לשון בצבעים

לרגל הבחירות,


מדי פעם בפעם אני "מקפיצה" את אביגיל בתי לאימון כדורעף שנערך בבית הספר "אורט פלך בנים" (רחוב דב יוסף 2). לפני כמה שבועות ציפתה לנו בכניסה למתחם הפתעה צבעונית. מישהו הסתובב שם אוחז בזר בלונים ענק, ססגוני ומרהיב. במבט נוסף לכיוונו הבנו שיש במקום אירוע. הבלונים היו מתנת חג למיצב האבנים הצבעוניות, מיצב שתמיד ראיתי מרחוק ולא ירדתי אל חקרו.





במקום הסתובב האומן והפעיל החברתי שלמה וזאנה והוא סיפר לי את סיפורן של האבנים.

ב־1986 כשנסלל הכביש לשכונת גילה, הושאר במקום גל אבנים מְסכן־חיים, ולא הואילו פניות התושבים – העירייה לא פינתה אותן מן המקום. בתגובה צבע האומן והאקטיביסט שלמה וזאנה אבן אחת באדום, ואחריו הלכו ונצבעו שאר האבנים, גל האבנים המסוכן הפך לסמל של תקווה: התושבים נקטו יוזמה, "עשו מהלימון לימונדה". במשך יותר משלושים שנה בלטה בשטח יצירת האומנות הזאת, והינה במסגרת עבודות הרכבת הקלה (2018) הוזזו ממקומן האבנים. תושבי השכונה ועובדים קהילתיים מן העירייה פנו לחברת הפיקוח על עבודות הרכבת הקלה, ואנשיה התחייבו להשיב את האבנים למקומן. האבנים הושבו לשטח ונצבעו בצורה מקצועית בצבעים עמידים לפגעי הזמן...









על האומן והאקטיביסט שלמה וזאנה.


שלמה וזאנה גדל בקטמונים ואת השקפת עולמו גיבש גם בעקבות השתתפותו ב־1972 בהצגה שהעלתה קבוצת שחקנים מקרב נערי השכונה בהדרכת השחקן אריה יצחק. ההצגה "יוסף יורד קטמונה" עסקה בהם, והם אף היו שותפים לכתיבה ולבימוי, (ללהקה קראו "אוהל יוסף"). גיבור המחזה הוא הנער יוסף בן השכונה שחלומותיו נועדו להתנפץ. הבחירה בשם "יוסף" לא הייתה מקרית. "בתרבות היהודית המזרחית נודע מקום נכבד לדמותו של יוסף. הוא נחשב לצעיר הבנים, לחביב האב ולבר המזל, המצליח בסופו של דבר לצאת ממעמקי הבור ולעלות לגדולה [...] ימין מסיקה גילם את יוסף, הצעיר המקומי החולם על חיים טובים יותר מחוץ לשכונה. הוא מחליט לעזוב, אולם חבריו, שכניו ואפילו בני משפחתו מסרבים לתת לו ללכת. [... ואומרים] אי אפשר לצאת מקטמון, אתה נולדת בפח זבל ואתה תמות בפח זבל", מתוך: ניצבים בקדמת הבמה, שולמית לב־אלג'ם, עמ' 74.


ההצגה הנחילה למשתתפים בה תחושת עוצמה והם הוסיפו לנהל את התיאטרון גם אחרי שמייסדו אריה יצחק עזב. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים פעילות התיאטרון נפסקה והם החלו לפעול למען השכונה בדרכים אחרות. בעקבות פעולתם הוקמו בשנים 19751979 עוד מועצות אוהלים בשכונות אחרות בירושלים: בשמואל הנביא, נחלאות וקריית היובל, ולימים אלה הם התאחדו והיו ל"תנועת האוהלים", שהושפעה רבות ממאבק תנועת הפנתרים השחורים בשנים שקדמו להקמתה. בשנת 1977 הצטרף לתנועה ימין סוויסה ועמד בראשה. פעולתה העיקרית הייתה הקמת התנחלות הפגנתית של זוגות צעירים בסמוך לקטמונים במחאה על הפניית תקציבים להתנחלויות במקום לשכונות. ההתנחלות הזאת שימשה השראה לחסרי דיור ברחבי הארץ. בחלוף השנים כל "האוהלים" התמסדו והפכו למִנהלות של השכונות.


המימונה השכונתית ב־1986, שם הוצגה היצירה.


"'לשון בצבעים' [...] הוא אחד מפסלי החוצות החשובים והמשפיעים בישראל כבר למעלה משלשה עשורים. המהלך התודעתי שחולל, התנופה החברתית־אמנותית שהניע, והאופן שבו הוא ממשיך לשנות צבעים וצורות עד היום, שמים אותו בשורה אחת עם יצירות מטלטלות המוצבות בסביבתן הטבעית כמו ציורי הקיר של בנקסי, פסל החירות עשוי הגרוטאות של ז'אק ז'אנו ועצי המתכת הכחולים של קדישמן. אלה וגם אלה ממוקמים בנקודות מדוייקות במרחב, בהן נוכחותן והשפעתן מקסימלית", מתוך "גבעת הגלידה", מחברות קולנוע דרום 2020.


עשר שנים לאחר הקמת מערום האבנים הצבעוניות יצר שם שלמה וזאנה את המיצב "במה את/ה בוחר/ת?" במטרה להסב את תשומת הלב לנושאים שאינם עולים על סדר היום במערכת הבחירות, כגון פרנסה, אהבה, אלוהים, גאולה, אחווה, דרך ארץ. על גבעת האבנים הוצבו שלטים ועליהם נכתבו המושגים הללו. דבר לא השתנה מאז – האומנם?




על הלשון

לשונות הצבעים בעברית אינם נובעים ממקור אחד וחיפוש בספרות מעלה גוני גוונים של מילים שהוצעו בעברית. הינה מקבץ שלהן, השמור עימי עוד מימיי במכון מזיא.


כָּחֹל – כָּחוּל (כך ניקד דוד ילין), כחלת וכחולת (שלונסקי)

תכלת – תכלכל ותכלילי (שלונסקי), תכליל ותִּכלות (יזהר)

פָּטֹל – כצבע הפטל (שלונסקי)

לילכות – צבע הלילך (יזהר)

כָּתֹם – כתום (כך ניקד דוד ילין), תָּפוּז, צהוב, כסום

זָהֹב – זוהב, זהובת ומִזהב (שלונסקי)

אָרֹד – צבע הברונזה (שלונסקי)

קָנֹם – צבע הקינמון (שלונסקי)


בשבוע שעבר כתבה רות אלמוג ב"יומן" שהיא מפרסמת ב"הארץ" הרהורים על מנגינת "כל נדרי": "כילד שר אהרן בן־זוגי [המשורר אהרן אלמוג], שהיה לו טנור נהדר, במקהלת בית הכנסת הגדול בתל אביב, ואולי אפילו היה סולן. [...] הוא אהב במיוחד לשיר את 'כל נדרי' וחלקתי עמו אהבה זו. את מנגינת 'כל נדרי' חיבר ככל הנראה מלחין גרמיני לא־יהודי" – מוזיקה היא חוצת גבולות, שפות ותרבויות: הינה לנו גם צ'לנית סיציליאנית לא־יהודייה וגם זוג יוצרים ישראליים החולקים אהבה עזה לאותה מנגינה מופלאה – מנגינת "כל נדרי".


תגובות

רבים הגיבו על יומן הרשת האחרון שעסק באותות ובמילים וביום הכיפורים. אביא רק כמה תגובות.


ד"ר עדינה עבאדי עמיתתי סיפרה לי על התהליך שעברה היא בקשר ליום הכיפורים. הינה דבריה: "בילדותי הדתיות שלי ושל אחיותיי הסתכמה בריצה לשמוע 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים, וכן בצום ובטיול לעיר העתיקה ביום הכיפורים. (זאת אף שאימי הייתה צאצאית של שתי שושלות רבנים). רק בניו יורק התחלתי לבקר בבית כנסת, אחרי שנוכחתי שרב הקהילה ז'ק כהן הוא ציוני (הוא עלה ארצה עם משפחתו [...]). לצערי, ז'ק כהן הלך לעולמו לפני שנים, אך אני ממשיכה לבקר בקהילת 'מבקשי דרך' שהוא יסד (שד' עגנון 22 בירושלים). אגב, אף אשת הנשיא רחל ינאית הייתה חברה בקהילתנו עקב היכרותה עם ג'ק כהן. בניו יורק היינו שייכים לזרם ה־Reconstructionist ביהדות, אך מסיבות מעשיות הצטרפנו בארץ ליהדות הרפורמית עוד בימי חייו של ג'ק כהן".


עידו ידידי תהה על כך שבגבת חוסל בית הכנסת ולא קם לתחייה בעקבות השתנות הגישה אל הדת בקיבוצים.



צעצועי הקינדר שלי



79 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול