את האומנית רבת־הכישרונות אראלה (הורביץ) (1929–1994), חברת קיבוץ נתיב הל"ה, זכיתי לפגוש שנים רבות לאחר שהתוודעתי אל איוריה ואל מגזרות הנייר המחויכות שלה ונקסמתי. הקסם השרוי על יצירתה היה בהּ ואפף את סביבתהּ. פגשתי אותה פעמים ספורות, והיא הותירה עליי רושם עז; במיוחד הרשים אותי החוש האסתטי הנדיר שלה שבלט לא רק באיורים ובמגזרות, אלא גם בכתיבתה, בעיצוב הבית שלה, בבישוליה – אישה יוצאת דופן.
כשניסיתי לשחזר עם חברתי את אחת הפגישות האלה, היא נזכרה כשכשביקרנו אצל אראלה היא כיבדה אותנו בעוגת גבינה טעימה לחֵך, והוסיפה שלצערהּ המתכון לעוגה שאראלה נתנה לנו נעלם. החלטתי לנסות לשחזר אותו בעזרת חברותיה שוש ויהודית והצלחתי.
אראלה נולדה בחיפה לחיה ולוי הורביץ, אנשי העלייה השלישית וגדלה בקריית חיים. בסיום לימודיה התגייסה לפלמ"ח, ובאוגוסט 1949 נמנתה עם מייסדי קיבוץ נתיב הל"ה. היא למדה אומנות בבצלאל במשך שנה אחת, ופיתחה סגנון איור ייחודי ברישום ובמגזרות נייר. במשך שנים רבות ערכה ואיירה את עלון הקיבוץ "נטפים", ואיוריה ראו אור בעיתונות התנועה הקיבוצית ובספרי ילדים משל סופרים רבים, בהם פוצ'ו (ישראל ויסלר).
הינה כמה מן הספרים שאיירה;
איה הג'ינג'ית, פוצ'ו, מפי הטף, תקווה שריג, אין סודות בשכונה, אוריאל אופק
במיוחד בלטה אראלה במגזרות הנייר שיצרה, מגזרות ששבו את ליבי בקו העדין מלא־ההומור שאפיין אותן.
באחד הריאיונות איתה סיפרה אראלה בדרכה המחויכת כיצד נשאבה לעולם המגזרות; "מעולם לא ראיתי את עצמי כ'אמן', ואם בכלל הזכרתי את המלה בקשר אלי, היה זה רק באירוניה. במקרה הטוב אני גרפיקאית, ומקווה שלא רעה".
והסבירה מדוע החלה לגזור. ראשית, חדר האוכל הראשון בקיבוץ היה עשוי עץ ומצפה במזוניט בחציו התחתון ובסלוטקס בחציו העליון. כיוון שהיה עליה לכסות שטחים נרחבים של קירות במהירות (בעיקר לקראת החגים) וצבעים טובים לא היו זמינים בשנים הראשונות של המדינה, היא הסבירה "גיליתי שאני יכולה 'לצייר' בסכין גילוח [...] והתוצאה מהירה לאין ערוך מלצבוע בהקפדה. אני רושמת מה שאני רוצה על צד שמאל של הגיליון, וחותכת אחר כך בסכין גילוח".
לצידה עזרו החברים: חגי אייזנברג שהיה מצלם את הגזירות לגודל הדרוש ו"התליינים", החברים רבי־התושייה "המוכנים לעבוד במסירות ובסבלנות אין קץ [...] חצאי לילות ולפעמים הרבה יותר; [...] כשכל אות גזורה לחוד וצריך לנעוץ גם אותה בשתיים–שלוש–ארבע סיכות, וניקוד גזור לחוד, וגם אותו צריך לנעוץ. הם ניצבים בראש הסולם {גובה חדר האולכל היה כשמונה מטר), ומהרצפה אני מכוונת אותם: 'בבקשה, עוד שני ס"מ ימינה, לא לא – חצי ס"מ שמאלה', או 'שתי נקודות הצירה חייבות להיות מקבילות לרצפה', וכו'".
אהבתי מאוד גם את ספרהּ "כפתור ופרח" (1976), ובו איירה במגזרות נייר פתגמים מן המקורות באיורים מבארים, הטמונים בתוכם גם משחקי לשון. כיוון שכך לא פעם השתמשתי באיוריה כדי ללמד את תלמידיי.
לא ייפלא אפוא שכשאסתי סימונס עמיתתי ואני כתבנו את הספר "קדימה ה"א" (ספר לימוד עברית לרמת המתקדמים), בחרנו בה כמעצבת הספר. היא איירה את הכריכה ואף אפשרה לנו להשתמש בכמה מן המגזרות שלה.
צפו בסרטון "סיפורה של אראלה";
שנים רבות לאחר שאראלה הלכה לעולמה, חברי קיבוץ נתיב הל"ה, הקיבוץ שבו בנתה את חייה והשרתה מכישרונה, ביקשו להנציחהּ והפכו את מגזרות הנייר שלה המתארות את הווי הקיבוץ ללוחות מתכת, ואלה מעטרים את הקירות החיצוניים של חדר האוכל. הנצחה ראויה!
לפני כעשרים שנה התוודעתי אל מגזרות הנייר של נילי לב־ארי מקיבוץ דן. גם היא הייתה האומנית בקיבוצהּ, ועסקה מאז נעוריה בהכנת קישוטים לכבוד אירועים במשק. הינה מגזרות לחגים;
כמו אראלה ואולי בהשראתה תיארה נילי את הקיבוץ במספריים העדינים שלה. קניתי ממנה לפני שנים מגזרת המתארת את הכובסת בקיבוץ. היא הזכירה לי את ימי מלחמת 73, עת עבדתי במכבסה של גבת.
לאחרונה ביקרתי בקיבוץ דן וראיתי על הקיר פסיפס המתאר משיכת חבל התברר שאת הפסיפס עשו לפי יצירתה של נילי. התקשרתי אליה לשמוע על יצירתה והיא סיפרה לי שהוציאה ספר ובו מגזרות הנייר שלה המתארות את הווי הקיבוץ.
הינה הספר. התבוננו בו. טעם של פעם. קסום.
בשנת 2009 נודע לנילי על פסטיבל מגזרות נייר בסין, היא שלחה שלוש מעבודותיה, נבחרו 200 גוזרים שהשתתפו בפסטיבל שאירחה ממשלת סין. לתדהמתה, המגזרת שלה "חגיגת ביכורים בקיבוץ" הוכרזה כמצטיינת, וכיום היא תלויה במוזיאון למגזרות נייר בעיר ג'ין טן בסין.
לאחרונה גם ראיתי מגזרות מעץ שיש בהן חיוך ואמירה על חיי הקיבוץ. את המגזרות יצר יונתן טל, חבר קיבוץ רמת דוד (1941), נגר במקצועו וצייר באומנותו. המגזרות קישטו את מועדון הסילו ברמת דוד, עד שמאן דהוא הסיר אותן מעל הקיר...
יונתן הוא בראש וראשונה צייר ובציוריו ההיפר־ראליסטיים הוא מגיש לצופה את סיפור חייו המיוחד הכרוך בסיפורו של הקיבוץ שהלך והשתנה במשך הזמן. במהלך חייו למד יונתן אצל הציירים איקה ישראלי, ליאו רוט, שלמה ון־דן ברג ומרדכי כפרי והשלים את השכלתו במכללת אורנים בשנים 1987–1988 ו־1992.
ויונתן שהתוודע אל סקרנותי, הפתיע אותי ושלח לי קטע הומוריסטי שכתב בעברית והתפרסם גם באנגלית בכתב העת "Kibbutz trends", שיצא לאור באפעל, והאיור שליווה אותו היה של... אראלה. סגרנו מעגל.
שיריו היפים של יורם טהרלב ליוו את נעוריי ובחרותי, הם חלק מסיפור חיי. את יורם היוצר והאיש פגשתי כמה פעמים, איש רעים להתרועע, הוא הופיע בשמחה במכון מזיא ושבה את ליבו של הקהל בסיפוריו המרתקים ובעברית המשובחת שבפיו.
את השיר "וזה סדר החשיבות", שהתפרסם בספר "משק יגור טיוטה" (תשל"ה) נהגתי ללמד את תלמידיי והוא אף נכנס לספר "קדימה ה"א" (ראו לעיל). באמצעות השיר יכולתי גם לחשוף את הסטודנטים מחוץ לארץ לחברה הקיבוצית ולנסות להסביר את מאפייניה וגם ללמד את דרכי יצירת שמות העצם (בעלי המקצוע) בעברית, כגון נהג, פלח ונפח; רפתן, כוורן; מנהל; מזכיר ומורה; טרקטוריסט וגרז'ניק ועוד ועוד.
וזה סדר החשיבות:
נהג, טרקטוריסט, נוטר,
גרז'ניק, עגלון, מסגר,
פלח, רפתן, נפח.
כוורן, מנהל בית חרושת לפח,
גזבר, מזכיר, מורה, פקק,
הכשרה,
מחנה עבודה,
אני.
תגובות
חברתי בת שבע שיתפה אותי בכיסא הריק שהיא זוכרת: כשיהודי ברית המועצות לא הורשו לעלות ארצה, רבים צירפו לשולחן ליל הסדר כיסא ריק... וציינה שהם נהגו עד לפני זמן לא רב לצרף כיסא ליהונתן פולארד. עוד כתבה: "גרנו בבית דירות בקומה רביעית. [וכש]אימי חשה שקשה לה לטפס את כל הקומות וכבר עייפות הרגליים. חילקה את הדרך לשתיים [...]. ובמשבצת הקטנה בין גרם לגרם, כדי לא להפריע ולא לחבל, הציבה לה כיסא קטן, מתקפל". לסיום, הזכירה את הרהיט המיוחד שייצרו בחברת עֹנג – ספסולם, "ספסל שהוא גם סולם ל'משימות ביתיות': להגיע למדף גבוה בארון וכדומה ובסוכה הוא היה ספסל. סוכתנו הייתה קטנה, וספסל 'חסכוני' ו'צנוע'. ארבע ילדות קטנות (שאינן עגלגלות) יכלו להצטופף בלי להרגיש שצפוף"...
מעריב, 23 במאי 1955
חן עמיתתי סיפרה לי על שכיית החמדה שיש לה בבית – Pantonstolen, כיסא פלסטיק בצורת האות S העשוי כולו מחומר פלסטי. עיצב אותו ורנר פנטון הדני ב־1960.
ועוד יצירה שיש בהּ כיסאות, כיסאות ככוכבים: "הדובה הגדולה, כיסאות וסירות" (2008–2009), יצירתו של האומן נחום טבת, המוצבת על קיר המבואה של משרדי הבנק הבינלאומי (שד' רוטשילד 42, תל אביב־יפו).
צעצועי הקינדר שלי