אני אוהבת להיות בטבע, קרובה לעצים, לשיחים ולפרחים. בשנים כסדרן אני עוקבת אחר הלבלוב והפריחה, ומדי פעם בפעם יוצאת להלך לי במשעולי ארצנו. אוהבת את פרחי הבר; את החצבים ההדורים בראשית הסתיו, את אודם הכלניות בדרום ואת האירוסים על שלל מיניהם, אבל בני משפחת המורכבים אהובים עליי במיוחד: חינניות וקחוונים, סביונים וחרציות הם בעיניי הפרחים האמיתיים.
בימים אלה של התכנסות פנימה, הסתגרות והתרחקות כל גיחה לטבע היא חגיגה יוצאת־דופן. לפני כשבועיים, טרם הסגר הבלתי־מהודק צעדתי עם בתי באזור נחל כְּסָלוֹן (ליד יער יהודי תימן), הרוח הייתה חזקה וריחות של ראשית החורף התערבלו באוויר. הטבע עטה גלימת חג לקראתנו; אורנים אורנים נעמדו זקופים בין הסלעים, ומכל עבר הציצו אלינו עלים בעושר של צורות וגוונים: עליהן דמויי־הלב של הרקפות, העלים הבשרניים של החצבים והעלים הארוכים־מחודדים של הנרקיסים. הפרחים זהרו באור השמש: הכרכומים, הנרקיסים והאירוס הארץ־ישראלי לבשו בגדי לבן מעוטרים בכתם צהוב־זהוב, הרקפות וחינניות הבתה יצאו לקראתנו בשמלות לבנות מקושטות בפס ורוד כהה – חגיגת טבע.
בילדותי בטיולים שלי עם אבא ובנעוריי בטיולי חטיבת בני הקיבוץ המאוחד אהבתי מאוד את תהליך הגדרת הצמחים, מעין חידון היגיון. אוחזים ב"מגדיר לצמחי ארץ־ישראל" של איג, זהרי ופינברון ומלקטים רמזים מן הצמח. מתחילים מהכלל ועוברים אל הפרט עד להגדרת משפחת הצמח. אחר כך מזהים את הסוג ואת המין של הצמח. עד היום אני זוכרת את שמחתי הרבה כשהתברר לי שבבחינת הבגרות בביולוגיה נפל בחלקי להגדיר את הפרח היפהפה, הנמנה עם משפחת הפרגיים ועם הסוג פְּרֵגָה – הפרגה הצהובה (Gláucium flávum Cranz).
"צמחי חוף הים בעלי פרחים צהובים או זהובים; העלים אפורים־מכחילים, העליונים שבהם מפורצים ובעלי אונות רחבות אבל אינם מנוצים; השחלה קרחת או מכוסה גבשושים או פטמות קצרות, אבל אינה שעירה [...] – חולות ואדמות חול. שפלה, שרון. ע"ע. מאי–אבגוסט", מגדיר לצמחי ארץ־ישראל, עמ' 55
בזיכרוני שמור מקום מיוחד לאותם צמחים שההיכרות עימם לוּותה בסיפורי אגדות מכמירי־לב. אחד מהם הוא צמח הטבורית האהוב עליי עד מאוד. כיום הוא מקשט את מרפסת ביתי בגרסה התרבותית שלו. טבורית קראו לו, על שום עליו העגלגלים הדומים לטבורו של אדם.
האגדה מספרת שהצמח האומלל חש חסר ייחוד בין צמחי השדה, משום שצבעו ומבנהו לא בלטו על פני השטח. הוא התלונן על כך לפני בורא עולם. מה עשה הבורא? דגדג אותו בבטנו וכך נוצר השקע דמוי־הטבור. את שמו העברי העניק לו הבוטנאי, חוקר הלשון והפולקלור אפרים הראובני (רובינוביץ) (1881–1953).
צמח הטבורית הנטויה (Umbilicus intermedius) צומח מבין סדקי הסלעים ופורח באביב, בין מארס למאי.
בנעורינו הרבתה סמדר חברתי בת נהלל לספר בהתלהבות על התחרות לזיהוי עצים, שיחים ופרחים שנערכה בט"ו בשבט במושב – יום האילן. היה זה אירוע חשוב מאוד בכפר, וכבר ימים רבים לפני כן היו יוצאים הילדים עם מוריהם להרי שִׁמרוֹן ולומדים לזהות את העצים ואת שיחי החורש; אלון, אלה, אשחר, בר־זית וכן היו מהלכים בשבילי המושב ומתוודעים אל צמחי הנוי שעיטרו את גינות הבתים. ביום התחרות היו הכול מתכנסים באולם הספורט הגדול. במקום הוצבו שולחנות ארוכים עטויים נייר לבן, ועליהם הוצבו צנצנות צנצנות מסומנות במספר סידורי, כ־120 מניינן. בכל אחת מהן הונח ענף עם עלים. על המתחרים היה לזהות את הצמח בשמו המדויק ולכתוב אותו ברשימה. המנצח היה מי שזיהה את המספר הרב ביותר של הצמחים.
סמדר שהוכתרה במשך שנים כמנצחת בתחרות מַבחינה עד היום בנקל בין הברוש המצוי, הברוש הצריפי והברוש האופקי, בין אורן ירושלים, אורן קנרי ואורן הסלע (לימים שינתה האקדמיה ללשון העברית את שמו לאורן הצנובר), וזוכרת היטב את הקזוארינה האקזוטית אשר הובאה ארצה מאוסטרליה הרחוקה. גם היום, עשרות שנים אחר כך, היא מונה ללא היסוס את שמות צמחי התרבות בכפר: עופרית הכֵף הכחלחלה וטקומית הכֵף הכתומה – שתיהן מוצאן מכֵף התקווה הטובה בדרום־אפריקה, ההיביסקוס הסיני, סמלה הרשמי של מלזיה, והקליסטמון – עץ המברשות הציורי. בזכותה התוודעתי גם אני אליהם.
הסופר מאיר שלו תיאר בספרו "גינת בר" את חוויותיו מיום האילן בנהלל: "בן תשע הייתי כשבאנו מירושלים לנהלל. שמחתי על המעבר מהעיר אל הכפר, [...] אבל הכותרת 'עירוני' ריחפה תמיד מעל לראשי, ולהיות ולהיקרא 'עירוני' בנהלל של אז היה להיות נחות מכל בחינה אפשרית. [...] לא ייפלא אפוא שיום האילן הראשון שלי מילא אותי חלחלה. ידעתי שאם אכשל בו לא תישכח חרפתי לעולם. [...]
ט"ו בשבט הגיע. בלב כבד וחרד נכנסתי לחדר הטבע וניצבתי מול הצמחים שצריך לזהותם. בכיתה דלת היינו צריכים להכיר בשמותיהם ארבעים עצים ושיחים ופרחים לפחות, ואני התחלתי לקושש אותם אט אט. [...] את האורן הקנרי הכרתי על פי מחטיו, שצומחות בקבוצות של שלוש ולא של שתיים. גם את הברכיכטון הצפצפני [...] זיהיתי בקלות – מי יכול לשכוח יצור שיש לו שם כל כך מצחיק. [...] בסופו של דבר עברתי את יום האילן הראשון שלי בעור שיניי. זיהיתי ארבעים ושניים צמחים, האחרון בבני כיתתי. המחנך שלנו [יעקב מתתיה*] ניחם אותי ואמר: לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר. אבל אימא שלי אמרה שראוי היה לזהות קצת יותר. [...]", עמ' 221–222.
*ד"ר יעקב מתתיה הבוטנאי הירושלמי שהיה מחשובי החוקרים של זני הדגן, התבלין והירק העתיקים של א"י, עבד בבנק הגנים שבמכון וולקני בשנים 1978–1984. מכיוון שמתתיה הבין את חשיבות הזרעים הקדומים שנכחדו כמעט לחלוטין עם המעבר לחקלאות מתועשת, יצא למסע ברחבי הארץ לאיתור הזרעים הקדומים. לשם כך קשר קשרים עם הפלחים הערביים ומצא אצלם חלק מהם. הוא אסף את הזרעים, מיין אותם, תיעד את מקומות האיסוף שלהם ואת תכונותיהם. אחר כך אחסן אותם היטב, וכך הציל, למשל, מאות זרעי זנים עתיקים של החיטה. כיום האוסף משמש בסיס למחקר להשבחת זני החיטה בארץ.
הינה כתבה המתארת בפרוטרוט את פועלו. כדאי לקרוא. לחצו כאן
לאחרונה הייתה תערוכת פסלים בגן הבוטני בירושלים. היצירה הבולטת בתערוכה הייתה, לדעתי, פסל צמחי ירוקת החמור שיצרה סיגלית לנדאו. הפסל עשוי נחושת, ברזל ובטון. לדבריה של האומנית, היא בחרה בצמח זה על שום צורתו הסגלגלה – צורה שהעסיקה אותה כבר בעבודות קודמות, שהרי בעולמנו – כך היא חשה – הכול נובע מצורות מעוגלות: גלגל העין, הגוף והרחם... אוצרת התערוכה הדס מאור כתבה שלנדאו נוטה לעסוק ביצירתה במצבים מורכבים שאינם ניתנים לפתרון מיָדי, ומשום כך בחרה לְפַסֵּל את הצמח הרעיל הזה שגדל בעיקר באזורי שוליים בעיר ובכפר. "פרחי הנחושת של לנדאו נובטים מתוך הבטון ומזדקרים לגובה, הנדמה כמתקשה לשאת את משקלם, כגידולים פראיים, מרהיבים אך מאיימים", סיכמה האוצרת.
על הלשון
והינה "רגע של עברית" שכתבתי על צמח זה;
ירוקֶת הַחמור – צמח רב שנתי משתרע. ילדים, וגם מבוגרים, העוברים על פניו נוהגים להכות על פריו הכדורי בכף הרגל וליהנות מסילוני זרעיו הניתזים. מי שינסה לפרש לעצמו את השם ירוקת יחשוב בוודאי שמקורו בצבע הירוק של הצמח. אך מתברר שההסבר אחר: במשנה, באחד מכתבי היד המהימנים, מוצאים את שם הצמח – יריקת החמור, וסגולתו שהוא יכול לשמש מחיצה מן הטומאה. אומנם בגרסאות אחרות כתוב ירוקת החמור, אך לפי הגרסה הטובה אפשר להבין שהמילה באה כנראה מלשון יריקה – לציון דרך התפוצה של הצמח הזה, היורק את זרעיו. גם השם הלטיני Ecballium elaterium נושא משמעות של יריקה. בערבית הצמח מכונה קת'אא אלחמאר – קישוא החמור, ולכן עם תחיית העברית בארץ ישראל זה היה כינויו. במילונים נמצא רק את השם ירוקַת החמור – כך נקבע בוועד הלשון בשנת 1930. שמונה עשרה שנים קודם לכן קבע הוועד – ירוקֶת החמור. האקדמיה ללשון העברית חזרה לגרסה הראשונה וקבעה שוב ירוקֶת החמור, כמקובל בדיבור. בכך המילה ירוקת מצטרפת למילים המציינות מוצרי לוואי כמו פסולת, נסורת ונשורת.
שודר בקול ישראל בפינה "רגע של עברית", שערכה רות אלמגור־רמון, כ"א בכסלו תשס"ד
תגובות
רחלי חברתי פקחה את עיניי וגילתה לי שאפילו מקריית היובל אפשר לצפות לעבר מנזר הכרמיזן. יש ללכת ברחוב הציונות ולהיכנס בין בית מספר 10 לבית מספר 14 (בסיבוב). אפשר גם לראות אותו מהסיבוב של דרך חיים קוליץ (בקצה של פארק שטרן).
אסתר גולדנברג מורתי היקרה הוסיפה שביאליק הגה גם את שם חברת הביטוח "מגדל", שנוסדה ב־1934.
עדו ציין שאחד העם היה מעורב כנראה במתן השם "עתיד" לבית החרושת לשמן בחיפה, משום ששמואל פבזנר מבעלי בית החרושת היה נשוי לבתו לאה.
צעצועי הקינדר שלי