שלום לכם קוראיי הנאמנים, זהו יומן הרשת המשלים שנתיים של יומנים, ואני שולחת אותו מגרמניה. שם אני חוגגת את יום הולדתי בין פרנקפורט להיידלברג, באדן באדן, באד אמס וברלין.
הינה כמה תמונות מנופיה הערפיליים של גרמניה. מבטיחה לספר בקרוב על קורותיי בפרוטרוט.
פרנקפורט: העיר העתיקה החדשה; גדות נהר המיין; הקתדרלה; הסביבון לזכר הילדים הנשכחים (ראו יומן הרשת נס גדול לא היה שם); המוזאון היהודי (היצירה של אומן ישראלי החי בגרמניה אריאל שלזינגר); תערוכה עכשווית של מארק שאגאל בעיר – הציור הוא כמובן בהשאלה מ... מוזאון תל אביב.
לקראת היציאה, 1981
במסגרת מיזם "סקר אמנות הקיר בישראל" ביד יצחק בן־צבי תיעדנו לאחרונה שתי יצירות קיר בירושלים, שיצר האומן אביגדור אריכא (1929–2010), יצירות שונות זו מזו: חלונות משכית (ויטראז') ופסיפס. שתיהן נעשו בראשית שנות השבעים ואינן מוכרות דיין לציבור.
החלונות מעטרים את בניין 10 בכיכר ספרא, עיריית ירושלים.
צילום: חן ברנט
הפסיפס קבוע על אחד הקירות בבית החייל בעיר.
והינה בצירוף מקרים ביקרתי בירושלים בשתי תערוכות מציוריו של אביגדור אריכא, ובאותו זמן גם התוודעתי לסיפורם של שני ציורים שצייר כשהתגורר במעלה החמישה. את הסיפור גוללה לפניי נורית גנני, שהקימה את המוזאון של קיבוצה ואף מנהלת אותו.
כשהגיע הנער אביגדור אריכא לארץ ב־1944 היה לחלק מבני "נוער א'" בקיבוץ, ובמהלך שהותו במקום צייר לא מעט ציורים.
חמש שנים אחר כך כשעמד לעזוב את הארץ העניק לחבריו במתנה חלק מציוריו. שניים מהם נתן לחברו מ"נוער א'" אריה (לוניו) פיינגולד. הציורים נשמרו בבית משפחת פיינגולד וכשההורים נפטרו, מצאו אותם בניהם ופנו לנורית גנני. הם ביקשו עצה כיצד לשמרם, ובסופו של דבר החליטו לתרום אותם לקיבוץ.
הציור הראשון הוא טבע דומם. השני הינו ציור שהקדיש הצייר "לזכר ידידי בן ציון" והוא עוסק בחוויותיו ממלחמת השחרור. בתחילה לא ידעו מיהו הידיד, אך בירור העלה שזהו חברו מ"נוער א'" בן ציון מאיר שנהרג בקרבות נבי סמואל וקבור בבית הקברות בקריית ענבים.
אביגדור שירת אף הוא בפלמ"ח בימי מלחמת השחרור, והיה נוסע בשיירות ממעלה החמישה למחלבת תנובה בירושלים – לשם היו מביאים את כדי החלב מן הרפת המקומית. באחת הפעמים התעכבו המאבטחים של השיירה והחברים שחששו שהחלב יחמיץ, החליטו לעלות לירושלים בלעדיהם. השיירה הותקפה, כמה מן הנוסעים נהרגו ואביגדור נפצע קשה ואיבד את ההכרה. חבריו חשבו שהוא מת וכבר חפרו לו בור קבר, ורק בזכות אחות ערנית אחת ששמה לב שהוא נושם, הוא הובא לטיפולו של רופא. מאז נחקק האירוע בתודעתו כלידתו מחדש. במוזאון במעלה החמישה מוצג אחד מכדי החלב מן הימים ההם;
כשאביגדור אריכא התגורר במעלה החמישה, הוא למד בבצלאל (1946–1948) ומוריו היו בין השאר מרדכי ארדון ויצחק איזידור אשהיים – בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילה עסק בעיקר ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים. את חוויותיו מן המלחמה ביטא בסדרת תחריטי עץ שיצר ב־1950 הרחק מישראל, בעת לימודיו ב־École des Beaux Arts בפריז.
תחריטים מתוך "פרקי מלחמה", נירית שרון־דבל (אוצרת) מוזאון ישראל – התערוכה מוצגת עד 31 בינואר 2023.
אביגדור אריכא שנולד בעיר רדאוץ בדרום־בוקובינה שברומניה וגדל בצ'רנוביץ (כיום אוקראינה), בלט בכישרונו האומנותי מגיל צעיר ובהיותו בן תשע הרבה כבר לצייר את דיוקנאותיהם של הסובבים אותו. באוקטובר 1941 גורש עם הוריו ואחותו לחבל טרנסניסטריה – שם התעתדו אנשי שלטון אנטונסקו לחסל את האוכלוסייה היהודית. בחורף 1942 נפטר אביו בשל מכות קשות שקיבל משוטרים רומנים ועל ערש דווי ציווה על בנו:"שאף לחופש". בני המשפחה ניסו לברוח, אך נתפסו והוא נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל צייר שורה של תמונות ובהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המים. בדצמבר 1943 הורשתה משלחת של הצלב האדום לשחרר 1400 ילדים יהודים מן המחנה. אריכא פונה משם עם תעודות של ילד אחר שנפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. לימים הגיעו ציוריו מהמחנה לידי אנשי עליית הנוער, והם פרסמו אותם בספר.
מתוך "פרקי מלחמה", נירית שרון־דבל (אוצרת) מוזאון ישראל – התערוכה מוצגת עד 31 בינואר 2023.
גם בתערוכה "על הקו", שהוצגה לאחרונה במשכנות שאננים ביקרתי – שם הוצגו מציורי אריכא השמורים באוסף דורון סבג.
הינה שניים שאהבתי במיוחד;
הכפית של סם, 1990
עבודה אישית מאוד שצייר אריכא לאחר מותו של ידידו הקרוב סמואל בקט (1906–1989) המחזאי, הבמאי ואיש הרוח. השניים התיידדו ועל אף הפרש הגילים ביניהם הם הפכו לידידי נפש. "בקט היה בהחלט הדמות הכי חשובה בחייו, ואני חושב שהתאבל עליו עד יומו האחרון", סיפר שעיה יריב, מייסד גלריה גורדון, אספן וחבר.
כרשה בעטיפה ירוקה, 1991
הצבעים של התמונה הם הצבעים האהובים עליי, והניחוח הצרפתי העולה מן הירק זה... בביתנו אחד המרקים הפופולריים הוא מרק כרשה ותפוחי אדמה – ה־Vichyssoise.
בהזדמנות זו התחקיתי אחר שורשיו של המרק וכך העליתי מן הוויקיפדיה; יש הטוענים כי מקורו בצרפת, אחרים סבורים כי הומצא על ידי לואי דיאַט, שף מלון ריץ קרלטון בניו יורק בראשית המאה ה־20. יש גם סברה שהשף ז'ול גופה (Jules Gouffé) בן המאה ה־19 הוא ממציאו של המרק, שגרסה שלו הופיעה בספרו משנת 1872. הגרסה החמה של מרק זה נקראת Potage Parmentier על שמו של הרוקח והתזונאי אנטואן־אוגוסטן פרמנטייה, בן המאה ה־18, שהמריץ את הצרפתים להכיר בתפוחי האדמה כמזון משובח ולא רק כמאכל לבהמות ולאביונים. בתיאבון!
צעצועי הקינדר שלי
תגובות
התמונה צולמה במרכז כפר האומנים עין הוד. נראה שגם שם הביעו את רגשותיהם עם מותה של המלכה אליזבת.
