חיפוש

... וזהו סוף הזיכרון

מאז שהתחלתי לכתוב את יומני הרשת, התברר לי ביתר שאת שעם השנים נהייתי מלקטת זיכרונות – זיכרונות שלי וזיכרונות של אחרים. ייתכן שזה קשור לכך שמאז שאני זוכרת את עצמי (ממתי?) אני מודעת לגבולות הזיכרון שלי, ולא פעם כשמספרים לי על אירועים שונים בעבר שהייתי שותפה להם, אני תמהה אם אכן לקחתי חלק באירועים אלה? לשמחתי, היומנים מעלים מתהומות את זיכרונותיי החבויים, הנסתרים, הגנוזים, הכמוסים, הדחוקים, הסמויים – בחרו בשם התואר ההולם...

לאחרונה התגלגל אליי ספר הזיכרונות של אימא שלי, והדפדוף בו הביא אותי להתבונן גם בספר הזיכרונות שלי: שני ספרים, שתי תקופות, שתי ילָדות. ספרי הזיכרונות שנכתבו לרגל סיום שלב בחיים ומעבר לשלב הבא כמוהם ככמוסת זמן של דור ותקופה; סגנון הכתיבה של הזיכרונות, האיורים שליוו אותם וכריכת הספר – כל אלה יש בהם להעיד על האנשים שכתבו אותם ועל התקופה שבה נוצרו.


הספר של אימא נוצר בחולון בשנת 1944 כשסיימה את בית הספר העממי, והיא בת 11. הספר שלי נקנה ב־1965 בבלגייה, ואני בת 8 וחצי. קנו לי את הספר לרגל חזרתנו ארצה מן השליחות שם, ולכן יש בו גם זיכרונות שנכתבו בצרפתית וגם כאלה שנכתבו בארץ בעברית. אגב בצרפתית מתברר קוראים לספרי הזיכרונות: livre d'autographes ובאנגלית: Names book או Autograph's book.


בשנות השמונים ערכו הסוציולוגיות רינה שפירא וחנה הרצוג מחקר מקיף על הנושא ("סוד כמוס – ספרי הזכרונות כראי של גיל ושל תקופה", מגמות 1984, עמ' 513–530), ולשם כך בדקו 130 ספרים. הן ציינו, בין השאר, שלא מצאו ספרים רבים שנכתבו בקיבוצים, והסבירו זאת בכך שהילדים בקיבוץ לא חשו את המעברים מתקופה אחת בחיים לאחרת, שהרי לרוב הם נשארו חלק מאותה קבוצת ילדים ולא הרגישו את צער הפרֵדה. כן השוו החוקרות בין ספרי הזיכרונות בארץ לבין הספרים שנכתבו באירופה, ושמו לב שבארץ כתבו בהם בדרך כלל בני הכיתה והמורים, ואילו באירופה לקחו חלק בכתיבה גם בני משפחה, חברים ולאו דווקא בני כיתה. ואכן בספר שלי יש גם זיכרונות שכתבו מורים, מכרים וחברים בבריסל וגם זיכרונות של בני כיתתי וחברים בארץ.


ספר הזיכרונות של אימא הוא בתבנית אלבום קטן עם כריכה שחורה שעליה מוטבע ציור של מגדל דוד. הספר הבלגי עטוף בד בצבע אדום ועליו דוגמה חוזרת בצבעי ירוק, צהוב וטורקיז.



והתוכן – מן החרוזים שנכתבו לאימא אפשר ללמוד על מערכת הערכים של בני דורהּ ולחוש משהו מן האווירה ששררה בארץ בימי טרום־המדינה;


טוב להיות עצובה במולדת, מאשר בנכר בארמונות לשבת! (צבי בן־צבי)


הנאמן לארצו מאושר מכל, לכי בדרך זו ותאושרי! (ברוך)


תגדלי בת לַדור, לתורה ולעמל, ותשמעי בקול הוריך ומוריך! (בלהה כץ)


קחי שק על שכם, ודעי כי אדמה היא לחם! (רבקה גרינולד)


את פת הלחם תני לענייך, ודגל ציון אחזי בימינך!



ויש גם ברכות אישיות שחלקן התגלגלו אף אל היומנים של בני דורי;


על החלון ישבתי וזכרון כתבתי, פתאם נפל העפרון וזה סוף הזכרון (נירה לקר)


באווירון נסעתי ולמרים זכרון כתבתי, ופתאם נשמט העפרון וזה סוף הזכרון (רבקה שפק)


על הסלע ישבתי וזכרון כתבתי לחברתי היקרה, ופתאום נפל העפרון ונשכח הזכרון. (רנה חומסקי)



וגם

נעימים הם חיי הנֹעַר, אך חולפים הם כחלום זֹהַר.

דעי לשמרם ולנצרם, כי לא ישובו עוד לעולם! (מרים הירש)


וגם

הרבה כוכבים ראיתי, הרבה כחול הים

אבל חברה כמו מרים, לא ראיתי מעולם,

זכרון נצח, נשיקה במצח (מרים נסים)



הפינות המקופלות באחד מצידי הדף, ובהן סודות כמוסים נמצאות בשני היומנים.


מה כתבו בפינות הנסתרות בשנות הארבעים?

הפותחת היא ילדה רעה;

מי שפותח, נופל לפח;

הפותח משלם 1 מא"י לקהק"ל.


ובשנות השישים חזרו וכתבו:

סוד כמוס לפרה ולסוס, סוד כמוס לתיש ולסוס

כל הפותח הוא כלב נובח, חתול מיילל בארץ ישראל.




על הלשון

סוד כמוס לפרה ולסוס – הביטוי המחורז הזה ששב והופיע ברבים מספרי הזיכרונות שנכתבו במאה הקודמת, נראה לי מאז ומתמיד סתום, והחלטתי לבדוק מה מקורו. מדפי העיתונות העברית עולה שהצירוף "סוד כמוס" היה רגיל כבר במאה השמונה עשרה. ומה הוא מקור שם התואר "כמוס"? הוא נזכר פעם אחת בתנ"ך: "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי" (דברים לב, לד), ומבאר שם הרשב"ם: אלוהים מדגיש שהוא זוכר היטב (כומס) את הפורענויות שהביאו אומות העולם על ישראל ובעתיד אף ינקום בהן על כך. את השורש כמ"ס (כמ"שׂ) מוצאים בתנ"ך גם בשם מכמשׂ – עיר בנחלת שבט בנימין (למשל, שמואל א יג, ב). ייתכן שהעיר כונתה כך בשל מיקומה הגאוגרפי, שהרי הייתה נסתרת בין גבעות. ולמה שימש השורש הזה בעברית החדשה? כשחיפשו מילה עברית לקפסולה [תרופה או ויטמין עשויים אבקה או נוזל בתוך מעטפת גְּלָדִין (ג'לטין) או חומר צמחי], נטבעו שתי מילים: קַפְסֹלֶת וכמוסה (ראו מילון אבן־שושן ומילון אלקלעי). לימים נזנחה הקַפְסֹלֶת, התרחבה משמעותה של הכמוסה (אולי בהשפעת הלעז) והיום היא משמשת גם לתיאור דבר־מה עטוף וסגור, כמו למשל כמוסת קפה. בעידן הקורונה שבנו משום־מה להשתמש במילה הלועזית קפסולה (בלטינית: capsa היא קופסה ו־capsula קופסית) לתיאור קבוצות קטנות וסגורות ללימוד או לעבודה.




בעת כתיבת היומן גיליתי במרשתת את השיר "האופי" – כתבה אותו זמרת שאינה מוכרת לי, אוצרה ברזלי, ובו היא עושה שימוש ברבים מן החרוזים שנכתבו בספרי הזיכרונות אי־אז. אתם מוזמנים להאזין.

לחצו כאן


עם עלות היומן לרשת, מיהרה הלה חברתי לשלוח לי את שירה המקסים של חוה אלברשטיין "ספר זיכרונות". הוא יפה שבעתיים ועוסק בעומקן של המילים ביומני הזיכרונות. לבושתי, לא הכרתי אותו. תיהנו.

לשיר של חוה


תגובות

בעקבות יומן הרשת הקודם, שבו סיפרתי על הפרֵגה הצהובה שהגדרתי בבחינת הבגרות, סיפרה לי רונית חברתי מימי בית הספר התיכון את מה שזכור לה מאז; בבחינת המעבדה בביולוגיה היינו צריכות למצוא מהו אחוז הוויטמין C במיץ לימון משומר. לדבריה, האחוז היה כל כך נמוך עד שהסתבכנו בחישוב, ובסופו של דבר המורים עזרו לנו לחשב אותו... רונית גם סיפרה שלנכדה בן השבע קנתה מגדירים לפרחי בר, עצים, זוחלים וכו', שערך נועם קירשנבאום – שמונה במספר והיא ממליצה עליהם מאוד. אכן בימים אלה מגדירי הצמחים שמתפרסמים נוחים יותר לשימוש: צבעוניים ומאירי עיניים בזכות איכות הנייר ויופיים של התצלומים. לבנותיי קניתי בזמנו את "מגדיר פרחי הבר בישראל לילדים ולנוער" של יונה זילברמן. ייחודו של הספר הוא בכך שהצמחים מסודרים בקבוצות לפי צבעם. זאת ועוד לצד תיאור הפרחים מוּבא מידע מרחיב ומרתק. למשל, על בן־חצב יקינתוני כתוב בפינת "הידעת?": מבצל בן־חצב יקינתוני ניתן להפיק דבק, ועל הגזר הקיפח נכתב ב"פינת הלשון העברית": קיפח פירושו גבוה ודק.



יונה חברתי סיפרה שילדותה בקיבוץ תל יצחק טבלה כולה בצומח ובחי ותיארה לפניי את האתרים שבהם היו מסתובבים בני הקיבוץ כמעשה יום יום, אתרים שהיום הפכו שמורות טבע. בהזדמנות אבקר שם ואספר לכן עליהם. היא הוסיפה שלחיננית הבתה הם קראו בת חן, ואני נזכרתי בעוד פרח ששינה את שמו: עין התכלת שהיום שמו הוא מרגנית השדה.


יונה ידידי, שהיה מדריך בבית הספר שדה הר מירון ב־1971, סיפר על פגישותיו עם ד"ר מתתיה. בסיוריו עימו התוודע אל המושג אמפיקרפיה – פֵרות תת־אדמתיים שגדלים בצמחים ממשפחת הקטניות (בנוסף לפֵרות הרגילים). מתתיה הראה לו גם כיצד נפתח ונמשך המאבק (המכוּוץ כאקורדיון) לחוט עם גרגרי אבקה בפרחי סחלב הבר הקטן ביותר בארץ – נאוטינאה תמימה.





צעצועי הקינדר שלי




135 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול