חיפוש

כל העולם במה...


שלום לכם,

רוב תודות למרים אהרוני מקיבוץ יפעת על המידע שסיפקה לי על אודות גבת ויפעת. השם "גיתות" שהציע אבא כשחיפשו שם לקיבוץ יפעת, אומנם לא התקבל, אבל לפני שנים ספורות, כשנקבעו שמות לדרכים ולרחובות ביפעת, הוחלט לקרוא לאחד מהם "רחוב הגיתות" וכך לציין את הריכוז המרשים של הגיתות העתיקות שהיו במקום.


עידן הקורונה עדיין כאן, ואנו ספונים בבתינו ומשתוקקים מן הסתם לשוב לימים אחרים, ימים שבהם בילינו בין כותלי אולמות הקונצרטים והתיאטראות, בבתי הקולנוע ובמועדונים, ללא צורך להתרחק, ומסכות היו רק על הבמה... רציתי להזכיר לכולנו שיש דרך אחרת (לא בימי החורף) ליהנות מקונצרטים ערבים לאוזן, מהצגות תיאטרון משובחות ואולי אף מסרטי קולנוע מרתקים – תיאטרון תחת כיפת השמים.

לאחרונה למדתי, שבשנות החמישים הקימו בהרבה יישובים – בעיקר בקיבוצים – תיאטראות או כפי שהם מכונים בפי כולנו: אמפי (אמפיתיאטרונים)*, לעיתים תוך ניצול תוואי השטח. כיום חלקם אינם בשימוש, והם מוטלים למעצבה על אתרם. ביקרתי בכמה מהם ואני ממליצה לפקוד אותם; אומנם הם מצולקים ושבורים, אך יש בהם חיים: מן המבנים עלו עשבים ופרחים, על קירותיהם נמרחו ציורים וכתובות שונות ומשונות, אבנים נעקרו ממקומן – כל המרחב היה לתיאטרון.


*אמפיתיאטרון הוא מבנה עגול כדוגמת הקולוסאום. "אמפי" פירושו דוּ, כלומר, אמפיתיאטרון הוא מבנה עשוי שני חצאי עיגול. בימינו השתנתה המשמעות והמילה משמשת לתיאור תיאטרון בצורת חצי עיגול.


תהיתי מדוע הוקמו בימים ההם, ימים של צמצום וצנע, תיאטראות רבים כל כך. הפניתי את השאלה לכמה חברי קיבוץ ולמדתי מהם שבתקופה ההיא התנועה הקיבוצית וחבריה נחשבו נושאי תרבות והיה אפוא מובן מאליו, שהתיאטראות יעשו כל מאמץ להופיע בפני חברי התנועה.

כך כתבו אז בעיתונות: "מנהגו של אדם הוא שבחודשי הקיץ הוא יוצא לנופש. לא כך בתאטראות [...] נקודות יישוב רבות בארץ אינן זוכות לראות תיאטרון עברי במשך כל השנה, מחמת חוסר אולמים מתאימים. אומנם בכל קיבוץ יש אמפיתיאטרון, או משטח דשא, [אולם ...] אין הם מתאימים להצגות בחורף. לתיאטראות אין כל ברירה, אפוא, אלא לותר [...] על חופשת הקיץ ולצאת דוקא בימים חמים אלה כדי להציג בפני המושבות והקיבוצים". "המוזות יצאו לחופשה", חרות, 1 בספטמבר 1953, עמ' 3



אז איפה אפשר לראות את מבני התיאטרון הללו?**

בקיבוץ רוחמה נחבא התיאטרון בין בתי המשק, ומהווה חלק מן "הנוי" הקיבוצי. ביום העלייה לקרקע ביולי 1949, כשקיבוץ רוחמה עלה על הקרקע בפעם השלישית, הוצג שם המחזה "רוחמה 1949 – 1912", וארבעים וחמש שנה אחר כך ב־1994 נחוג באותו מקום חג המשק.




את האמפיתיאטרון הגדול בקיבוץ גברעם הקימו ב־1953. נקבעו בו 2000 מקומות וכ־1600 מהם היו עם מושבי עץ ולהם משענת. בחנוכת האתר בירך ראש המועצה האזורית חוף אשקלון אברהם בר־מנחם, שבתחום שיפוטה היה האתר, ואמר ברוח אותם ימים שעל התיאטרון לספק את "המזון הרוחני הנדרש ליישובי העולים ולשוכני המעברות"... באותו אירוע הופיעו שחקני תיאטרון האוהל בהצגה "מנדל החוכר" לי"ל פרץ,



גם את התיאטרון בקיבוץ נען שעיצב האדריכל שמואל מסטצ'קין, חנכו ב־1953. בתיאטרון זה היו 1200 מושבים, אך כיום כל הכיסאות נעקרו, ורק בסיסם נותר. כשנחנך המקום, הופיעו על הבמה שחקני הקאמרי במחזה "ז'אן דארק".



הינה תמונות משרידי התיאטרון בקיבוץ עמיר. כדי לצלם את התמונות נאלצנו לפלס את דרכנו בין עשבים וקוצים... התיאטרון הוקם בשנות החמישים, והיו בו בימיו הטובים 3000 מושבים.



הינה סרט על האתר


**עליי לציין שנחשפתי לראשונה לתיאטראות הנטושים בזכות ספרו החשוב והיפהפה של הצלם חנן גטריידה – "פג תוקף", שבו תיעד עשרות בניינים נטושים ברחבי הארץ.


בעודי מתוודעת אל התיאטראות ברחבי הארץ, התברר לי שגם בגבת היה תיאטרון כזה. הוא הוקם לרגל חגיגות חצי־היובל (1951) ופורק כמה שנים אחר כך. חגיגות אלו היו האירוע האחרון שבו שיתפו פעולה חברי גבת וקבוצת הפורשים ממנה בעקבות הפילוג. התיאטרון נבנה בשוליו המערביים של המשק. הצופים ישבו על מושבים עשויים בלוקים.


בקורות גבת זכור היטב המופע שהוצג על במתו בחגיגות חצי־היובל, ב־17 באוקטובר 1951;

"מחול 'עם פרחי השדה' של פניה, כוריאוגרפיה של הרקדנית אלישבע מונה, לחן ארתור

גלברון שניצח בחג על תזמורת הקבוץ המאוחד עם יעקב הרצהפט הכנר שלנו, בחג חצי

יובל גבת. במחול הופיעו ילדינו עם הדס הדרי כסולנית כובשת, ולצדה גרשון ישראלי,

בנה של פניה, שקודם לכן מעולם לא רקד בחייו. המופע בוצע פעמיים, למוזמנים בלבד",

משה ברק, "גבתי, דבר גבתית", עמ' 114


https://www.nli.org.il/he/items/NNL_MUSIC_AL003803481/NLI


הדס הדרי בת לראשוני הקיבוץ גילמה את בת דמותה של המשוררת פניה ברגשטיין. ביצירה תיארה פניה כיצד הטבע כולו מזמין אותה להצטרף אליו והיא מתחמקת ממנו בתירוצים שונים, עד שהרוח בא וסוחף אותה אל על. לצידה השתתפו בהופעה כל ילדי הקיבוץ. ההופעה המהוקצעת הותירה רושם כה עז, עד שעוד זמן רב אחר כך נהגו הילדות בקיבוץ להתלבש בשמלות לבנות עם פס עיטור אדום – מחקות את תלבושתה של הדס בהצגה – ואף ביקשו מאבותיהן להניפן אל על כמו על כנפי הרוח ...



התיאטרון פעל במשך כמה שנים עד שבנו על שטחו בתי מגורים, ובקיץ היו מעלים על במתו ממיטב ההצגות להנאת חברי הקיבוץ; תיאטרון "הבימה" העלה בו, בין השאר, את ההצגות: "בית התה של ירח אוגוסט" (15 באוגוסט 1954) בהשתתפות רפאל קלצ'קין, יוסי בנאי, מישה אשרוב, מרים זוהר ועוד ו"המלך ליר" (16 ביולי 1955) בהשתתפות שמעון פינקל, אלברט כהן, גדעון זינגר ועוד. שחקני תיאטרון "הקאמרי" הופיעו במחזה "מלחמת בני אור" למשה שמיר (26 ביוני 1956) בהשתתפות זלמן לביוש, משה חורגל, יוסי ידין, אריק לביא, חנה מרון ועוד. כשהיו השחקנים מסיימים את ההופעה ונוסעים לבתיהם, היו ילדי הקיבוץ ממהרים אל האוהלים, ששימשו "חדרי הלבשה", ומחפשים "מציאות" שנשכחו בהם...



בדיווח של אבא על הגיתות (יומן הרשת 5: "להפוך ענבים ליין") הוא ציין ששִמחת היבול הרב לוּותה בשירה קצבית סוחפת – שירת ההידד. מילה שבימינו משמשת גם בעולם התיאטרון.


על הלשון

הינה "רגע של עברית" שכתבתי עליה. ערכה כמובן, רותי אלמגור־רמון.

https://www.youtube.com/watch?v=kQmeMkvzsAo

"עצוב למות באמצע התמוז", כתבה נעמי שמר במות אביה. נעמי שמר שיבצה בשיר את דברי ישעיה "כי קיצך ועל קצירך הידד נפל" – תיאור הבכי על היבול הדל ועל השבתת ההידד. הידד – קריאת שמחה, בעיקר של דורכי הענבים. "הידד כדורכים יענה" – אומר ירמיהו על אלוהים. בלשון ההשכלה, עם התחדשות הספרות העברית, שימשה הידד מילת קריאה כללית. והנה עם תחיית הדיבור העברי והתרבות העברית בארץ ישראל ביקש קהל הצופים בתיאטרון מילה עברית ל־bravo. בשנת 1890 הציגו בירושלים תלמידי בית הספר למל את החיזיון "זרובבל" מאת ליליינבלום בעברית, בתרגום דוד ילין. "הקהל שהצטופף באולם, [...] הריע לשחקנים במחיאות כפיים נלהבות ובקריאות: 'בראבו, בראבו'" – כך תיאר המורה ישעיהו פרס את האווירה באולם. אחד המריעים היה אליעזר בן־יהודה, ואולם הוא קרא: "הידד, הידד", ואחריו ענה גם הקהל: "הידד, הידד"! כך עברה מילת הקריאה "הידד" מדורכי הענבים לבאי התיאטרון.

שודר בקול ישראל, בכ"ד בטבת תשס"ה


תגובות

חשבתי שהשם "סמדר" אינו משמש בימינו כשם מותג (ראו יומן הרשת "פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר"), והינה טעמתי גבינה בשלה, מעין ברי, ושמהּ "סמדר" (תוצרת מחלבת "אלטו" בקיבוץ שמרת). דיברתי עם יונת מזן, מבעלות המחלבה,

והיא אמרה שהם בחרו בשם הזה, כי אהבו אותו, ואולי – היא הוסיפה – זה היה לכבוד חברה של הבת שלה...
















אוסף הקינדרים שלי




131 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול