הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים

את טקסי חג השבועות בגבת אהבתי מאוד, הם היו לי לתמצית הישראליות שבי; שירי החג והשדה, הריקודים שבהם השתתפו קבוצות שונות של אנשים: פעוטות, נערים ומבוגרים, הבאת הביכורים וחלוקת החלות לענפי המשק השונים, סיפורם של רות ובועז כשברקע רוקדים זוג רקדנים בצללית – אימא שלי נהגה לקרוא את דבריה של נעמי. [לא תמיד היו כל הרכיבים האלה בטקס].

הטקס האחרון שזכור לי היה בשנת תשע"ז (2017). על הבמה עלה רִמּוֹן בן־דור וכבש את הקהל בקולו החם והרוטט בשני שירים יפהפיים "עוד שדי פורח" ו"טנא מלא כוכבים". את השיר השני לא הכרתי. ניגשתי לרִמּוֹן ובירכתי אותו והוא סיפר לי שאת השיר כתבה לאה גולדברג והלחין יאיר מילר.

טֶנֶא מָלֵא כּוֹכָבִים.

רֵיחַ דְּשָׁאִים דּוֹבְבִים,

עָמֹק, עָמֹק בַּטַּל,

פּוֹעֵם לְבָבִי.

הִנֵּה פַּעֲמֶיךָ.

הִרְעִידוּ רִבּוֹא רְבִיבִים.

עָמֹק, עָמֹק בַּטַּל,

פּוֹעֵם לְבָבִי.

ואז הושיט לי את הניירות שעליהם היו כתובות מילות השירים, ואמר קחי. ליבי נצבט. ידעתי שרִמּוֹן חולה... וזו דרכו להיפרד.

עוד שדי פורח, מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי, שירה: עוזי מאירי

רִמּוֹן בן־דור (1956–2017) היה בן כיתה אהוב, אהוב על הכול, אהוב עליי. איש שמח, איש רעים להתרועע, מוקף תמיד אנשים. אהבתי אותו, אף כי לא היינו בקשר יום יומי. גדלנו יחד בגן אתרוג ובבית הילדים של קבוצת גפן. אחר כך התגייסנו לצבא, ביקרתי אותו פעם בבסיס חיל הים באילת ואני זוכרת את הביקור בחום. עם השחרור חָבר למקימי קיבוץ לטם ובנה שם את ביתו עם טלי בת הגרעין ונולדו להם שלושה ילדים. חמש שנים חלפו מאז שרִמּוֹן הלך לעולמו בשל מחלה, זמן לא רב אחרי חג השבועות.

לאחרונה כתבה טלי רעייתו ספר ילדים יפהפה "הטרקטור של סבא רִמּוֹן", הממחיש לפני הקוראים את דמותו המיוחדת של רִמּוֹן. בספר היא מתארת כיצד רִמּוֹן שנפשו הייתה נתונה בעולמה של החקלאות, הביא ללטם בראשית שנות האלפיים טרקטור ששבק חיים ושיפץ אותו מהחל ועד כלה, מקפיד על כל פרט ופרט, עד שהמלאכה הושלמה לשביעות רצונו. כיום נכדיו ושאר ילדי היישוב נהנים ממשחק על הטרקטור. כל כך הולם הסיפור את רִמּוֹן.

כשהייתי עם הוריי בשליחות בבריסל שבבלגיה (1962–1965) שלחו לי ילדי גן אתרוג מכתבים וציורים, ואלה נשמרו אצלי כמובן. אנחנו בני גפן היינו אז בכיתה א בגן. קיבלתי חבילת ציורים יפהפייה ואופיינית לגיל. ציוריו של רִמּוֹן בלטו מאוד. הם היו רק בעיפרון ובכולם צייר טרקטורים ומכונות חקלאיות.

באותה רוח סיפרה לי רונית, שהייתה בנעורינו חברה של רִמּוֹן;

"רִמּוֹן ואני נעשינו חברים כשהיינו בכתה ח. הוא בגבת, ואני ברמת השרון, לפני שעברתי גם אני לגבת בסוף כיתה ט. החיבור בינינו היה מאוד תמים, כיאה לגיל כל כך צעיר. רִמּוֹן היה מגיע אליי לרמת השרון לסופי שבוע. באחת הפעמים נסענו יחד חזרה לגבת באוטובוס, נסיעה ארוכה שכללה החלפת אוטובוסים ונסיעה דרך התחנה המרכזית בעפולה. אני זוכרת שלאורך כל הדרך כמעט, רִמּוֹן הסביר לי בהתלהבות עצומה על מנגנוני הפעולה של מנועי הטרקטורים. הקשבתי לו, אבל הבנתי מעט מאוד. מה שזכור לי זה בעיקר הידע העצום שהיה לו, וכמה הוא אהב את זה.

לימים, כשכבר הגעתי לגבת, הסתבר שמנהל בית הספר ביפעת לא רוצה לקבל אותי כי הכיתות היו מלאות מדי. רִמּוֹן לקח טרקטור עם עגלה, ויחד איתו ועם עוד כמה ילדים מהכיתה נסענו לבית הספר (זה היה בחופש הגדול). נכנסנו למשרדו של מנחם המנהל, ורִמּוֹן אמר לו שאם לא יקבל אותי, כל כיתת גפן לא תגיע ללמוד בשנה הבאה. התקבלתי, והשאר היסטוריה", רונית תירוש (אבן עזרא)

לא ייפלא אפוא שבבגרותו התמחה רִמּוֹן במקצועות טכנולוגיים. הוא למד הנדסת מכונות במכללת תל חי, ומשסיים את הלימודים עבד כמנהל הטכני ומנהל הפיתוח במפעל בלטם. כשנמכר המפעל ל"כתר פלסטיק", המשיך בפיתוח טכנולוגיות הזרקה והגיע להישגים פורצי־דרך. בשנים האחרונות חזר לעבוד במפעל "פלסטרו גבת" בגבת כמנהל הנדסה ופיתוח ותרם רבות ביצירתיות ובאנרגיות החיוביות שלו.

למועדון החדש שהוקם בלטם קראו לזכרו "מועדון רִמּוֹן". על קירותיו נתלה פסיפס יפהפה של רימונים, שיצרה האומנית איילת גבאי.

על היצירה ב"סקר אמנות הקיר בישראל".

ביום זה, מילים: לאה גולדברג, לחן: מוני אמריליו, שירה: רמון בן־דור, עריכת הסרט: אסף קצין (2013)

ערב בלי חשבון, רִמּוֹן בן־דור וחברים (ינואר 2017)

דומה שהורינו ביקשו לשחזר בעמק את עולם הטבע המתואר בשיר השירים: "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (ז, יג), גדלנו שנינו רִמּוֹן ואני בקבוצת גפן, וגם בירושלים עירי המשכתי לחפש את נוף הקדומים הזה. בגינתי כפי שכבר סיפרתי גדֵלה לה גפן ומטפסת אל חלונותיי, לשכניי יש עץ רימון, ובכלל בגינות רבות בעיר אפשר למצוא גפנים ועצי רימון.

הבחנתי שיש בירושלים גם כמה פסלים בולטים של רימונים, ואין לתמוה על כך; שהרי לרימון יש תפקיד חשוב בתרבות שלנו: הוא מסמל ברכה, שפע חקלאי, יופי וחוכמה, ולכן שימש כקישוט בבנייה, במטבעות, בנרות חרס ועוד. מעילו של הכהן הגדול קושט ברימוני תכלת, כותרות עמודי בית המקדש יכין ובועז קושטו ברימונים.

רימונים לספר תורה (המאה ה־20); שקל מימי המרד הגדול (68 לספירה)

בכיכר ברחוב גנרל פייר קניג שבשכונת תלפיות ניצבים רימוני זהב, עשויים פלדה וצבועים זהב האחד – גובהו 2 מטר, והאחר – 6.1 מטר. את הפסל יצר אהר'לה בן־אריה לזכר גדי רג'ואן (1967–2002) שנרצח בפיגוע.

עוד רימונים ניצבים בכיר בשכונת רוממה – כיכר שבתאי אלאשווילי. הכיכר קרויה על שמו של אחד ממנהיגי העולים לארץ מגאורגיה בסוף שנות השישים. בעקבות מאבקו הקשה לקבלת אישור יציאה מברית המועצות, חלה שבתאי אלאשווילי, וכמה שבועות לאחר הגעתו ארצה, נפטר. אינני יודעת מי יצר את פסל הרימונים הזה, אבל ידוע לי שהרימון הוא אחד הסמלים בתרבות הגאורגית.

גם האומן רוסלן סרגייב שסיפרתי עליו כבר כאן יצר רימון יפהפה (2014), מצופה בפסיפס של קרמיקה ומראות. הרימון ניצב על קיר בחזית בית אות המוצר הירושלמי.

פסל רימון חדש (2021) בירושלים הוצב בסמוך לטיילת ארמון הנציב. זוהי יצירתם של הציירת זואי סבר וקבוצת האומנים Artdi, רימון מצופה בקרמיקה ובשברי מראות, גובהו 2.6 מטר וקוטרו – 2.3 מטר. ממבט מקרוב על הרימון רואים שכתובים עליו שמות משפחה שונים וכמה פעמים מצוין התאריך: 11 במארס 1943.

סרטון של היצירה.

.

בד’ באדר ב’ תש”ג (11 במרס 1943) נלקחו כל יהודי מקדוניה – 7,215 במניין, והובלו מבתיהם אל מפﬠל הטבק "מונופול" שבﬠיר סקופיה, בירת מקדוניה. את הימים הבאים הם ﬠשו ﬠל דרגשי הﬠץ של המפﬠל, ﬠשרה ﬠל דרגש, ללא יכולת לנוﬠ ולהסתובב, מורﬠבים, צמאים וחרדים לגורלם. בחמשת הימים הראשונים הותירו אותם ללא אוכל ושתייה וכל הימים ﬠד לגירושם היו נﬠולים באולמות המפﬠל מוקפים חיילים בולגרים. שלושה משלוחים יצאו משם למחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין ב־22, 25 ו־29 במארס 1943. ברימון הונצחו משפחות הנספים מקרב יהודי מקדוניה.

לסיום, שוטטתי לאחרונה בין יצירות האומנות המעטרות את משכן הכנסת. יש בכנסת אוסף מרשים של יצירות של אומנים ישראליים. את פני הבאים למשכן מקבל "שער השבטים" שעיצב ב־1966 האומן איש קיבוץ העוגן שרגא ווייל (1918–2009). השערים עשויים עץ ומצופים לוחות נחושת שעיבודם נעשה בצריבה בחומצה. גובה כל דלת שני מטרים ורוחבה 2.5 מטרים. הצורות הגרפיות על הלוחות לקוחות מאוצר מסורת הסמלים היהודיים של העת העתיקה. בשער הימני מגולם רעיון החורבן ונדודי העם היהודי בגולה; בשער האמצעי – רעיון קיבוץ הגלויות; בשער השמאלי ​– רעיון ההתיישבות והקמת המדינה. ועל כל אחת מהדלתות – רימון גדול, בולט, סמל חשוב.

צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי

תגובות

תודה לכל המשיבים (תמיד) והפעם תודה מיוחדת על היצירתיות בתגובותיכם: עשר נקודות! Douze points! מקסים, מקסים ומרגש. נקודה!

רונית חברתי סיפרה שיש אומרים שהנקודות ביצירתה של יאיוי קוסמה נוצרו בהשפעת הכוויות שאימה המתעללת גרמה לה, כשכיבתה עליה סיגריות. נורא!

בת שבע יקירתי הזכירה את השיר שכתב יהודה עמיחי "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" הישן והטוב ושר שלמה ארצי ואת "נקודה טובה" – שירו של שולי רנד.

שולי רנד ואהוד בנאי, נקודה טובה.

ואני קראתי עכשיו את ספרו של רוביק רוזנטל "מסעותיי עם העברית" ושם בפרק 5, הנושא את השם "פגישה עם הדקדוק", הוא כותב:

המילה הזו, 'דקדוק', מעידה על ירידה לפרטים, על נוקדנות. לא במקרה הנוקדנות והניקוד, שומר הסף של הדקדוק, נגזרו מאותו שורש, יחד עם הטלה הנקוֹד, לחם הניקודים ונקודות הכסף של שיר השירים. הטלה הנקוֹד הוא בהמה דקה, קטנה בלשון המשנה. מן הדק הזה, הקטן, הכפילו ובכך המעיטו, כדרך העברית: דק מן הדק. מדוקדק. קטן שבקטנים. דקדוקי מצוות, דקדוקי נזירים, דקוקי עניות. חכמי בבל וספרד העבירו את המילה אל חקר השפה העברית, וכמה מהם זכו להיקרא 'חכמי הדקדוק', עמ' 31.

צעצועי הקינדר שלי