאופייני והמיוחד לרוח ההווי בהתיישבות העובדת ('ייאוש פגש ייאוש')". הכותב רמז לשלישיית "לא אכפת להם" (מתי כספי, גדי אורון ויעקב נוי), שהופיעו באותה שנה. בשנים אלה הפסיקו לקיים את "ערב הפזמונים", אף שערב הפזמונים זכה להערכה רבה ולהכרה בתרומתו לתרבות הישראלית בכלל ולקיבוצית בפרט, כפי שציין העיתונאי יוסף וקסמן: "יש לה, לתנועה הקיבוצית, מה להציע לציבור הרחב בתחום אומנות הזמר. נוכחנו בכך לאחרונה בקבוץ גבת, המקיים זה 12 שנה כנס להקות זמר של כל זרמי התנועה הקיבוצית [...]", "איפה הם מתחבאים?", מעריב, 13 בינואר 1972, עמ' 24.
בשנת 2014 שופץ בית הרשל והוחלט להפוך את המבואה שלו לפאב. הצעירים כינו אותו "הרש'לה", ועוררו את זעמם של הוותיקים. הם ויתרו על השם וקראו לפאב "לובי בית הרשל", אך הוסיפו: "הפאב בכפר יחזקאל [...] נקרא "כצנלסון" – יש להניח במחווה לברל. ברמת ישי יש פאב הנקרא "ברברוסה" (על שמו של פרידריך הגדול קיסר גרמניה). ובכל זאת לא זכור לי שצאצאי הטמפלרים מבית לחם ומאלוני אבא יצאו להפגין ברחובות כנגד חילול השם. בתל אביב הרחוקה [...] יש "אליעזר" ברחוב בן־יהודה ו"רוזה פארקס" ועוד רבים וטובים [...]" פז ישראלי ויריב עזר.
והינה גם היום המעיין בשמות מסעדות ופאבים, יגלה את מסעדת בן־גוריון בקריית חיים ומסעדת גולדה בחוצות המפרץ, באר לינקולן ומסעדת שלומצי בירושלים, ובתל אביב־יפו – בר מאיר ובר צינה (ברחוב דיזנגוף).
.
מבחר שירים מערבי הפזמונים;
ריסים, להקת משמרון (קיבוץ משמרות).
הלהקה מכפר יהושע.
רוב תודות לרחלי יטבת הארכיונאית של גבת על העזרה.
תגובות
ידידי מימי החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית פבלו קירצ'וק ציין שהביטוי "פתפותי ביצים" – יש בו גם אונומטופיאה (תצליל), שהרי במילה "פתפותי" יש מעין חיקוי של קול ההתבקעות של קליפת הביצים.
עידו בסוק ציין שכנראה ציורו של Jean-Baptiste Greuze מהדהד את המשל הידוע של לה פונטיין.
עדה הרצברג הרחיבה על הביטוי "ביצת עין" המכונה בגרמנית Spiegelei, כלומר ביצת מראָה (או ביצת ראי) והוסיפה: "נדמה לי שיש אתגר מסוים בהכנתה של "ביצת (ה)עין, שאולי אף סייע להתפתחותה של המנה המכונה "ביצה מקושקשת". בגבת קראנו לה – ביצייה. לדברי העיתונאי אילון גלעד, הביטוי "בית עין" נשאל לעברית מרוסית (אולי בתיווך היידיש).
והינה עוד עבודת אומנות בנושא "דירה להשכיר" שעסקתי בו בעבר, תבליטי הקרמיקה של ז'וז'י שינדלר מקיבוץ כפר מנחם.
צעצועי הקינדר שלי