את שרה'לה חברתי היקרה לי עד מאוד הכרתי בשנות השמונים בקורס "הקולנוע טריטוריה נסתרת" בסינמטק הירושלמי, מצאנו תחומי עניין רבים משותפים, שעיקרם אסתטיקה – אסתטיקה של בדים ועדיים, מילים וערכים. לימים אף עבדנו יחד באוניברסיטה העברית. הכרתי אותה והכרתי את בן זוגה לוי בנימיני, אבל לא לעומק, ידעתי שהוא מצייר, אבל לא הבנתי שהוא צייר, עד לאחרונה...
ואיך הכירו שרה'לה ולוי? היצירה הייתה מקור המְשיכה, כפי שהיא היטיבה לתאר:
1971 – בראשית היתה "ההזמנה". ציור שמן על בד יוטה גס, במרכזו גבר אבסטרקטי למחצה ולצידו קצת אחורה אישה אבסטרקית למחצה. אני אומרת "אבסטרקטי", כי היו רק כמה רימוזים שיכלו להעיד מי זה מי. הגבר שולח יד לעבר האישה ומושך אותה אליו. ההתנגדות שלה מהוססת. וכך היתה פגישתנו הראשונה. ריחות צבעי שמן וטרפנטין ובד מתוח ואיש זר, החבר של החבר שלי, נע קדימה ואחורה מושח את הבד בצבע ונסוג לבדוק את התוצאה. הייתי בת 20 בקושי, מהופנטת לגמרי ורוצה עוד. עוד הפנוטים.
לימים כשיתייצבו יחסינו, אדע: שם היתה ההתחלה. האישה בציור היא אני. כך הוזמנתי לתוך חייו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמופתים גדולים. כי אכן מופלאה היתה אז חברותנו. האישה ההיא והגבר ההוא כבר מזמן אינם. על גבי הציור עלתה שכבה ועוד שכבה שנחתמה בתמונה הצהובה. ויש בה עירית קטנה ואיל קטן ולוי קטן, אותו ילד שתמיד יבצבץ מתוך לוי, ודמות הגבר המזמין, מתגלגלת ולובשת דמות אחרת: עכשיו הוא בחוץ. בקצה הימני: זוג עיניים כחולות שאין לטעות בזהותן מתבוננות מתוך הציור ומפליגות מחוץ לו וסוקרות במבט מפוכח את כל ההמולה שמאחוריהן וגם אותנו, הצופים.
פגשתי את לוי ושוחחנו על עולם היצירה שלו, על צבעים וצורות, על אהבות ותשוקות ביצירותיו; למדתי כיצד החל לצייר ואיך פיתח את סגנונו, שאלתי מאין הוא שואב את השראתו ומה מקומו של הציור בחייו ונעניתי... וטליה בתי המוכשרת עד מאוד יצרה סרט מן הריאיון ובו מוצג מבחר מרשים מעבודותיו. התרווחו לכם בכורסה וצפו בו.
לוי בנימיני (1936) גדל בתל אביב. לימים למד באוניברסיטה העברית וכתב דוקטורט בביולוגיה (1975). היה מרצה לביולוגיה כללית ולזואולוגיה בבר־אילן ועבד במכון וולקני (1975–1998). מאז שפרש לגמלאות הוא עוסק בציור. במשך השנים הציג את עבודותיו בכמה תערוכות: גלריה צ'מרינסקי (1978), גלריה עמליה ארבל (2007), בית גבריאל (2008), תיאטרון ירושלים (2009) ועוד.
במהלך ההיכרות המחודשת עם לוי גיליתי שהוא גם כותב והוציא לאור שלושה ספרים.
את הספר "נעַם וּבִּיזׁ'וּ" החל לוי לכתוב פרקים פרקים במכתבים לנכדו נועם, ששהה עם הוריו בחוץ לארץ; נועם הסקרן יצא אל השדה לחפש הרפתקאות. לפתע ראה את הדרקון הגדול, השקט והחייכן והתלווה אליו, רכוב על גבו. נועם הבין שהדרקון שהוא כינה ביז'ו עצוב וניסה לשמח אותו.
הספר מלמד על יכולתם המופלאה של ילדים ליצור קשרים אמיתיים, לתת אמון ולפתוח את ליבם.
מילים מתוך הספר שנגעו בי:
"אצלנו אחרי שהתינוקות גדלים הם שוכחים מי היה אבא ומי הייתה אימא, ומי סבא ומי סבתא. [...] הילדים שלי יגדלו ולא יכירו אותי, כמו שאני לא יודע מיהם אבא ואימא שלי [...]", מסביר הדרקון לנועם.
הילי גיבורת הספר "כן נכון לא נכון" רואה את העולם בעירוב חושים – סינסתזיה.
סיפרתי להילי שעם רדת הערב [...], נשפך צבע שחור בשמיים [...] "את יודעת מה קורה כשהצבע השחור נשפך בשמים?"
הילי פרשה ידיים ואמרה בקול נמוך ורוטט, "זה נוזל עליהם לאט... מדגדג ועושה להם צמרמורת והדגדוג הזה לא נעים להם כי... זה עושה רעש, נכון? [...] אני אפילו יודעת איזה רעש הוא עושה! [...] זה רעש שמצייר כל הזמן נקודות – נקודות – כמו הרעש שיש בלשון כששותים סודה או קולה".
סיפור המסע שעוברת הנפש מחוויית הראייה הרגילה אל העולם הפנימי, אל הרגשות והמחשבות, אל הדימויים מהעבר.
והינה מחשבה מתוכו שהזדהיתי איתה;
סקרנות [...] כשאני חוקר אותם דגדודים עדינים של הגעגועים, אני רואה שיש בינם לבין הסקרנות דמיון רב. הגעגועים והסקרנות שואפים שניהם להתוודע מחדש אל מה שידוע אך נסתר, אבל הגעגועים הם הנמשכים מהלב. יש המנסים להסתיר את געגועי הלב על ידי הפגנה מוחצנת וקולנית של סקרנות ועניין, אך אני יודע: אין כמו הסקרנות כדי לבטא את הגעגועים.
את זרע הוולריינית שלעיל צייר לוי בעזרת מיקרוסקופ (פי 50 מגודלו), וחשף אותו לפנינו במלוא מורכבותו!!
תגובות
כמה מן הקוראים כתבו לי שתמונתו של הזורע (1936) – מבעהּ עז ממבע הפסל (2016).
דינה ידידתי ביקשה לדעת עוד על הפסלת המחוננת מקיבוץ מעברות חנה דוד־בכור. ביררתי עוד פרטים ועדכנתי את יומן הרשת הקודם. אתם מוזמנים לקרוא על אודותיה.
בת שבע, העורכת המיתולוגית שלי וחברה יקרה, הזכירה לי שהכלבה גילי שמגדלת בִתה כדי שתשמש כלבה טיפולית הובאה מכלביית מעברות, המתמחה בגידול כלבי גולדן רטריבר משנת 1981.
צעצועי הקינדר שלי