כשהייתי ילדה קראתי הרבה: ספרי מסעות והרפתקאות, את כל ספרי חסמב"ה שכתב יגאל מוסינזון ואת ספרי החמישייה הסודית והשביעייה הסודית, פרי עטה של איניד בלייטון, ספרים שגוללו את קורותיהם של חבורות ילדים ונערים, אבל בעיקר אהבתי בימי התום ההם אגדות: אגדות מן המקורות, אגדות עמים, אגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן.
בנעוריי קראתי ספרי מופת, ספרות קלאסית מן העולם ומן הארץ. ערכתי רשימות של ספרים שראוי לקוראם וקראתי. כשהתבגרתי הקדשתי את זמני בעיקר לקריאת ספרים של סופרים ישראליים, שזכו לשבחי הביקורת וגם רומנים אהבתי לקרוא אז. בשנים האחרונות אני בוחרת לא פעם לקרוא ספרי מתח – טובים וטובים פחות. שוקעת במשך כמה שעות בעלילה המפותלת ונהנית עד מאוד להתנתק מן היומיום. את רובם אני שוכחת ברגע שאני סוגרת את הספר.
אחד המאפיינים של הספרים האלה הוא התיאור המפורט של הרֵאליה, של המציאות: הבגדים מתוארים בדקדקנות: החל בבדים שמהם נתפרו, דרך גזרתם וכלה בשלל הרוכסנים והכפתורים המעטרים אותם, המכוניות המשמשות את הגיבורים מתוארות בפרוטרוט כמו בעיתוני רכב, וכשקוראים את תיאורי הארוחות על שלל המנות המוגשות לגיבורים – מתעורר לא פעם רעב קל...
בשנים האחרונות התפרסמו בסוגה זו כמה סופרים סקנדינביים. אחד הכותבים המשובחים שבהם הוא יו נוסבו הנורווגי (1960). הוא החל לפרסם ספרים ב־1997 ועד כה פרסם יותר מעשרה ספרי מתח, שתורגמו לכ־40 שפות. כמו כן כתב נוסבו ספרי ילדים. לאחרונה קראתי בשנית את ספרו "ציידי הראשים"* (2008), אשר גיבורו הוא אדם יהיר וחסר־ביטחון כאחד, אבל גם בעל חוש הומור מפותח (לדברי הסופר), והתפעלתי שוב מיכולתו של נסבו לארוג עלילה כה מפותלת, מדויקת ומפתיעה....
*ציידי ראשים הם עובדי חברת השׂמה אשר תפקידם לאתר עובדים בעלי כישורים שחברות טכנולוגיה עילית (היי־טק) נזקקות להן. לעיתים ציידי ראשים פונים לאנשים שאינם מחפשי עבודה ומנסים לשכנע אותם לעבור לחברה אחרת.
בעלילת המותחן של נסבו יש תפקיד חשוב לשתי יצירות אומנות אשר בזכות הקריאה בספר התוודעתי אליהם.
האחת "ציד חזיר הבר הקלדוני" (1611–1612) של פיטר פאול רובנס הפלמי, ציור שרובנס צייר לו לפחות שתי גרסוֹת. גרסה אחת נמצאת באוסף The j. Paul Getty museum שבקליפורניה, והאחרת (1618) נגנבה בראשית שנות האלפיים מן ה־Museum voor Schone Kunsten) MSK) שבעיר גנט בבלגייה ונתגלתה ביוון ב־2011. אולי בשל כך שיבץ אותו נסבו בעלילת המותחן שלו.
1618
ומה מקור הסצנה שצייר רובנס? זהו אחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית. המלך אוינֵאוס (Οἰνεύς) מלך קלידון (Καλυδών) שכח משום־מה להגיש מנחות לאלַת הצַיד ארטמיס. בתגובה היא שיסתה בו את חזיר הבר האכזרי. גיבורים רבים ובראשם מלאגרוס (Mελέαγρος) נסיך קלידון התקבצו כדי להרוג את החזיר. אליהם הצטרפה גם הציידת אטלנטה. בתחילה התנגדו הגיבורים לכך, אך מלאגרוס התאהב בה ושכנע אותם לקבלהּ. המרדף אחרי חזיר הבר היה קשה, ובמהלכו נהרגו רבים מהגיבורים. לבסוף פגע חץ מקשתה של אטאלנטה בחזיר, ואז הצליח מלאגרוס לנעוץ בו את חניתו. (לסיפור יש המשך...)
1611–1612
זמן־מה לפני שרובנס צייר את התמונה הזאת הוא ביקר באיטליה, ובציורו ניכרת ההשפעה של האומנות האיטלקית; ויש שאומרים שצדודית החזיר דומה לחזיר מגולף שרובנס שראה על סרקופג בפירנצה ושאת הסוסים צייר בהשראתם של לאונרדו ורפאל.
במרקטו נואובו בפירנצה ניצב לו פסל ראש החזיר "פורצ'לינו", אשר נקשרו לו אגדות רבות. קראו על כך בקישורית:
https://www.amiramtsabari.com/il-porcellino/
כפי שקורה לעיתים קרובות, דברים משתרשרים זה מזה, והינה השבוע במוסף הארץ כתבה רונית ורד ב"פינת האוכל" על מה אפשר ללמוד מן הפסיפסים הספונים באדמת ארץ ישראל על המזון שצרכו קדמונינו. במרכז הכתבה התפרסם צילום יפהפה של חזיר בר מתוך פסיפס ביזנטי בקיבוץ חניתה. הכותבת מציינת, שהיא "מעדיפה לראות בחזיר הקשור לרצועה וחסום הפה הוכחה לעובדה שתושביו הקדומים של האזור נעזרו כבר אז בחושים החדים של בעלי החיים כדי לאתר את הפטריות הטעימות שמסתתרות בבטן האדמה וסמוך לשורשי עצים וצמחים, בדומה לחזירי ולכלבי הכמהין המודרניים". חזיר הבר בתמונה השנייה – מקורו בפסיפס מאותה תקופה בבניין בנמל קיסריה.
"הסיכה" – היצירה הנוספת המשובצת בעלילת ספרו של יו נסבו היא ליטוגרפיה עדינה של הצייר הנורווגי אדגר מונק. הליטוגרפיה שמורה באוסף מוזאון מונק באוסלו. מונק תיאר בה את Eva Mudocci, כַּנֶּרֶת אנגלייה מוכשרת שאהבה נשים וגברים כאחד (1872–1953), ואומרים שבמשך כשש שנים הייתה אהובתו של מונק ואף שהתאומים שילדה הם ילדיו. אגב, גם הצייר אנרי מטיס צייר אותה.
א. Eva Mudocci
ב. אדגר מונק, 1903
ג. אנדי וורהול, 1984
ד. אנרי מטיס, 1954
ב־2011 נעשה סרט לפי הספר בכיכובו של ניקולאי קוֹסְטֶר־וֶלְדַאוּ, המוּכר כג'יימי לאניסטר ב"משחקי הכס".
מדוע בחר יו נסבו לשבץ בעלילת הספר דווקא יצירות אלו, ימצא כל אחד מקוראיו את התשובה לכך. ייתכן שבתודעתו של הסופר היו הביטויים, המציינים את החיבור בין דברים שאינם מתאימים זה לזה...
נזם זהב באף חזיר (משלי יא, כב) ו־Cast pearls before swine.
על הלשון
יש בעברית לא מעט צירופי לשון וביטויים עם המילה "ראש". לעיתים הכוונה היא ל"ראש" כאיבר מאיברי הגוף: "הרים ראש" – חש גאווה, "עמד על הראש" – עשה מאמצים רבים כדי להשיג משהו. יש ש"ראש" משמעו התחלה: "ראש השנה", "ראש חודש", "ראשי תיבות", "ראש פרק" ויש שהוא מסמן דבר גבוה באופן פיזי כמו בביטוי "ראש ההר" או דבר בולט ועיקרי כמו בפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב), המלמד אותנו שלפעמים דבר שנראה בלתי־חשוב (סתם אבן) הופך להיות העיקר. מכאן גם כנראה התפתח השימוש ב"ראש" לציון האיש החשוב בארגון: "ראש המטה הכללי" (רמטכ"ל), "ראש הממשלה", ואל נשכח את מאמר חכמים: "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים"(אבות ד, טו)
ומאין נחלנו את "צייד הראשים"? מן האנגלית כמובן: head hunter. באנגלית הצירוף מתועד כבר בראשית המאה ה־19 ככינוי לפראים הצדים בני אדם לצורך שימוש פולחני בגולגולותיהם. במאה העשרים החלו להשתמש בביטוי זה לתיאור אדם שמקצועו הוא איתור אנשים בעלי כישורים מסוימים. כך כונו סוכני מתאגרפים ושחקני בייסבול ולעיתים גם פקידי השמה. בעברית שימש הביטוי בהתחלה לתיאור אנשים הרודפים אחר פושעים נמלטים בעבור תגמול כספי, ובסוף המאה העשרים עם התבססותן של חברות טכנולוגיה עילית (היי־טק) שינה הביטוי את משמעותו בהשפעת האנגלית.
הינה סיפורם של שבטים ציידי ראשים בצפון הפיליפינים
https://www.gotravel.co.il/travel/?p=2191
פסל מדרום אמריקה
ב־1909 פרסם או. הנרי את הסיפור מעורר־החלחלה: "The head-hunter". עלילת הסיפור מתרחשת בסוף המאה התשע עשרה במהלך שיט מאיי הפיליפינים אל עבר יבשת אמריקה. גיבור הסיפור החוזר אל מולדתו נסער כולו מזיכרון המפגש עם שבט "ציידי ראשים", והוא שב ומתאר את "צֵיד הראשים" תיאור יבש, נטול כל רגש ונעדר־שיפוטיות: אנשי השבט כורתים את ראש יריבם מתוך דחף פנימי בלתי־נשלט ואת הראש הם מניחים בסל, מָשָׁל היה גביע ניצחון או מִנחה לאהוב.
בעת שהאונייה חונה באחד האיים בדרך ליבשת אמריקה, חש הגיבור ברע, חומו עולה והוא סובל מהזיות. אך כשהנערה שהוא מחזר אחריה מביעה את השתוקקותה לאגוז קוקוס, הוא מתעלם מחולשתו, מזנק ממיטת חוליו ויוצא למלא את משאלתהּ; והינה נדמֶה לו אגוז הקוקוס לראשו של יריב, והגיבור המנתק את אגוז הקוקוס מן הענף הופך לעינינו ל"צייד ראשים"...
תגובות
נעמי שוט ידידתי הגדולה קישרה אותי עם בת שבע ויעקב אנידי, והם סיפרו לי על היכרותם עם "מגרשי גוגנהיימר". בת שבע לבית כהן (במשפחתה היו 13 ילדים) הייתה בשנות הארבעים ילדה צעירה ונגררה למגרש בעקבות אחותה הגדולה מלכה. בת שבע זכרה בהנאה רבה את שעת הנדנדות בארבע אחר הצוהריים. במגרש במקור ברוך שניהל ברוך בן־ישי היו שלושה סוגי נדנדות והילדים היו כמהים להשתעשע בהן. לפני כן היה עליהם לעמוד במסדר, ורפאל, אחיה הבוגר של בת שבע, בחר סדרנים שישמרו על התור בשעת הנדנדות. אחרי קום המדינה היה יעקב אישהּ מדריך לעבודות נגרות באותו מועדון. השניים הדגישו חזור והדגש את השפעת המועדון על חיי הילדים, שחלק מהם אף נשלחו להתחנך בקיבוצים בעידוד המדריכים, ואת זיכרונותיהם סיכמו במילים: "המועדון 'הציל' חלק מילדי ירושלים וסלל להם את עתידם".
צעצועי הקינדר שלי