חיפוש

לָלוּׁשׁ בובות

ביומן הרשת "בוב ובובה" סיפרתי על הבובות הארץ ישראליות שהיו גיבורות ספרי ילדותי. על הבובה זיוה (1957) לא סיפרתי משום־מה... את הספר הגה הונזו (דוד בן־שלום) חבר קיבוץ גבעת חיים, שהפך את אחת הבובות שיצר לגיבורת הספר; המשורר רפאל אליעז כתב את המילים המחורזות ברוב כישרון, ואת הטקסט מלַווים תצלומים בשחור־לבן של פטר מירום. הבובה זיוה יוצאת למסע ברחבי הקיבוץ ובסביבותיו, ובדרכה היא נקלעת להרפתקאות שונות ומשונות, עד שהיא שבה הביתה.



נזכרתי בהונזו ובספר, כשביקרתי בגבעת חיים כדי לתעד את יצירותיה של האומנית מיכל אפרת. היא איירה ספרי ילדים רבים ובהם "נצא אל השדה" של פניה ברגשטיין. והינה בכניסה לארכיון הקיבוץ עמד לו כלי ענק, ומארחתנו רוח'לה ארזי הסבירה שזהו המָלוש, שבעזרתו לש הונזו את הבצק במאפיית קיבוץ גבעת חיים. סיפורו של המלוש עצמו מעניין, שכן הוא נקנה מעודפי הצבא הבריטי לצורך הכנת הריבות שסופקו לצבא הבריטי, עסק שהיה הבסיס למפעל גת לימים פריגת (על המפעל אספר בהמשך) .


הונזו (1912–1990) היה איש של אנשים. הינה משהו מדבריו, שהזכירו לי את אבא שלי. שניהם אחזו בגישה דומה כלפי החברה הקיבוצית.


"...אני אישית מתנגד לכל מסיבה בקיבוץ, שבמרכזה מעמידים אדם אחד, זה לא מתאים לתפיסתי את הקיבוץ. הגיבור האמיתי בחיי הקיבוץ הוא דווקא האיש האפור, הסוחב בעול היומיומי, העומד ליד המכונה בבית החרושת, או ליד סירי הבישול במטבח הלוהט, יום יום, שנה שנה... אני קודם כול איש קיבוץ ודווקא חיי חברה זו נתנו לי ה"צבע" המיוחד שלי. מי יודע אם מחוץ לקיבוץ בכלל הייתי מתפתח לכיוון תיאטרון הבובות, ולא נסחף במרוץ הכללי אחרי הכללי אחרי כסף וסטאטוס?"


הונזו במאפייה, ציור: לאה גרונדיג*

אחרי העבודה נהג לשבת עם חברו זכריה וינר, והשניים היו מעלים זיכרונות מעיר הולדתם אוסטרווה; עיר מכרות אפרורית חסרת־חן ועם זאת עיר שיש בה ירידים, הצגות, מופעי מוסיקה וקרקסים. באחד הימים דפדף בחוברת ההוראות להכנת מריונטות שהביאה מצ'כיה הגננת מרים, ובן־רגע החל לגרוע פיסות מגוש העץ שבידו והעץ היה ל... בובה. המנגנון והחוטים חוברו ונולד Kašpárek, הדמות קלאסית בתיאטרון הצ'כי הנאבקת בממסד באמצעות לשונה המושחזת, תחבולות, שמחה והומור בדומה לבובות אחרות בתרבויות בעולם כמו פנץ' האנגלי, פטרושקה הרוסי, קרגוז הטורקי. לבובה שיצר קרא הונזו שמחה'לה הקיבוצניק, והיא הייתה הבסיס להקמת התיאטרון שלו – הבובטרון, והונזו היה לבובנאי או בובן, כפי שהציע המילונאי ראובן אלקלעי [ראו אוצר המילים: סיפור חייו של המילונאי ראובן אלקלעי, סמדר ברק, עמ' 245].


*ומיהי לאה גרונדיג (1906–1977)? אומנית רישום ותחריט יהודייה מוכשרת, שחייתה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם ובגרמניה המזרחית בתקופת השלטון הקומוניסטי עד מותה. הייתה נשואה לצייר הלא־יהודי האנס גרונדיג. ב־1938 הם הואשמו בסיוע לחבר מחתרת: בעלה נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן והיא לראוונסבריק. לאחר שנה היא שוחררה וגורשה לברטיסלבה. ב־1940 עלתה על אוניית המעפילים "פאסיפיק", ובארץ הועברה ל"פאטריה". בעקבות טביעתה של האונייה נשלחה לאה גרונדיג למחנה המעצר עתלית.












בני הזוג האנס ולאה גרונדיג


לאחר שחרורה עברה לאה לתל אביב ושם חודש הקשר בינה לבין נחום איתין (איתן), מומחה לגלופות דפוס ובנם של רבקה ואהרון איתין ממייסדי תל אביב. כשנודע לה שהאנס בעלה שרד ושב לדרזדן, שבה אליו. בשנים 1946–1948 שהתה בגבעת חיים והתיידדה אז עם הונזו.


מבחר מיצירותיה של לאה גרונדיג


עם הזמן התגלה החוש המסחרי של הונזו: הקיבוץ השקיע בתיאטרון הבובות 29 גרוש, והונזו וזכריה נסעו עם פרדה ועגלה לקיבוץ מעברות והרוויחו שם שלוש לירות. בכסף קנה הונזו צריף לפירוק שעלה 10 לירות. את חציו הוא מכר בחמש לירות, ואת חציו האחר הרכיב מחדש בעזרת חבריו – היה זה צריף הבובות הראשון, ובו היה הונזו בונה את הבובות בשעות שאחרי העבודה.




















ציור על קיר מבנה הבובטרון, גבעת חיים מאוחד, צייר: ארז לביא


בתחילה הופיע עם הבובות רק לפני ילדים ואחר כך העלה גם הצגות למבוגרים. ההצגות היו מבדרות ובו־בזמן נשאו מסר חינוכי. הראשונה בהן הייתה "המלך בור" (1940), ובה היו ילדי הקיבוץ הגיבורים, והוכיחו כי רק בשיתוף כוחות יוכלו לשממה! ב־1947 הופיע עם תיאטרון הבובות לפני ניצולי השואה במחנות העקורים בגרמניה במחזה ביידיש. הונזו היה בובנאי קהילתי; ליצירת מחזותיו גייס את חברי הקיבוץ ובהופעותיו היה משתף את הקהל בהפעלת הבובות. ב־1969 חתם חוזה עם תיאטרון "הבימה", וכך החלו להופיע גם בערים.



הינה סרטון אישי על הונזו הבובן ואיש משפחה.

ועוד מידע מפורט על הונזו והבובה זיוה אפשר לקרוא ביומן הרשת של עינת אמיתי.


ונחזור לבובה זיוה. היא נוצרה בהשראת יעל ממושב חוגלה, שהונזו פגש בה במאפייה של גבעת חיים והתפעל מפניה המיוחדות. לבובה הוא קרא זיוה כי זיוה גולן, שלימים הייתה גם מפעילה של הבובה (1949–1952), הייתה הילדה הראשונה של קיבוץ גבעת חיים. גם הצמות של בובה זיוה נוספו לה בהשראתה של זיוה הילדה.


לימים סיפרה זיוה: "היה לי נעים מאוד להיות מאחורי הקלעים כשבאולמות שהצגנו בהם היה חושך והם היו מלאים ילדים ומבוגרים ואני הייתי פותחת במילים: 'שלום ילדים. קוראים לי זיוה'. הכוונה היתה לבובה אך היות שגם לי קוראים כך, לא הבדלתי מי בעצם מדברת – אני או הבובה. אהבתי מאוד את הבובה, את הצמות שלה. כל לילה אחרי ההצגה הייתי משכיבה אותה לישון בארגז כאילו הייתה ילדה אמיתית".

ומה למָלוֹשׁ ולבית החרושת "גת"? ב־1940 בימי מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני הטיל מצור ימי על צבאות בנות הברית במזרח התיכון וניתק את צינורות האספקה שלהם. הצבא הבריטי נאלץ אפוא להסתייע במקורות הספקה מקומיים. חברי הקיבוץ ניצלו את ההזדמנות והקימו מפעל לשימורי ירקות ופרי הדר, וכבר בסוכות תש"ב (1941) מכרו ריבות, רסק עגבניות ורסק תפוחים בכל רחבי הארץ. כאשר ה"נאפי" (השק"ם הבריטי) פרסם מכרז לייצור 10 מיליון בקבוקי סירופ ממותק, ניגש המפעל למכרז ובינואר 1943 זכה בהזמנה של 775,000 בקבוקים! באותו זמן התקבלה גם הזמנה גדולה לייצור תרכיזי הדרים עבור רשות ההזנה הבריטית, וחודשים ספורים לאחר מכן הגיעה ההזמנה הראשונה מן הצבא – 600 טון ריבה, וכדי לייצר את הריבות השתמשו ב... מָלוֹשׁ.



בסיום מלחמת העולם השנייה הבינו בגבעת חיים שעליהם להרחיב את מגוון המוצרים, והם החלו לעבד סוגים שונים של ירקות ופֵרות והשיקו קו משקאות קלים ממותקים ומוגזים "הדרן". ב־1959 הוקם גם בית החרושת "פיצוחי גת" וב־1962 הופעל מכון קירור לייצור ירקות ותרכיזי מיץ קפואים. בשנות ה־90 עבר המפעל לבעלות "החברה המרכזית למשקאות קלים" וכל המוצרים קיבלו את השם "פריגת".


על הלשון

השם "בובטרון" הוא הלחם של בובה ותיאטרון, בהשראת השם הזה החלו להתייחס לרצף "טרון" כאל מוספית, וממנה צמחו השמות: צ'יזבטרון, להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח ושל צה"ל, חישטרון, להקת חיל השדה וגבעתי – השתיים פעלו בשנים 1948–1950, והגבעטרון, להקת הזמר שקמה בקיבוץ גבע ב־1948 ופועלת עד היום;

זירהטרון [זירטרון] – הקרקס הקבוע הראשון בארץ, שהוקם ב־1950 באוהל קרקס ענק ברמת גן ופעל שם עד סוף שנות החמישים. "האקרובטיקה עומדת על רמה. הוזמנו כוחו מעולים בשטח זה מחוץ לארץ, אך ההסתכנות מרובה. מן הראוי שייצא חוק האוסר לעשות מעשי אקרובטיקה מסוכנים בלי רשת. אף הקהל אינו נהנה מכך שאנשים מסכנים את חייהם כדי לשעשעו" ["הצגה חדשה ב'זירהטרון'", סגול, דבר השבוע, 4 ביולי 1952, עמ' 18]. אחר כך ניסו להפעילו בתל אביב־יפו בבניין הסינרמה שנבנה בהשראת הבניין המקורי.

אגב במערכת בחירות בשנות החמישים פורסמה כרזה שבה כינו אנשי מפא"י את יריביהם צירטרון, קרקס הצירים לכנסת: צ – הסתדרות הציונים הכלליים, ב – המפלגות הדתיות וח – חרות.


כדרכם של חידושים מוצלחים השם "בובטרון" הפך לשם עצם כללי ולא פעם השתמשו בו כמילה נרדפת ל"תיאטרון בובות". את מנגנון ההיווצרות של המוספית החדשה "טרון" ממחיש כותב הביקורת שלהלן, אשר השתמש בה כדי לבטא את אכזבתו מההצגה בתיאטרון העולים.

הארץ, 4 בינואר 1960, עמ' 4.


ולקינוח: סיפרה לי חברתי הילה, שתינו אוהבות פּכִים קטנים, שבשנות השבעים כשהשתתפה בכתיבת הסדרה "עברית בסימן טוב" בטלוויזיה החינוכית, סדרה שבאמצעותה לימדו עברית כשפה זרה, הציעה מירה אואן אחת הכותבות לשלב את סיפורו של הבובטרון בפרק ה־10 "קולות בלילה", פרק שבו לימדו משפטי מצב. את התסריט כתבה העיתונאית רות בונדי, שבדומה להונזו הגיעה אף היא מצ'כיה וסביר להניח שהכירה אותו ואת אומנותו. מורה הדרך סימן טוב והתיירים שהוא מדריך מתארחים בקיבוץ, ואחת החברות מבקשת ממנו לברר מה הם הקולות שהיא שומעת בלילה...



צפו בסרטון מעורר הנוסטלגייה של הפרק ה־10 של הסדרה, בעיקר מהדקה הארבע עשרה.


תגובות

השבוע גיליתי עוד יצירה שהאומן השתמש בה בכתב עברי קדום. זהו קיר קרמיקה שעיצב האומן שרגא ווייל (1919–2008), חבר קיבוץ העוגן לבניין ספריית אוניברסיטת בר־אילן (1968). את הקרמיקה יצרה הקרמיקאית חווה קאופמן. שרגא ווייל הותיר אחריו עבודות רבות ברחבי הארץ ובהם קירות אומנותיים מרשימים מאוד. הינה כמה מהם: אוניברסיטת בר אילן, אולם התרבות בהעוגן וחזית בית הכנסת הגדול בתל אביב־יפו.





צעצועי הקינדר שלי





115 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול