*סינדרום ירושלים הוא סוג של הפרעה נפשית, שבה אדם ששוהה בירושלים משוכנע שהוא ניחן בכוחות אלוהיים ומשיחיים או שהוא עצמו התגלמותו של המשיח.
בסיור בגלריה מוסררה, רח' הע"ח 9 בירושלים, גיליתי בארונות באחת מכיתות הלימוד סדרת דיוקנאות ירושלמיים שיצרה האומנית והמעצבת הגרפית דורית ביאלר. בין הדמויות: סטודנטית לאומנות, נער בתוכנית "תגלית", בעלת דירה בשכונת מוסררה – כולן עשויות חלקי Playmobil. בתצלום לעיל נראה "הלוקה בסינדרום ירושלים", אשר לידו כתבה האומנית שהוא כולל: משיח, מגבת על הראש, שיזוף עמוק מהליכה בחוצות העיר, כתר מלכות שמים, מטה קסמים, מימייה, מדורה במדבר, כנפי השכינה, עירוי נוזלים, עיר מקלט בשגרירות, ליתיום, טלפון להורים מודאגים...
טיילתי לי בשבילי קיבוץ גבת ופגשתי את תמי דותן ואת בן־זוגהּ אפרים בן־מאיר. השיחה התגלגלה אל העָבָר של כולנו, ואפרים סיפר לי על הספר "סינדרום ירושלים" שכתב ובו העלה בכנות ובעוצמה את זיכרונותיו מירושלים המנדטורית של שנות הארבעים.
בדומה לאבא שלי אפרים (יליד 1938) למד בבית הספר אליאנס – לא בחיפה אלא בירושלים [היום ברחוב יפו 63], ויש דמיון־מה בין זיכרונותיהם מהימים ההם. על חוויותיו של אבא סיפרתי ביומן הרשת "Déjà Vu", והפעם אתם מוזמנים לקרוא קטעים מספרו של אפרים, שלימים למד חקלאות וניהל את "פלגי מים" – חברה לתכנון ופיקוח על מערכות מים שפעלה בצפון הארץ.
בהמלצת דודו, שהיה מורה בבית הספר אליאנס, אפרים החל ללמוד שם בכיתה א. "ואדון קרמר, הממושקף וכפוף הגב, שאל, ומשלא נענה כעס והעביר קרבנותיו לספסלים האחוריים. ושם הרעים קולו, צבט וסטר, איים וגידף" ובתעודת השליש של אפרים נכתב: "התלמיד מאחר יום יום לבית הספר". וכך זה נמשך וגם בכיתה ב לא ממש למד. "[...] בשבע ושלושים יצא כל בוקר לדרכו ובעשרה לעשר בעת ההפסקה הגדולה חמק לו פנימה וצעד על בהונות רגליו אל מקומו הקבוע בספסל האחורי".
בהמשך אפרים מתאר בפירוט את הדרך מבית הוריו בשכונת הבוכרים אל בית הספר ותוך כדי כך מציג לפנינו את ירושלים ואנשיה; אני מזמינה אתכם ללכת איתי בעקבות אפרים הילד, שדרכו התארכה והתארכה...
·
שער הכניסה לבית הספר אליאנס [היום ברחוב יפו]
מחסן הפריקה וההעמסה של מחלבת תנובה [היום רחוב יחזקאל] –"לשם הגיעו מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות המשאיות מן הצפון הרחוק שפלטו מקרבן עשרות רבות של כדי חלב מוכספים. חלקם הובל פנימה למקררים הגדולים לתעשיית הגבינות והלבניות, והיתרה נמזגה לכדיהם הקטנים של החלבנים שהועמסו על אופניהם".
בשנת 1935 עברה המחלבה למבנה בן־שלוש קומות ברחוב יחזקאל: בקומה התחתונה שכנו מחסן החומרים ומקלחת; בקומה השנייה קיבלו את החלב, שקלו אותו והעבירו אותו לפסטור, רחצו את הכדים והבקבוקים ומילאו אותם, ארזו סחורות ואף היו חדרי קירור ומשרד. בקומה העליונה פסטרו את החלב והפכו אותו לגבינה.
מר גרינברג בעל החנות לכלי כתיבה [רחוב ישעיהו] –"המתין לראשוני התלמידים שירכשו אצלו מחק או מחברת בת שנים עשר עמודים שבכריכתה האחורית יופיע לוח הכפל. קטוע יד היה ובידו השלמה שלף מגירות וארגן מדפים, גזר מעטפות וספר מעות, הוריד תריסים ונעל מנעולים".*
דפוס ישראל – "מבעד לדלת המוגבהת והפתוחה לרחוב ניתן היה לעקוב מקרוב אחר מכונות הדפוס שהשמיעו רעשים מונוטוניים [...] ופלטו [...] חלקים מספרי הקודש בצד מודעות אבל, [...]. המופלא מכולם היה סדר הדפוס שאסף וסידר את אותיות הא''ב המהופכות שהיו עשויות מעופרת שהשחירה מן הצבע שנמרח על הפלטות המקבילות.[... ופעם קיבל] במתנה חמש אותיות שהרכיבו את שמו הפרטי".*
·
*האם מישהו הכיר את המוסדות הללו? אשמח לדעת עליהם עוד פרטים.
קולנוע אדיסון [היום רחוב ישעיהו] – אפרים היה עובר שם ומציץ "בלוחות הפרסום של הקולנוע המוגנים בזכוכית מחשש מגע יד ביְרכה של סילוונה מנגנו כוכבת 'האורז המר' או בשרירי ידיו של ג'וני וויסמילר המחזיק בצ'יטה, [...] והסתפק באיסוף שיירי צלולויד שנחתכו בהקרנות והושלכו לאשפה, בהן צפה ודמיין את הסוף".
בית משפחת קוקיא [היום רח' הרב אג"ן 10] – לאחר שחצה את רחוב יפו "התחככה כתפו [...] בגדר האבן התוחמת את גינתו הנסתרת ועמוסת המסתורין של מר קוקיא, העשיר והקמצן והמסתיימת בשער בית הספר".
כיום יש במקום מרכז המבקרים. משפחת קוקיא הייתה יזמית בתחום התיירות והקימה בין השאר את המלונות "תל אביב" בכיכר ציון ו"פלטין" ברחוב אגריפס. לפני כניסת הבריטים לארץ הושכר הבית לקונסול האוסטרי ועם הכיבוש השתכנה בו הבולשת הבריטית. לאחר זמן־מה עברו בנימין ורוזה קוקיא להתגורר בקומה הראשונה וחיו שם עד שנות החמישים. בקומה העליונה פעלה המרפאה של רופא העיניים ד"ר טיכו, שביתו ובית החולים שלו היו מאחורי הבית [היום בית אנה טיכו]. במרכז המבקרים מוצגת תערוכה העוסקת בשבעת המינים.
אגף "בית הספר לבנים" ומעליו תבליט עם סמל ארגון כי"ח
כדי למצוא את מקומו בעולם בית הספר נדרשו לו לאפרים כמה שנים ושני מורים יוצאי־דופן בגישתם האנושית והחינוכית יעקב בק ואלה הנדלר־ריבק* שפתחו את ליבם וגילו את הילד שעד אז איש לא שם ליבו אליו... השינוי המשמעותי הזה בחייו התחולל ב"גימנסיה סוקולוב" שברחוב צ'נסלור 16 [היום רחוב שטראוס]. בית הספר נפתח ב־1937 (שנה לאחר מותו של נחום סוקולוב) ולמדו בו גם בנים וגם בנות במגמה הומניסטית או במגמה מסחרית. לפני כן פעלה במקום "גימנסיה לבנות".
*שהייתה בת הדודה של חנה'לה הנדלר (1901–1987) שחקנית "הבימה" ואימהּ של השחקנית דליה פרידלנד.
"ובבוקרו של יום אביבי, אחד מיני רבים, קם מר יעקב בק, בשיעור מחנך, [...] פתח בענייני דיומא, ועיני הנער לא משו מפניו והיה תוהה. [...] דבריו קולחים ומובנים, וגוו זקוף, והוא מישיר מבט, ומשפטיו בנויים לתפארת. והכיתה הייתה קשובה ומאותגרת. [...]. יש לפתע מורה שמסביר ומנמק, ונימוקיו רהוטים, ואיננו מסתרבל במילים מן המקרא, וניתן להרים יד ולשאול, ויש תשובה ואין כעס ואין עלבון, והוא איננו המורה שבע הימים, הצמוד לספר אותו הוא מלמד עשרות שנים באותן מילים שחוקות, והוא שואל ומתעניין, טופח על שכם ומעודד, סולח על שגיאה אך תובע מאמץ, מוכן להשיב על שאלה מחוץ למסגרת השיעור [...] על נושאים אישיים שהציקו לתלמיד. מי אתה מר יעקב בק, מה הניעך לפתוח סגור ליבם של תלמידים? [...]
על רקע ייאושם של ההורים ותוכניתו של אבא להכניס את הילד למעגל העבודה, נכנסה לתמונה הגב' אלה הנדלר־ריבק, המחנכת החדשה שהחליטה [...] להפכו לתלמיד מצטיין. [... ההשתתפות בשעורים הייתה ערה [...] ספרי ההיסטוריה שהושאלו מספרייתה הפרטית נבלעו בשקיקה. [...] החיבורים שנכתבו הוחזרו עם הדגשות סופרלטיביות [ביוזמתו ביקש לכתוב עבודה על "האהבה בשירת ביאליק" ואת טקס סיום כיתה ח שבו הגיש את העבודה למנהל בית הספר מר פיטר, הוא לא שכח]. וקבלת התעודה העטורה בציונים גבוהים ובלתי־מוכרים, סיימה פרק בילדות שהותיר אחריו תהיות וסימני שאלה".
משפחתו של אפרים התגוררה בשוליה של שכונת הבוכרים, ובדרכו לבית הספר היה חולף על פני גן החיות התנ"כי:
"מאתיים (zoo) הוא קרא את הכתוב על קיר גן החיות שגבל בשכונה בה גר, ואיש לא תיקן ולא הבין את שאלתו, מאתיים מה? עד שהתוודע לשפה האנגלית והתבייש בשאלתו".
גן החיות התנ"כי בשכונת רוממה בירושלים
הזיכרון הזה השיב אותי לגיל חמש. ידעתי אז כבר לזהות את אותיות האלפבית העברי, כי למדנו את מלאכת הכתיבה והקריאה בגן, ניסיתי לפענח את הכתוב על חפיסת הסיגריות של דובק וקראתי... שמוז. התדעו באילו סיגריות מדובר?*
*ויש במשפחתנו המייחסים את הסיפור לאחי הצעיר תמוז, תעתועי זיכרון...
ועוד סיפור מרגש סיפר אפרים על הילד שהיה:
"גינה קטנה ומטופחה הייתה למר אליעזר חביב, בעל הבית בו שכנה החנות של אבא. היה זה בסמוך לבית הבריאות על שם נתן שטראוס ברחוב צ'נסלור (לימים רח' שטראוס) בירושלים. את הנטייה שלי לשוטטות גילה אבשלום, צעיר בניו של בעל הבית והמוכשר שבהם [...] 'האם תהיה מוכן לעזור לי בעידור הגינה ובשתילה', פנה אליי מדי פעם אבשלום בחביבות [...]. אח בוגר שחייך ולימד אותי פרק בגידול פרחים וירקות, באוורור קרקע ובהשקיה ותוך כדי עבודה דובב אותי והתעניין בנושאי הלימוד והשתלבותי בהם. [...] 'הבאתי שתילים חדשים כי הקודמים מתו', היה חוזר ומרגיע מדי פגישה. חשתי רגשי אשם, שמא הרביתי בהשקיה או עדרתי שלא על פי הוראותיו, [...] אך פרחים לא פרחו וירקות שהובטחו לא הראו כל סימן חיים. [...]
היעלמותו הפתאומית של אבשלום וביקוריהם התכופים של החיילים האנגלים בבית הוריו בחצר הצמודה ובגינה שהושמדה לא הוסברה לי [...] אלא במילה אחת: אצ''ל. [...] לא אפשרו לי לרדת אל הגינה "שלי", המוזנחת. [אמרו לי]: 'הוא נאסר על ידי האנגלים והם העמידו אותו למשפט' [...] 'הוא נתלה', בישר לי אבא, תוך שהוא מחבקני חבוק נדיר. 'למה?' שאלתי בכעס מהול ברצון לנקום. 'למה הוא אשם?'"
ב־1980 פגש אפרים את אחיו של אבשלום והלה גילה לו את סודה של הגינה; הגינה הסוותה את הסליק של האצ"ל, וכל אימת שפתחו את הסליק, היה צריך לשתול מחדש שתילים בגינה. לימים, כשקרא אפרים בספר "ארבעה צעדים למוות", שערך אריה אשל לפי מכתביו של אבשלום חביב (1926–1947), הופתע לגלות שהשם המחתרתי של אבשלום חביב היה... אפרים.
תמי בת הזוג של אפרים סיפרה לי שכשיצאה לגמלאוּת הבינה שיש עולם מלא וגדוש מחוץ לחיי העבודה, וציינה בחיוך שזה שינוי גדול בתפיסת העולם שלה, שהרי כולנו התחנכנו שעם בוקר עלינו להשכים קום במלוא המרץ אל עמל יומנו!!! כבר שלוש שנים תמי מפסלת פסלי קרמיקה בסטודיו במושב פרזון, והרי הם לפניכם – מעטרים בחיוך ובחן את גינתם.
לקינוח, אני מצרפת קישור לשירה של הראפרית הירושלמית יעל ברונשטיין "ירושלים נערת גבעות", שמעתי אותו אתמול ב"שבת תרבות" בקריית היובל. השיר הרענן והבועט, מציג בדייקנות את המורכבות של העיר שלי. תיהנו. שימו לב, לצלילים המוכרים בהתחלה...
תגובות
אני מעדכנת את קובץ תמונות המשוריינים: ביקרתי בקיבוץ המעפיל והינה לפניכם המשוריין הניצב בלב הקיבוץ. הפינה הוקמה לזכר חבר הקיבוץ יעקב לנדהיים (1921–1948), שהיה מבוני המשוריין הזה. לנדהיים נפל ב־22 במארס 1948 (חמישה ימים לפני הקרב של שיירת יחיעם) בקרב על הגנת המעפיל.
גם את אוסף תצלומי האסמים ומבני הסילו אני מעדכנת כל הזמן. הינה כמה מן החדשים;
א. קיבוץ המעפיל
ב. קיבוץ גניגר: מבנה הבטון הראשון שנבנה בקיבוץ: בקומה הראשונה הייתה הרפת ובשנייה – מתבן ומחסן תערובת.
ג. קיבוץ גניגר
צעצועי הקינדר שלי