וְקוֹלוֹ כְּמוֹ קוֹל שֶׁל הַלֵּב


החליל, שרה: אורה זיטנר


שבת בבוקר, החופש הגדול הסתיים ואני חשה משוחררת מכל מחויבות, בחוץ חם מאוד ולח, ולמרות זאת אני משתוקקת לטייל. רעיה חברתי מציעה לפקוד את בית הקברות בקיבוץ נען – שם קבור המלחין דוד זהבי, ואנחנו יוצאים לדרך, רעיה, בן זוגהּ איתן ואני. לאורך הדרך מלווים אותנו חצבים זקופי ראש ושדות מוזהבים של תירס שכבר נקטף. הגענו לשער בית הקברות השוכן בכניסה לקיבוץ, והתחלנו להסתובב בין שביליו ולחפש את סיפורי החיים הטמונים שם.



החוויה הזאת החזירה אותי באחת לשנות התשעים, לפריז, אשר בה גיליתי את העושר הטמון בבתי הקברות. הגדול שבהם הוא כמובן בית הקברות פר לשז – שם עליתי לקברה של הזמרת אדית פיאף ששיריה היו פס הקול שלי בילדותי וביקרתי בקברו של הזמר האהוב איב מונטאן, שהיה אחד ממאהביה. לידו נקברה רעייתו השחקנית המהפנטת סימון סיניורה; ראיתי את קברו של סולן "הדלתות" ג'ים מוריסון וכמובן גם את בית עולמם של הסופרים בלזק, פרוסט, לה פונטיין, אוסקר וויילד ושל הציירים: דומיה, זאק לואי דויד, אנגרה, דלקרואה, מודליאני, Arman.


מימין הקברים של הסופרים הונורה דה־בלזק ואוסקר וויילד, הפסָּל Arman, המלחין פרדריק שופן, השחקנית סימון סיניורה והזמרת אדית פיאף.


בתי הקברות במונפרנס ובמונמרטר עוררו בי אף הם סקרנות. בראשון קבורים בין השאר סרז' גינסבורג הזמר והמשורר היהודי ואפשר ליהנות בו מ"הנשיקה" – פסלו של הפסל יליד רומניה קונסטנטין ברנקושי. במונמרטר ביקרתי בקברותיהם של הזמרת דלידה ובמאי הקולנוע פרנסואה טריפו.


באותם ימים מקבצי התרבות האלה הרשימו אותי מאוד. עם חלוף השנים הבנתי שגם אצלנו בבתי הקברות אפשר לעשות סיור של מורשת תרבותית. וזה מה שגילינו בבית הקברות הקיבוצי בנען.


התחלנו בקברה של כסניה פמפילובה (1881–1957) – רות המואבייה – קרא לה משה מוסנזון במאמר שכתב לזכרה ב"דבר הפועלת", 1957;


"בליל חורף זועף, בפברואר 1907, תוך סופת שלג משתוללת, הגיעו שני סטודנטים שנראו עייפים ומותשים, לפתחו של מלון תיירים הררי בפינלנד. הם רעדו בבגדיהם הרטובים והתקשו להחזיק בידיהם הקופאות את ציוד הסקי שלהם. פקיד הקבלה הודיעם שהמלון מלא עד אפס מקום, אך השניים נראו אובדי עצות ונשארו לעמוד בפתח המבואה המוסקת. [...] כשהורידו את מעיליהם והתמקמו מול האח, ניגנו בגיטרה ושרו שירי עם רוסיים. הדיירים במלון, אף הם רובם רוסים, התרגשו והצטרפו. [...] מאחר שסופת השלג לא נרגעה, הניחו להם להמשיך לשהות במקום. איש לא שיער ששני 'הסטודנטים' החביבים הם בלשי החרש של גראסימוב, ראש מחלקת הביטחון הציבורי במשטרת פטרבורג ושהם נשלחו בעקבות הלשנה לוודא שבמלון נמצאים מהפכנים מסוכנים המתכננים פיגועים בצמרת השלטון הצארי. הבלשים שהו שם ימים אחדים ודיווחו שהמקום אכן משמש מפקדה של הסוציאל-רבולוציונרים (ס.ר), ופועלת בו מעבדת דינמיט, שבראשה עומד המתמטיקאי לב זילברברג. לב זילברברג, בן למשפחה ממוצא יהודי שהתנצרה, היה אז ראש 'הארגון הלוחם', הארגון החשאי והממודר מאוד של מפלגת הס.ר. שתכננה וביצעה מעשי התנקשות שונים בדמויות מפתח בממשלת הצאר".


זילברברג היה נשוי לכסניה פמפילובה ואב לתינוקת כסניצ'קה. השניים נפגשו בעת שהוגלו לאוקלמינסק (8000 ק"מ מפטרבורג) בעקבות השתתפותם בהפגנת הסטודנטים באוניברסיטה במוסקווה (פברואר 1902). לב היה למנהיג הגולים והשניים נישאו. גם לאחר ששוחררו המשיכו לעסוק בטרור. לב נעצר כאמור במלון בפינלנד והוצא להורג. את בתו לא זכה להכיר. שלוש שנים לאחר מות האב עברו כסניה ובתה לרומא, ולפרנסתה פתחה פנסיון קטן שגם פעילים ציונים התארחו בו. בהדרגה התחזקה בה ההכרה שעליה להמשיך את צוואת בעלה ולהתקרב לשורשים היהודיים שלו. בפנסיון ביקרו גם האחים אנצו ואמיליו סרני, בניו של רופא המלך. אמיליו, שלימים היה לקומוניסט והפנה עורף לרעיון הציוני, התאהב בכסניצ'קה והם נישאו. לאחר נישואי בתה החליטה כסניה לעלות לארץ.


"מרחוק באתי לארץ, מחופי הדניפר כחול המים, ממרחבי ערבות... מן הים השחור דרך פטרבורג, מוסקווה, סיביר, פינלנד, בלגיה, צרפת איטליה... משעה שבאתי תקפני רגש מוזר: שמחה עמוקה כאילו שבתי אל מקומות אהובים ומוכרים, הרגשה של פגישה לאחר פרידה, ולא של פגישה ראשונה".


בשנה הראשונה גרה כסניה בעין חרוד, אשדות יעקב וחצר כינרת, ולבסוף החליטה להצטרף לחברי נען הצעירים (היא הייתה אז בת 52). כסניה סירבה להתגייר, משום שרצתה – כך הסבירה – להרגיש מיעוט בארץ היהודים וכך להבין מה חשו יהודים בגולה. בנען עסקה בכתיבת מאמרים בעיתונות, וגם בספָּרות – מלאכה שלמדה לקראת עלייתה ארצה.



מימין: כסניה וכסניצ'קה, כסניה בעבודת הספרות


אחר כך הגענו לקברו של המלחין דוד זהבי. על מצבתו חקוקים התווים והמילים של שורת השיר "וקולו כמו קול של הלב" ("החליל"). על דוד זהבי שמעתי בבית הוריי. אבא אהב להיזכר בערבי השירה בציבור שארגן בגבת, ערבים שבהם גם לימד את השירים החדשים שהלחין, וכמובן בשבילנו הגבתים דוד זהבי הוא המלחין של "ניגונים".


מימין: המצבה על קברו של דוד זהבי, דיוקנו של המלחין – פסלו של דניאל מדאר־הלוי והכניסה לבית "ניגונים".


לא רחוק מקברו של דוד זהבי קבור שמריה גוטמן הארכאולוג חופר מצדה וגמלא, על מצבתו תבליט מפת ארץ ישראל ולצידה פטיש של גאולוגים. למעלה מונח גם כובע הארכאולוג... על שמריה גוטמן שמעתי רבות מאבא; "לאילת הגעתי בסוף 1945. שישים חברי הכשרת נען 'חרמש' ועשרים תלמידי סמינר הקבוצים. טיול ראשון לאילת במשאיות. עד אז הלכו מעטים וברגל. הדריך שמריה גוטמן, חבר נען, מקום הכשרתנו". עוד סיפר אבא שב־1950 ניהל שמריה גוטמן את הסמינר של שליחי חו"ל שאבא השתתף בו לקראת שליחות בצפון־אפריקה, ואז זכה לטייל איתו גם במדבר יהודה ובמצדה.


וגם מצבות חברים מן השורה שלא הכרנו עוררו בנו עניין: קברם של בני הזוג שינקה ומשה קליין (הלוחם), שבנם הבכור נתן נפל במלחמת ששת הימים, מכוסה בציורים צבעוניים יפהפיים שצייר משה. על קברם של יעקב ודינה שגיב נכתבו מילות השיר "ניגונים", ועל הקבר של מינה ויענקל'ה טופור האופה נכתב המתכון הסודי של עוגת השמרים שלו.



ישראל גלילי ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", חבר כנסת ושר בממשלות ישראל היה איש נען ולקברו מצבה צנועה. גם שני אומנים נטמנו בבית הקברות הזה: הקומיקאי, הסטיריקן והמאייר דודו גבע, שעל מצבתו נחקק סמל הברווז שלו, והפסל יגאל תומרקין. לשניים היו בנות זוג מנען, וכנראה משום כך נקברו במקום



כשיצאנו נרגשים מבית הקברות הסתובבנו בקיבוץ, וראינו את המשוריין שנבנה ב־1938 לצורכי היישוב הצעיר ואת הגן שבו יש מטוס ריסוס ורכבת שבנה חנוך רז וילדי הקיבוץ אוהבים לשחק בסביבתם. ברחבי הקיבוץ מפוזרות עבודות אומנות שיצר האמן יורם נדר חבר הקיבוץ וגם כאלה שנעשו בהנחייתו ופסיפסים שיצרה בקהילה האומנית אורית רם.





הנעימון של הטלפון שלי הוא השיר האהוב "מלאו אסמינו בר". לקראת כינוס הנוער העובד בבן שמן בסוכות תרצ"ג (1932) פנו אנשי המזכירות המארגנת אל המורה והסופר פנחס לנדר (אלעד) שיכתוב "מסכת לחג האסיף". את השורות שכתב לנדר העבירו לדוד זהבי כדי שיחבר להן לחן. המסכת הועלתה בחג ואחד השירים שהושר בה היה "מלאו אסמינו בר". חמש שנים אחר כך, בשנת 1937, נחנך בנען האסם הראשון, והשיר בוצע שם בשנית (לפי מוטי זעירא).

האסם של נען




תגובות

הזדמנתי לקיבוץ גבעת חיים איחוד ובחנות היד השנייה שבצידה מוזאון מקומי מוצג שולחן אוכל קיבוצי המצטרף לשולחנות שכבר הבאתי ביומן רשת קודם.

יונתן טל ידידי האמן מרמת דוד שלח לי ציור שלו, ובו הוא רוכב על פיל בטיול בארץ הסיקים. סצינה מהחיים.



צעצועי הקינדר שלי


87 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול