טלה, טליה ורוך אַלְיָה

ברכת חלב

וצמר רב.

טלה, טליה –

ורוך אַלְיָה.

חריץ גבינה,

וקול רינה –

יתנו נתון

עדרי הצאן.

פניה ברגשטיין

כשאימצתי אל חיקי את בכורתי וביקשתי להעניק לה שם שיבטא את קשת הרגשות שהיא העירה בי, התלבטתי לא מעט ובסוף בחרתי בשם טליה, כמובן במלרע. נשאלתי לא פעם למה בחרתי בשם "טליה", וכמי שעניין לה בשפה העברית, יש לי כמה וכמה תשובות לכך.

ראשית, אהבתי את צלילו המתנגן והצלול של השם. שנית, נהניתי ממִגוון המשמעויות המבורכות העולות ממנו; טליה היא טל אלוהַ, טל שכל כולו טוהר... טליה – כבשה צעירה ורכה, ואפשר גם לשמוע בשם את המילה הארמית "טליא" – ילד רך. יש אף שאמרו שניתן לקשור את השם הזה לתאליה (Θαλία) – אחת המוזות במיתולוגיה היוונית, המוזה של הקומדיה, זו המעוררת בחיינו את חדוות החיים.

טליה צמחה ופרחה, ואני התחלתי לאסוף בהשראת שמה פסלי כבשים.

הפסלים הם בגודל קבוע, אך שונים זה מזה בחומרים שמהם נוצרו. הינה כמה מהם.

1. זהו אחד הפסלים הראשונים באוסף שלי. אהבתי את השימוש שנעשה בו בברזלית (צמר הפלדה), החומר היומיומי והכול כך רחוק מאומנות. גוף הכבשה עשוי פלדת אל־חלד: האומן יורם נחמני, איש קיבוץ חפציבה סיפר לי שנהג להתיך כפות ומזלגות מתוצרת מפעל "מִכסף" שפעל בקיבוץ ניר עם. עוד הוסיף שהחל ליצור במתכת רק אחרי שיצא לגמלאות. את עבודותיו אפשר לראות ברחבי הקיבוץ ובביתו.

2. פסל זה הוא יצירתו של בוגר "בצלאל": כבשה העשויה חוט מתכת מכופף סורגת סוודר מן הצמר שעל גופה...

3. פסל הכבשה הזה עשוי מעיסת נייר, בסיסו הוא חצי בקבוק שתייה מפלסטיק. הפסל הוא יצירתה של שוש שגב מקיבוץ כפר עזה, אומנית רב־תחומית, בעלת סטודיו וגלריה המנחה גם סדנאות ושונות בציור, פיסול בנייר ובקרמיקה. לדבריה, את ההשראה היא מקבלת מאומנים כמו Jean Dubuffet, Jean-Michel Basquiat ו־Henri Matisse.

4. פסל כבשה עשוי צמר – אומנית הונגרייה סרגה אותה, וקניתי אותו ביריד חוצות היוצר.

5. פסל כבשה עשוי קרטון החתוך בלייזר. לכל אחד מן הפסלים הללו מוצמד פתק לאוזן, ועליו סגולה וברכה – על שלי כתוב "אהבה"... את הפסל יצרו במפעל המתנות Duart בקיבוץ כפר מסריק.

6. ארבע בובות כדוריות עשויות לֶבֶד. ליצירת הלבד משתמשים בצמר כבשים הגדלות בבית לחם. את הבובות האלה יוצרים

אנשים בעלי מוגבלויות בהדרכת אנשי עמותת Ma'an lil-Hayat היושבת בבית לחם.

גבת, סמדר, אימא מיקי ונבות בדיר, 1964

כבשים היו חלק מנוף ילדותי.

הינה גלויה שבה רואים את עדר הצאן של גבת. הגלויה הופקה לקראת ראש השנה – מנהג שרווח בשנות השבעים והשמונים ברחבי התנועה הקיבוצית. על פי רוב היו מצלמים את חדרי האוכל – לב החיים בקיבוץ, את הילדים – נושאי העתיד, או תמונות חקלאיות: שדות חיטה מצהיבים, עצים עמוסי פרי, ולעיתים צילמו פינות ייחודיות לכל קיבוץ וקיבוץ.

לעדר של גבת היה חלק משמעותי בקורות החיים של הסופר יוסל בירשטיין. הוא התגורר בגבת במשך אחת עשרה (1950–

1961), ונהג לספר: "באתי לגבת, ובגבת חי אז איש בשם חיים גבתי, לימים שר החקלאות. כבר אז, כרכז המשק, היה לו מבט אגריקולטורי מאוד. אמר לי, 'יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה תהיה רועה צאן'. האמת, 14 שנה במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה, וכך הייתי לרועה צאן". מתוך ריאיון עם ציפי גון־גרוס.

בהרבה מסיפוריו כתב יוסל על העדר ועל עבודת הרועה. הינה קטעים מאחד הסיפורים שלו [בדילוגים], שהתרחש בימי הפילוג בקיבוצים (נושא שכבר הזכרתי אותו בקשר לגיתות, יומן רשת 6).

"כשהחמור שלנו איבד את קולו, ראה בכך ליטמן הרועה אות לבאות. היה זה הוא שכינה את החמור 'החזן', בשל הנעירות שלו. משהבחין החמור ברועה הנכנס לדיר ומתקרב אליו, התלהט ופתח בקולות נרגשים, ולכן הופתענו קצת, ליטמן ואני, כשבוקר חורפי אחד, מתח החמור את שריריו, סובב את זנבו, פתח את פיו, אבל קול לא היה.

ליטמן ראה בכך גם משל לזמננו. היתה זו תקופת הפילוגים. [...] אז החלו גם בגבת לחלק את הרכוש. חילקו את הבתים, את השדות, את הכרמים ואת הפרדסים. גם את משק החי חילקו: תרנגולות, בקר וצאן. הפרידו גם בין החמור־החזן לבין האתון.

היה זה מעשה חלוקת הכבשים, שעורר שאלות אצל ליטמן. הוא לא ישן בגללן. [...] לאחר חלוקת העדר איבד את כושר השינה. ולא משום שהפילוג פגע גם בו אישית [...] אלא, כך לפחות טען, בגלל השאלה שהחלוקה עוררה בו: 'האם העדר המפולג יודע שהוא עדר?' פילגו את העדר כשרוב הכבשים כבר היו מעוברות. מה יהיה, שאל, אם יוולדו אצלנו זכרים בלבד, ויחסר לנו דור שלם של נקבות?

[...] באותו בוקר חורפי בו איבד החמור את קולו [...] הודיע לי, שהחזן ברח מהדיר. הוא לא חיפש אותו, כי היה בטוח היכן הוא. מצאנו אותו ביפעת. הקיבוץ מעבר לכביש של מתפלגי גבת. החזן עמד בחוץ והביט מעל לגדר על האתון שבתוך הסככה. הוא עמד שם כל הלילה בקור העז, שמתחת לאפס, והתקרר. כשהבחין בנו, מתח עצמו, זנבו הקצר החל מסתובב במהירות, פיו נפער כמו פרסה של סוס, ונדמה היה שתצא מתוכו תרועה אדירה. כלום.

שלושתנו חזרנו בשתיקה. כשחצינו את הכביש, שאלתי את ליטמן, כיצד ידע לאן ברח החזן, הוא ידע, השיב לי, משום ששאל עצמו את השאלה בנוסח הנכון: 'לוא הייתי החמור,' שאל, 'לאן הייתי בורח?'" מתוך: "כתם של שקט", עמ' 221–222

יוסל בירשטיין ובתו נורית במרעה

על הלשון

רגע של עברית על טליה, רחל ורבקה.

מאז ימי המקרא נהגו בעברית להעניק לבני אדם שמות בעלי חיים: יונה, חמור וזאב בגברים, ובנשים דבורה וחולדה, עגלה וצבייה. אחדים מן השמות לקוחים מעולמם של אבותינו מגדלי הצאן והבקר: רחל היא כינוי לכבשה הבוגרת: "כרחל לפני גוזזיה נאלָמה" – מתאר ישעיהו את עם ישראל, כפי שהוא מצטייר בעיני העמים: כנוע ושותק. השם רבקה קשור כנראה גם הוא בצאן ובקר: רבקה היא לולאה, רתמה שבה היו קושרים כמה פרות זו לזו לעבודה או להובלות משאות. ומכאן גם קבוצה של פרות, למשל: "רבקות של שלש שלש בקר" – מן המשנה. מכאן גם עגל מרבק – עגל מפוטם, על שום המקום שבו היו כולאים את העגלים לשם פיטום. גם היום יש שמות פרטיים הלקוחים מעולם החי – דב, צבי, איילה, כפיר ועוד, וגם היום חודש שם אחד שאפשר לראות בו נציג של עולם הצאן – טליה. אמנם יש הרואים בשם טליה – טל אלוהים, אחרים מכירים את המילה הארמית טליא – צעיר, ומכאן טליה – ילדה, אבל רבים אוהבים את השם טליה, מפני שהוא כבשה צעירה. המשנה מביאה יחדיו: "פר ופרה עגל ועגלה... איל ורחל, טלה וטליה".

ערכה רות אלמגור־רמון. שודר בקול ישראל בט' בטבת תשס"ה

תגובות

סיפורם של התיאטראות ברחבי הארץ עורר ברבים זיכרונות והם שיתפו אותי בהם.

עדו שגדל באשדות יעקב סיפר על האמפי בצמח – לשם היו מביאים אותם להצגות, למופעים וגם לנאומים של ראש המועצה האזורית... עדו זכר את צדוק סביר שר את "סימונה מדימונה", וכן מופע גדול לרגל חמישים שנה לדגניה, שבו שרו נציגים מרחבי עמק הירדן קנטטה שחיבר יהלי וגמן לפי מאמר של א"ד גורדון. "אז שרנו זאת בהתלהבות", ציין עדו, "היום אני חושב שזאת 'התעללות בחסרי ישע.'" עוד זכר את "מה טוב יחדיו", מחזמר שילדי האזור ביצעו במקצועיות מדהימה. באשדות יעקב נערכו המופעים והסרטים בהאנגר, מוסך מטוסים ולו גג וקירות עשויים פח, פתוח למחצה בצדדים, ומכיוון שרוב ימות השנה חם באזור, לא הייתה כל בעיה לצופים.

אתם מוזמנים להאזין לשיר הערש מתוך המחזמר "מה טוב יחדיו".

רותי תיארה את האמפי באילת השחר, שהוקם לרגל חגיגות רבע־היובל ליישובי הגליל העליון (יולי 1943);

אמנון סיפר על התיאטרון בגבעת רם, וציין שמאז שהגיע אל הקמפוס בשנת תשכ"ז (1966) הוא אינו זוכר שנעשה בו שימוש. אבל הזכיר שהסינמטק בירושלים הקרין בקיץ האחרון סרטים בתיאטרון שבגן הפעמון – על פי התו הסגול.

צעצועי הקינדר שלי

ליומני הרשת הקודמים:

להפוך ענבים ליין

כל העולם במה...