לו הייתי נחש, נפתלי פרימור
אך לו רק הייתה לי לשון של נחש ממרחקים הייתי יודע אותך טועם ממך מבלי שתבחיני יודע מבלי לקבל תשובה יודע אותך מאסתי בשפת האדם בה אמת ושקר אהיה לי נחש.
20.8.2011
על יומן הרשת שעסק בנחש הנחושת קיבלתי כמה תגובות מעשירות ומעניינות. החלטתי אפוא לשתף אתכם קהל קוראיי בהן.
עורכת הלשון בת שבע ידידתי הפנתה אותי לד"ר נפתלי פרימור, החוקר ששוקד כבר שנים על ייצור תרופות מארס של נחשים... הוא סיפר לי שנולד בסיביר ב־1943 להורים שנמלטו מפולין לאחר הכיבוש הגרמני. בסוף המלחמה חזרו בני המשפחה לעיר התעשייה האפרורית לודז' ואביו התפרנס מסנדלרות. באותם ימים גילה נפתלי הצעיר את קסמם של נחשים בקייטנה בצפון־מזרח המדינה. שם תפס נחש מים... ב־1959 עלה לארץ עם אביו והיה ילד חוץ בקיבוץ שפיים. אחרי הצבא החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית ועשה בתחום זה דוקטורט. עיקר מחקריו עסקו בחיות ארס בכלל ובנחשים בפרט.
פעולת הארס ספציפית מאוד ומתבססת על מבנה גוף האדם, ולכן הסתקרן נפתלי לבחון את המנגנונים שבעזרתם הנחשים משתקים את טרפם: הכשת הצפע גורמת לנמק בכלי הדם, ואילו ארס נחשי הקוברה גורם לשיתוק העצבים. פרימור סיפר לי שגם בארץ יש בן משפחה של הקוברות – הפתן השחור, אך הוא מרשים פחות מהקוברה המצרית או מפתן המלך. לדבריו, קליאופטרה היפה בחרה להתאבד בהכשת קוברה כדי לא לפגוע ביופייה המיוחד גם לאחר מותהּ, שכן מי שקוברה מכישה אותו, עצביו משותקים, לא שריריו.
ד"ר נפתלי פרימור היה שותף בכתיבה ובצילום, 1987
לימים החל פרימור לעבוד בחברת SIS שהקימו ב־1985 הזואולוג פרופ' אהרן שולוב מהאוניברסיטה העברית ומייסד גן החיות התנ"כי ואביב מרכס איש נדל"ן. בארס הנחש יש יותר מאלף חומרים וב־2000 הצליח פרימור לזהות מביניהם את החומר המאלחש. החברה רשמה פטנט על החומר הטבעי ועל מודיפיקציות סינתטיות שלו שמתאימות יותר לשמש תרופה. כרגע החומר מיוצר באופן סינתטי ללא צורך בנחש, ובו־בזמן מפתחים חומר לטיפול במחלות עור שונות, ובהן הרפס.
בנוסף לזה מפתחים בחברה מוצר לטיפול במחלת העור האוטואימונית אטופיק דרמטיטיס. עוד תחומים שהמוצר עשוי לשמש בהם בעתיד הם טיפול בכוויות, עקיצות, הרפס גניטלי והרפס זוסטר (שלבקת חוגרת). בעולם יש כ־4 מיליארד נשאים של הרפס, והוא עלול להתפרץ כשאנשים בלחץ או כשמערכת החיסון שלהם ירודה. אם לא מטפלים תרופתית, זה עובר בממוצע תוך שישה ימים. כשישתמשו בתרופה של SIS, הפצע יחלוף תוך יומיים ומשך הכאב ועוצמתו יופחתו. יש גם מטופלים שפיתחו עמידות לזובירקס, והמוצר הזה יוכל לעזור להם.
צפע מצוי ופתן שחור
זכיתי. נפתלי הזמין אותי לצפות בחליבת ארס מנחשים – אירוע שמתרחש כיום רק שלוש פעמים בשנה. בחברת SIS מגדלים 70 נחשי צפע ו־15 נחשי אפעה, ומהם חולבים את הארס. נפתלי עובד בידיים חשופות כדי להבטיח שהנחש לא יחליק מבין ידיו – מקצוע מסוכן! אחר כך הארס מועבר לחוות הסוסים בחניאל שמנהלת חברת "קמהדע" ושם מזריקים אותו לסוסים. כך נוצרים בגופם הנוגדנים לארס הנחש, ואחר כך מפיקים ממנות הדם שלהם את הנסיוב נגד הכשה.
הינה סרט שהופק לטלוויזיה על תהליך הפקת הנסיוב נגד הכשות נחשים.
והינה סרט שצילמתי בעת חליבת הנחשים.
נפתלי הוא מדען המצויד בנפש של משורר... בשנים 1978–1986 הוא חי בארה"ב וביקש להתוודע באותה הזדמנות לפולחן הדתי של האינדיאנים בני שבט Hopi, לריקודם עם נחשים חיים. ראש השבט הסביר לו אז שהם כבר אינם עורכים את הריקוד, ואף שפרימור הבטיח להביא נחשים לטקס, הוא לא שכנע אותו. הינה קטע משיר שנפתלי כתב על המפגש הזה.
באתי מירושלים
הדלת נפתחה. היא אמרה: "בוא"
איש גבוה, פניו מוארכות, על הלחי הימנית גלד עמוק
מול צ'יף שבט ההופי חלומי מתגשם.
"מירושלים חציתי את המים הגדולים,
לא בא לקחת דבר
רק לעזור לאחי להחיות את "ריקוד הנחש"
הגלד העמיק במקצת:
"ריקוד הנחש פסק מזמן
סבי השתתף בו כילד קטן
אך היום לא נותרו כהנים שמכירים את התפילה
מחר עם שחר, נציין את יום הטקס"
"יש לי כמה נחשים במכונית, שאספתי בדרך"
התפרצתי לדבריו
"בלי נחשים" הוא פסק
"לפני שנה ילד הוכש ומת"
דמעה מתגלגלת לאורכו של הגלד
דמעותינו רוקדות.
עם אור ראשון,
הצ'יף מגג הבית פונה אל החמה:
"ביום זה האבות הקדומים קיימו את ריקוד הנחש"
עיניי מתמקדות בקרני האור.
[...]
30.10.13
הינה שני סרטונים ובהם מצולם ריקוד הנחשים של בני שבט ההופי.
נפתלי פעיל למען הנחלת ערכי הטבע ובמסגרת זו ייסד את חברת פארק הזוחלים במדבר יהודה, שערכה חוגים להורים ולילדים וערך תוכניות טבע בטלוויזיה. ב־1998 פרסם את הספר "חיות בשדרות החיד"א", וניסה כך ללמד הורים וילדים פרקים על עולם החי. אחד מבעלי החיים שתיאר הוא הנחש רַב־חַנָּק מָצוּי Boa Constrictor, החי במרכז־אמריקה ובדרומהּ.
מאיה פרוכטמן מורתי־חברתי כתבה לי: "אשר לנחש ולמעשיו ליד בני האדם, מעניין לראותו גם בפניו החיוביים – ולכך אביא את דבריה של אישה בשם הֶלה שמוצאה בעירק, ואשר בִתה זהבה ברגר רשמה את סיפוריה כעבודה בסמינריון 'מילונים מיוחדים' בהנחייתי וכעבודת גמר בהנחייתה של פרופ' מירי ברוך. עבודה זו נדפסה גם בחוברת 'פנים' (2012) כחלק מאוסף מאמרי סטודנטים ממכללת לוינסקי. חלק [...] מצוי גם בספרי 'המילה, הצירוף והמילון: עיונים בעקבות מילונים' (2021)".
הווטרינר
בן אדם אחד הולך ברחוב, יצא לשדה... יצא לשדה, ראה נחש, כולה פצועה. נחש גדולה, פצועה... דם יורד ממנה... כולה חול, מסכנה. נחש גדולה. מה הוא עשה? רחץ אותה, ניגב אותה, הביא אותה הביתה. שם אותה על החזה שלו, ניקה אותה מהכול, הביא אותה הביתה. שם לה משחה נתן לה מים, נתן לה זה, די די די... שם לה איזה פינה, יושבת בפינה. זה הפינה של הנחש. אחרי כמה זמן יצא עוד פעם, מצא נשר. והנשר הזה הכנף שלו שבור, שבור. תפס אותו, הביא אותו, ראה הסתכל מסכן. גם הביא אותו הביתה. חבש לו את הכתף שלו, הביא לו אוכל, הביא לו מים, ושם אותו באיזה פינה. גם והוא יושב. פתאום הנחש התחילה להטיל לו כל יום... ביצה יהלום. יהלום! ביצה יהלום. זה לְחַיִיבּ (בערבית: מסכן), מה יעשה? נהייה עשיר! קנה ארמון... קנה אוטו... הביא משרתים... הביא, מה אני אגיד לך? לימד את הילדים שלו איזה לימודים, ואיך שהוא בא, הנשר בא יושב על ידו נותן לו אויר ככה בכנף שלו, מַרְחָה כֶּיְמִירוּחוּ (בערבית: כמו מניפה) נותן לו אויר בכנף שלו. יום אחד הלכו הקנאות, האנשים – הורגת אותם הקנאות. הלכו אמרו: "אדוני המלך מה אני אספר לך, הבן אדם הזה גנב את הכסף שלך ואתה לא מרגיש?. כל הכסף שבא מחוץ לארץ למדינה, לעשירים, במקום שיעבור אלייך, הוא גונב אותם ובנה ארמון!" ודי... די...די... אמר: "לכו תעצרו אותו"? הביא אותו, הכניס אותו בבית סוהר. רֶר תישאל אותו (הלא תשאל אותו), תחקור אותו, ישאל אותו: מאיפה הכסף? מאיפה זה? ישר בית סוהר. הנחש... ידעה שהוא בבית הסוהר מה היא עשתה? זחלה, זחלה, זחלה, זחלה... בלילות... ביום... הגיעה לבית של הסולטאן, עברה מגג לגג, מבית לבית... ובאה, ישבה והתלפפה על הגרון של המלך, והראש שלה עושה לו כל רגע, עושה לנחש פרררר פרררר יענו עכשיו אני יהרוג אותך, אעקוץ אותך, והוא מסכן, המלך הלך למות. הנשר הרגיש שבן אדם הזה איננו. נחש הלכה ושמע שהנשר הוא בבית סוהר בעל הבית שלו. הלך מה עשה חיסל את כל הדיוואן של הסולטאן, עשה אותו חושך, לילה .בכנפיים שלו כיסה את כ...ל הדיוואן, יענו הסלון של המלך (זהבה: כן, חצר המלך) כיסה אותו. מי שמעו? שמעו אנשים בבית הסוהר... כל העולם ידעו: הנשר והנחש – סכנה למלך... זה שעצרו אותו אמר: "אם אני אלך למלך, אני אציל אותו". לך לך לך... מה אתה ומה אתה תציל את המלך? באו שייחים... באו חכמים... באו מכשפים... באו זה – לא הצילו אותו. אתה רוצה להציל אותו?" אמר לו: "כן, אני אציל אותו..." הביא אותו. הלכו אמרו למלך: "אדוני המלך, יש לנו סוהר (הכוונה לעציר) אחד חדש שעצרנו אותו, הוא אמר שהוא יציל אותך. הוא יציל אותך". אמר: "מה הבעיה? לכו תקראו לו. תקראו לו, תקראו לו, איך שהוא בא, הנחש ירדה מהצוואר של המלך, ישבה ככה על הרגליים שלו... והיא באה מסתכלת עליו. והנשר ירד עשה אויר בבית והתחיל לעשות למלך יענו לבן אדם הזה, לתת לו אויר. אמר לו: "אני רוצה שתספר לי את הסיפור: איך אתה הגעת לנחש ולנשר ככה מעריכים אותך, ולי נתנו לי את העונש הזה?" אמר לו: "אדוני המלך, אני ראיתי את הנחש... פצועה... כולה חול, הדם יורד ממנה, ריחמתי עליה הבאתי אותה הביתה... שטפתי אותה, ניגבתי אותה, שמתי לה משחה, תחבושת שמתי לה ו...היא העריכה אותי, וכל יום הייתה מטילה לי יהלום. ביצה יהלום. ואמר לו: "הנשר, גם אותו סיפור. גם. הבאתי אותו אלי והם התרגלו אלי ואני נהייתי עשיר מאצלהם. אמר לו: "יפה מאוד. הזכות שלך יותר מזכות שלי". אמר לו המלך. וזהו. נגמר הסיפור.
סיפור יפה המדגים את היחס החיובי אל הנחש. המספרת מתייחסת אליו בלשון נקבה בהשפעת המילה הערבית – حيّة.
שי פרקש מתעד ומשמר ציורי קיר סיפר לי על ציור הנחש המתפתל ששחזר ב־2014 בקפה לורנץ. לדבריו, הציור נועד להשרות אווירת רוגע על המתארחים במקום...
את בית הקפה יסד ב־1886 פרנץ לורנץ הטמפלרי בבניין במושבה האמריקאית הנטושה. ב־1909 הוסיף בנוֹ קורט עוד קומה לבניין והפך אותו לאולם אירועים. כמה שנים אחר כך פתח גוטהילף וגנר בית קפה ובית מרזח בקומה הראשונה ואף הקרין שם סרטים. ב־1925 הוסבה הקומה השנייה לאולם ראינוע ותיאטרון. לאחר גירוש הטמפלרים מן הארץ ניהל המסעדן מקס רפופורט במקום בית קפה.
ב־1951 הקים בו הוועד למען החייל את מועדון "פינת החייל" ובצידו פעלו מסעדה ואולם אירועים, הפעילות פחתה עם פתיחת בית החייל ברחוב ויצמן (1965) וב־1975 המקום ננטש. ב־2010 קנו את הבניין אנשי מכון שכטר למדעי היהדות ושיפצו אותו. כיום פועלים בו מרכז לתרבות יהודית־ישראלית עכשווית, בית קפה ובית כנסת של הקהילה המסורתית נווה צדק.
לקפה לורנץ היה תפקיד משמעותי בעת המרד הערבי (1936–1939), הוא סימן את הגבול בין הריכוז היהודי לערבי – "ההליכה מת"א ליפו מותרת רק עד קפה לורנץ", כתבו בעיתון כשהוכרז על "מצב מיוחד" (עוצר בלשון התקופה, דֹאר היום, 23 באפריל 1936). הבריטים שניסו לשמור על איזון ביחסיהם עם היהודים ועם הערבים, השתדלו לערוך את מסיבות העיתונאים במקומות ניטרליים, ולכן בירושלים נערכו ההתוועדויות הללו במלון פאסט (הנמצא בגבול בין ירושלים החדשה לעיר העתיקה) ובתל אביב – בקפה לורנץ. עוד ראו בדֹאר היום, 13 ביולי 1932, עמ' 1 ובספרי "אוצֵר המילים", עמ' 55–56.
תגובות
אבנר גלילי חבר יפעת ולשעבר מנהל מוזאון העמק כתב לי שבחלק מהקיבוצים הכלבויניקים הפסיקו לשמש עוד לפני סגירת חדר האוכל, כי הם פגמו באסתטיקה של האכילה, והוסיף שלמיטב זיכרונו, כבר עם הקמת יפעת בראשית שנות החמישים החלו לערוך את השולחנות עריכה אישית: צלחת לכל סועד ולידה סכו"ם. עד אז הסכו"ם הונח בכלי מרכזי. עוד ציין שביפעת כשעברו להשתמש בכלי אוכל עשויים־נירוסטה חדלו להשתמש בכלבויניק. בגבת המצב היה שונה...
יונה חברתי סיפרה שאצלם בתל יצחק קראו לכלבויניק – "צלחת ציבורית" ומנז'קה (מנשקה) היה הכינוי של "סיר המעלות".
שרה'לה חברתי הלירית שיתפה אותי בשירה של דליה רביקוביץ;
הזמן הניצוד ברשת
ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
בציפורניים שחורות מעמל ובניין מנהרות בחול.
כל מקום שנחה עיני היו רצועות ארגמן.
ועיניים רבות זרחו כמו חרוזים של כסף.
שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות,
שנוסעות בלילה אחד סביב לעולם כולו
ובאות עד ארץ סין ועד מדגסקר,
ואלה ששוברות צלחות וספלים
מרוב אהבה,
מרוב אהבה,
מרוב אהבה
הכתב העברי הקדום קישט גם את הגרסה הראשונה של סמל ממגורות דגון בעיצובה של עלי גרוס.
צעצועי הקינדר שלי