האומן ומעצב השעונים איתי נוי (1972–) כתב לפני כמה חודשים על חלום שיש לו (הארץ, 15 באפריל 2022) לשנות את שם המטבע הישראלי מ"שקל" ל"שעה"; "זמן שווה כסף [...] אני מציע לקבוע כי תעריף שכר המינימום לשעת עבודה ייקרא "שעה". כך נוכל לתרגם את כמות הזמן העומד לרשותנו אל מול עלות הצרכים שלנו. בעבור ק"ג עגבניות בסופר תוציאו רבע שעה, על הפוך עם קרואסון בבית קפה תשלמו כמעט שעה. ארוחה זוגית במסעדה עשויה בקלות לעלות 12 שעות – שעתיים טיפ. חופשה משפחתית בחו"ל למשך 170 שעות (אמיתיות) תעלה לכל הפחות 400 שעות. רכב משפחתי חדש? החל מ־3,900 שעות, ועבור דירת שלושה חדרים במרכז הארץ תיאלצו להיפרד מכ־90,000 שעות, שזה יותר מעשר שנים של עבודה רצופה ללא הפסקה. כשמאחרים לכם לפגישה בחצי שעה תבליגו ופשוט תוכלו לדרוש תשלום בסך חצי שעה; תוכלו להמיר שטר של שעה לשנ"צ ויהיה קל יותר להסביר לילדים מהי משמעות מנגנון הכסף.
ככל שנעבוד פחות כך יהיו לנו יותר שעות פנאי ופחות שעות בחשבון הבנק. [...] אולי נהרהר במחשבה האם אנו מבזבזים או חוסכים שעות במפגשים עם המשפחה והחברים. בעד מה אנו מוכרים את הזמן שלנו? קדושת הזמן וחירות הפנאי מחוללות באופן מוסווה עלי ידי הריבון, תוך כדי אחיזת הזמן עצמו והפיכת החיים בכדור שלנו לישות הפועלת כמנגנון של שעון נוכחות בעבודה. בישראל רק 12 ימי חופש ובתשעה ימי חג מחויבים בחוק. יש להזכיר כי בימי הביניים כמעט שליש מהשנה הוענק לחגים!"
איתי נוי הוא בוגר המחלקה לצורפות בבצלאל (2000), למד תואר שני בשנים Design Academy Eindhoven 2002–2004, ומ־2005 מרצה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. עבודותיו הוצגו במוזיאונים ברחבי העולם ושעוניו נרכשו לאוספים חשובים. נוי מעניק ליחידות זמן פרשנות ייחודית: הוא דורש התבוננות מעמיקה לגילוי השעה, וכך יוצר מערכת יחסים אינטימית בין המתבונן לבין השעון, שהיא מעבר לפונקציונלית. השילוב של מלאכת מחשבת וביצוע מעולה הופכים את היצירות של נוי ממכשירים למדידת זמן לחפצי אמנות מעוררי מחשבה ודמיון.
על הלשון
"את המילה שָׁעוֹן חידש הרב יחיאל מיכל פינס, מראשוני ועד הלשון. הוא השתמש בה בפומבי לראשונה בעיתון הצבי בשנת 1885 [...]. קודם לכן נהג הצירוף 'מורה שעות', ולצידו שימשו לעיתים הצירופים 'מד זמן', 'כלי שעה' ו'כלי מורה שעות'. עוד נהגו המילים שָׁעָה ואוֹרְלוֹגִין: השימוש במילה שָׁעָה הן ליחידת הזמן הן לכלי המדידה שלה נעשה על דרך הערבית (سَاعَة)"'
על המילה שעון, אתר האקדמיה ללשון העברית.
בילדותי קיבלנו את שעון היד הראשון לחגיגת בת־המצווה או בר־המצווה, סימן לקבלת אחריות. היום אפשר לדעת מה השעה בעזרת כל המכשירים הדיגיטליים שמסביבנו: הטלפון הנייד כמובן, צגי המחשב, המיקרוגל ותנור האפייה, השעונים בתחנות האוטובוסים והרכבת. רבים מחבריי עונדים שעון חכם הבודק את לחץ הדם, דופק הלב, איכות השינה וגם מעודד אותם לשמור כושר. אני איני עונדת שעון מכל סוג שהוא. והינה אף שאין בעיה בימינו לדעת מה השעה בכל רגע נתון, גיליתי ששעונים בכלל ושעוני שמש בפרט נוכחים בחיינו, הם חלק מהמרחב הציבורי בישראל ובעולם.
לפני כשלושים כשהגעתי לפריז הבחנתי בריבוי השעונים המעטרים את העיר. במיוחד אהבתי את השעון הגדול במוזאון ד'אורסיי. המוזאון הוקם בתחנת רכבת לשעבר אשר ממנה יצאו הרכבות לעבר העיר Orleans, ונועד לסייע לנוסעים שהגיעו לתחנה מרחבי המדינה לדעת מהו הזמן המקומי. זמן פריז היה שונה אז מהזמן בחלקיה אחרים של צרפת.
הינה עוד כמה שעונים שהכרתי לפני שלושים שנה בפריז. רובם חלפו עברו מן העולם.
[מגן הזמן] Le Défenseur du Temps
שבנה Jacques Monestier בשנים 1979-1975 ב-Passage de L’Horloge Quartier de L’Horloge הוא יצירת אמנות מרשימה. בכל שעה שלמה מגיחה מן השעון דמותו של מגן הזמן כדי להיאבק באחת החיות שמקיפות אותו: סרטן, דרקון וציפור, המסמלות (בהתאמה) את הים, האדמה והשמש. ברקע נשמעים רחש הגלים, תזוזת האדמה והרוח הנושבת. גובהו של הפסל–שעון הוא ארבעה מטר, משקלו טון והוא עשוי פליז. מנגנון אלקטרוני מפיקח על פעולתו – כך כתבתי אז, אך מסתבר שלפני כעשרים שנה הוסר השעון כדי לתקנו ועדיין לא הושב למקומו...
L’Heure de Tous
ליד תחנת הרכבת St. Lazare (Cours du Havre) ניצב הפסל של Arman משנת 1985 – ערמה של שעונים שאינם פועלים, אך הסירו דאגה מלבכם – בתוך התחנה תלוי גם שעון שפועל...
Cafe Royal
בבית הקפה שברחוב לה פאייט 8 נקבעו תשעה שעונים המראים בו־זמנית את השעה בערים גדולות ברחבי העולם: ריו דה־ז'נרו, מוסקווה, סידני, לונדון, ניו יורק, פריס, טוקיו, בנגקוק ודקר. (אז זה היה חידוש מעניין בעיניי. לימים פגשתי שעונים כאלה בעוד מקומות בעולם).
שעון שמש
השעון פעל בזכות קרני אור שנוצרו בעזרת סיבים אופטיים שעברו בתוך האבן. את השעון יצר הפסל הצרפתי הנרי דה־מילר, והוא ניצב מול כנסיית סנט אוסטאש ליד לה האל. מסתבר שבעקבות שיפוץ של המקום ב־2013 הוא הוסר.
גם בעירי ירושלים רבים השעונים במרחב הציבורי: שעונים דיגיטליים, שעונים מכניים ושעוני שמש.
הידוע בהם הוא שעון השמש ברחוב יפו 92 על קיר בית הכנסת "זהרי חמה". "באחד מימי החורף הירושלמי הסוער, בראשית שנות הארבעים, נשרפה מחמת קצר חשמלי קומתו הרביעית והעליונה של בית־הכנסת 'זהרי חמה' שבמחנה־יהודה. [...] בשריפה זו יצאו מכלל פעולה מערכת שעוני־השמש –שעל־פיהם היו מכוונים את השעה לתפילה ולקרית־שמע עם הנץ החמה כותיקין – ושני השעונים הרגילים שהותקנו בשביל ימי החורף שבהם השמש נסתרת – שהאחד מורה את השעה האירופית והשני את השעה הערבית, הנהוגה בארץ־ישראל. השעונים המכניים תוקנו עד מהרה, אך למערכת שעוני־השמש לא נמצא במשך שנים רבות מתקן, והמוט אשר הטיל את צלו המדויק על לוח־הספרות הקשתי הוצא ממקומו והופקד בידה של מרת פרל גרייבר, נכדתו של רב שמואל לוי, החייט האמריקאי, מייסד בית־הכנסת 'זהרי חמה' והכנסת־האורחים שמעליו". אביו של המספר נסע לפתח תקווה לפגוש את המומחה לשעונים, אבל הלה סירב לבוא ולתקנו מסיבות שונות, חיים באר, נוצות, עמ' 24–25.
עם השנים גיליתי עוד שעוני שמש רבים בעיר. הינה כמה מהם;
הפַּסָּל שמואל בר־אבן, גן אלישבע, רחוב אלעזר המודעי, אתר משפחת מילון
הפַּסָּל יגאל זמר: שירת הים, פארק סולם יעקב בשכונת רמות, רחבת מלון פלאזה.
הפסלת נעמי הנריק, מול הספרייה הלאומית, גבעת רם
הפַּסָּל דני קרוון, ג'וינט ישראל, גבעת רם
חברת מוריה, מעבר מנדלבאום, שד' חיים ברלב
הפַּסָּל מתי גרינברג, פארק טדי, צילום: נעמי עזר
עוד שעונים בירושלים, האתר של משפחת מילון.
לסיום,
שעון מיוחד ראיתי אצל גידי ארבל מכרי, איש רמת ישי. זהו שעון מן המאות ה־16 או 17 העשוי כולו עץ, גם גלגלי השיניים שלו. משקלות השעון עשויות אבן, שכור מחצבתהּ הוא סוד מקצועי. יש בשעון מחוג אחד בלבד, כי בימים ההם – כך הסביר לי גידי – אנשים לא דרשו דיוק. את השעון הוא קנה בקרבת העיר פראג ממשפחה שזו אומנוּתה כבר מאות בשנים.
והמלצה לקינוח, לפני למעלה מעשר שנים הוצגה במוזאון ישראל יצירתו המופלאה של כריסטיאן מרקליי "השעון". זהו סרט בן 24 שעות הערוך מקטעים של סרטי קולנוע; בכל דקה בסרט אפשר לראות שעון המראה בדיוק את השעה במציאות. הינה טעימה מן הסרט; בסביבות השעה שלוש בצוהריים.
נזכרתי ביצירה הזאת בשבת בערב, כשביליתי במסעדת "סמדר" בקולנוע לב סמדר שבירושלים. על קיר המסעדה מוקרנים בלוּפ קטעי סרטים, שעניינם אוכל והכותרת מזמינה את הסועדים לאכול כאילו איש אינו רואה... בין הסרטים: "טיטאניק", "לאכול, להתפלל, לאהוב", "ספרות זולה". את הסרטון יצרה תמר פרנק המעצבת של רשת המסעדות "טלביה".
תגובות
בעקבות יומן הרשת על הפיל התקבלו תגובות רבות ומגוונות; יש שהוסיפו עוד ביטויים שלא ציינתי, עידו הזכיר פילים שנזכרים בשיריו של נתן אלתרמן ונחמה שלחה לי ציור של פיל שציירה Elisapee Ishulutaq אומנית ילידית בקנדה, שיצירותיה מוצגות בימים אלה במוזאון בטורונטו.
אבי שלח אליי מידע על חנות המברשות "אריה", שפעלה עד 2017 ברחוב הרצל 24 תל אביב־יפו, וסיפר שנהג לקנות שם מברשות. בחנות אפשר היה לקנות בין שאר המברשות מברשת לניקוי חדק של פיל. מעניין מי קנה מברשת שכזו.
רונית ואורלי הזכירו את מסעדת הפיל (שעמדה בצומת בני אפרים ומשה סנה בתל אביב־יפו) וכך למדתי שאת המסעדה שהתפרסמה בסטייקים שלה, פתח ב־1965 משה אגסי. אגסי עבד באותה שנה בגן החיות של הרב מרדכי שורנשטיין, והיה עֵד למקרה שבו הפיל "מותק" מחץ למוות את המטפל שלו. בתגובה עמדו שוטרים לירות בפיל, ואגסי הגן עליו בגופו. את האירוע הנציח בשם המסעדה, ואף העמיד בחצרּ פסל בדמות פיל, שבגופו החלול פעל גריל ומהחדק עלה עשן הצלייה.
דינה ובת שבע הזכירו את אבא פיל אוטומוביל בספרו המקסים של רפאל ספורטה "גן גורים" ודינה הוסיפה שילדיה אהבו מאוד את סרטו של וולט דיסני"דמבו".
אַבָּא פִּיל! אַבָּא פִּיל!
אַבָּא פִּיל אוֹתָם מוֹבִיל!
אֵי לְאָן? אֵי לְאָן?
כַּמּוּבָן, לַגָּן!
אַבָּא פִּיל –
לִכְבוֹדוֹ כָּל הַגּוּרִים
שִׁיר בְּמַקְהֵלָה קוֹרְאִים:
אַבָּא פִּיל! אַבָּא פִּיל!
אַבָּא פִּיל אוֹטוֹמוֹבִּיל!
אַ-בָּא פִּיל! אַ-בָּא פִּיל!
הוּא פּוֹסֵעַ אַט, אַט –
יֵשׁ לוֹ פְּנַאי! מָה אִיכְפַּת?
הוּא הוֹלֵךְ לַבָּתִּים
לְקַבֵּל אֶת הַפְּעוּטִים,
הוּא מוֹבִיל אוֹתָם – לְאָן?
כַּמּוּבָן, לַגָּן!
אַבָּא פִּיל? אַבָּא פִּיל?
אֶלֶף לֶחֶם הוּא אוֹכֵל!
הוּא אֵינֶנּוּ מִסְתַּכֵּל!
לֶחֶם כָּךְ הוּא מְקַבֵּל,
מְקַבֵּל – וְקוֹלֵעַ
אֶל הַפֶּה – וּבוֹלֵעַ
הָם הַרְבֵּה! הָם הַרְבֵּה!
כָּל הַלֶּחֶם מִתְחַבֵּא
פֹּה בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה –
אֵיזֶה כֹּחַ
אֲכִילָה!
אמנון שלח לי תמונה של סמליל פסטיבל הקרון ה־30 (2021). גם בו מככב פיל.
ותוספת ליומן מן העבר; כשהייתי לאחרונה בהצגה בתיאטרון ירושלים הוצגה במבואה תערוכה רטרוספקטיבית של הצייר האוטודידקט דיוויד לואיס (1949–2021), יליד פאוריה אילינוי ארצות הברית. לואיס היה מוזיקאי מחונן, שלמד קומפוזיציה באוניברסיטת נורת'ווסטרן והופיע עם תזמורות ברחבי העולם. בשנות ה־60 כשניגן עם להקות רוק שונות ובהן להקת החימום של ג'ניס ג'ופלין בוודסטוק, החל להתעניין בקבלה ובחסידות, ומאז ברבים מציוריו עסק באות העברית, נושא שהקדשתי לו בעבר יומן רשת.
צעצועי הקינדר שלי