הציפור הכחולה – איה היא?

בשיטוטיי ברחובות פתח תקווה בעקבות עבודות אומנות על קירות הגעתי לגלריה של אומני פתח תקווה "הציפור הכחולה" (רוטשילד 75) ונכונה לי הפתעה. במקום נפתחה לאחרונה התערוכה "בין קפה לקפ(ה)-סו-לה" שעניינהּ קפה – בכל היצירות המוצגות בה עשו שימוש בקפה עצמו או באריזותיו. את התערוכה אצרה שרה רז והיא תוצג במקום עד סוף חודש אפריל 2022. אני ממליצה מאוד "לקפוץ" לשם ובאותה הזדמנות גם לעיין ביומן רשת קודם שהקדשתי לקפה.














יצירות מאריזות של כמוסות קפה, מימין: חביבה חטקביץ (2), יוני כהן, שרה רז


ציורים בנוזל הקפה, מימין: שרה ארליך, אנה פולטייב, אנה קיסר


צילומים, האומן בוריס ביליס מצייר עם המשקה ומצלם אותו.


הֶדְּבֵּקִִים [קולאז'ים] של פולֵי קפה ועוד, מימין: שרה רז, אלינה מרינובסקי



כשמגיעים לגלריה מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה, כאן עמד בית הקפה "הציפור הכחולה" שפעל בפתח תקווה בשנות הארבעים והחמישים. את בית הקפה הקימו דב ושושנה מכנס ב־1941, והוא היה למקום בילוי של אנשי החברה הגבוהה בפתח תקווה ובתל אביב. בבוקר נערכו בקפה פגישות עסקים, אחר הצוהריים היו מבלים בו אימהות וילדים שהולבשו במיטב מחלצותיהם, מתענגים על הגלידה המשובחת. בערב היו פוקדים את המקום האנגלים. הם אהבו מאוד את בית הקפה והגיעו אליו ממרחקים, לא פעם אף הגיעו בטיסה הישר משדה התעופה ברמת דוד. לחיילים הוגשה בירה הולנדית טובה, והקצינים שתו ג'ין קולינס או ג'ין & טוניק. בסוף השבוע המקום היה פתוח, התזמורת ניגנה, זמרים שרו והכול רקדו. בשל כך לא פעם הוגשו תלונות נגד בעלי הקפה על חילול שבת. בין הידוענים שהרבו לבלות בו היו יוסף ספיר ראש עיריית פתח תקווה (1940–1951) ולימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל מטעם מפלגת הציונים הכלליים; שחקן "הבימה" רפאל קלצ'קין (1907–1987), שחקן "המטאטא" יעקב טימן (1903–1975) וכמוהם חברי התזמורת הפילהרמונית.




תודה רבה ליעל שוהם על התצלומים ועל המידע, ראו האגדה הפתח תקוואית "הציפור הכחולה", יעל שוהם (כתיבה) ונוני ירון (תחקיר).


הינה ידיעה מעיתון "הצפה" (28 באוקטובר 1947, עמ' 3), ובה תיאור המתרחש בבית הקפה בסופי שבוע.

hzh19471028-01.2.72
.pdf
Download PDF • 761KB

ומדוע קראו לקפה "הציפור הכחולה" (L'Oiseau bleu), מן הסתם בשל יצירתו של המחזאי הבלגי מוריס מטרלניק. בכורתו של המחזה נערכה ב־1908 בתיאטרון של קונסטנטין סטניסלבסקי ושנתיים אחר כך הועלה המחזה בברודווי. ב־1919 כתב אלברט וולף אופרה לפי המחזה, ולימים נעשו לפיו גם כמה סרטים. המוּכר ביותר הוא סרטו של ולטר לאנג ששיחקה בו ילדת הפלא שירלי טמפל (1940). הסרט הוקרן בארץ בשנת 1941 וכנראה הוא היה ההשראה לשם בית הקפה.


במחזה מסופר על שני ילדים עניים המחפשים אחר האושר בדמותה של הציפור הכחולה. במסעם החלומי הם נעזרים בדמויות שונות, אבל כשהם מוצאים את הציפור הכחולה, הם מבינים שהיא – האושר הנשאף – הייתה שרויה כל הזמן בביתם הדל.




בארץ הועלה המחזה בכמה וכמה גרסות. הינה שני שירים מתוך הגרסות השונות.

1.

מרים אביגל, מילים: אוריאל אופק, לחן: מרדכי אולרי נוז'יק


2.

חווה אלברשטיין, מילים: שמוליק רוזן, לחן: נורית הירש


מבצע "הציפור הכחולה" (או "מבצע יהלום") הוא המבצע הצבאי, שבמהלכו (1966) ערק לישראל הטייס העיראקי מוניר רדפא, כשהוא טס במטוס מיג 21 – הטייס וכמוהו אנשי חיל האוויר, שבזכותו התודעו מקרוב אל המטוס האגדי, היו מאושרים.


הינה הסיפור המופלא.

ב־9 באפריל דיבר יצחק נוי על הפרשה הזאת בתוכניתו ברדיו, ושם למדתי עוד פרטים על הסיפור המיוחד הזה. בין השאר הוא ציין שהמיג 21 היה חשוב גם לאמריקנים שהתמודדו אז עם ביצועיו של מטוס המיג 21 במלחמת וייטנאם. המטוס שנחת בארץ סייע להם עד מאוד.

יצחק נוי הזכיר גם ששנתיים קודם לכן ערק לארץ עבאס חילמי טייס מצרי במטוס הרוסי המיושן יאק 11, אך כיוון שלא רצה להישאר בארץ, התיישב בארגנטינה, שם נתפס בידי שלטונות מצרים והוצא להורג.

עוד על פרשת הטייס המצרי.


מצאתי את הציפור הכחולה גם ביצירות אומנות רבות. הינה כמה מהן;

מארק שאגאל, DEDE*, יפעת אריאלי, שמעון אבני, שרגא ווייל (הדפס ושטיח קיר)

*זהו שם העט של אמן ישראלי שנולד כנראה בסוף שנות ה־80 של המאה העשרים, והחל להציג את יצירותיו ברחובות תל אביב־יפו ב־2006. סימן ההיכר שלו הוא ציורי האגד המידבק, ומכאן כינויו Dede Bandaid. הציור שלעיל מצויר על קיר ברחוב רוחמה 7, תל אביב־יפו.


האתר של הציירת יפעת אריאלי.


סרטון על הצייר שמעון אבני.


האתר של הצייר שרגא וויל.


באחד מימי השבוע ביקרתי אצל שרה'לה חברתי ועל המקרר גיליתי את שירו של המשורר הנורווגי Olav Håkonson Hauge (1994–1904); אף הוא עוסק במציאת האושר – הפעם בדמות מפרץ קטן.


האוגה נולד בחווה ב־Ulvik על גדות פיורד הרדנגר. עד גיל 60 התגורר בחווה מבודדת, הצופה אל הפיורדים במערב נורווגיה ועבד בה כגנן. בתחילה פרסם את שיריו בביטאונים חקלאיים, ורק כשהמשורר הנורווגי יאן אריך וול גילה אותו, הפך לאחד מבכירי המשוררים בארצו.















האושר הנכסף הוא חלק מחיי האדם, ובמהלך החיים אנו לומדים אט אט לגלותו בדברים האמיתיים, לא החיצוניים, ולכן סיפורים כמו הציפור הכחולה נפוצים בתרבויות רבות. דוגמה בולטת לכך היא האגדה החסידית "האוצר מתחת לגשר", אשר ממנה שאב כנראה השראה פאולו קואלו בספרו "האלכימאי". אני מאחלת לכולנו, שנצליח מדי פעם למצוא, ולוּ לרגע, את האושר הטמון בתוכנו, אשר לא פעם הוא סמוי מן העין.



תגובות

נחמה חברתי כתבה: "במשפחה שלנו מותר לאכול בכל ארוחה רק שבעה זיתים, אחרת הילדים שלי עשויים לחסל את כל הזיתים ביום אחד. שני אלה שכבר עזבו את הבית בישרו לי, כל אחד בנפרד, שהדבר הראשון שקנו בדירתם זה קופסת זיתים גדולה, שממנה הם אוכלים כמה שהם רוצים..."


חברתי ובת־כיתתי רונית סיפרה על נופש משפחתי שערכה בקיבוץ שער הגולן, וציינה בהתלהבות: "חדר האוכל שלהם נשאר ממש כמו לפני המון שנים. אפילו המגשים הם אותם מגשים. היה ממש נחמד לחזור שוב, ולו לרגע קט, למכונת הכלים הגדולה שעליה מניחים את הכלים המלוכלכים... בקיצור, מעין מסע בזמן". היא גם הוסיפה שהיא זוכרת היטב את היום שבו הגישו לחמניות בחדר האוכל בגבת.


רחל היקרה בת עין הנצי"ב סיפרה לי: "בקיבוצי ארוחת הבוקר הייתה מרכזית. ישבו לפי ענפים לפי חברויות קודמות וכו'. אימא שלי ששנים רבות הייתה האקונומית של הקיבוץ קבעה שעובדות המטבח יאכלו בשעה 7 ורבע בדיוק. סידרו שלושה שולחנות יחד. בצד אחד ישבו הפועלות מבית שאן, בצד השני הבנות מהנח"ל ובמרכז החברות המכובדות. שולחן מיוחד היה של קבוצת חברים שהגיעו לארוחת בוקר אחרי כמה שעות עבודה. הם ישבו ושוחחו, בעיקר על ימים עברו בצבא האנגלי בבריגדה וכו'. בקיצור, עברנו על פניהם ואמרנו 'הם עדיין במדבר המערבי?' – היום אין חדר אוכל!!!"



צעצועי הקינדר שלי





100 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול