ההעפלה לארץ ישראל הותירה בזיכרון הלאומי סיפורים דרמטיים רבים על המעפילים והספינות ועל שאירע בדרכים הפתלתלות לארץ המיוחלת; במיוחד מוּכרים סיפוריהן של האוניות אקסודוס [יציאת אירופה תש"ז], פאטריה וסטרומה.
הפאטריה
לפני כמה חודשים כשהלך לעולמו יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל, כתב ד"ר סער פאוקר מכתב לעיתון "הארץ" וספד בו להלל, ש"תרם ממרצו, מכישוריו ומיכולותיו יוצאות הדופן לעם ולמדינה – גם כשר המשטרה בשנים 1969–1977, אז ביצר את עצמאות המשטרה ומנע התערבות פוליטית [...]. כשר הפנים, התיר את עליית קהילת 'ביתא ישראל' [...] כיושב ראש הכנסת ה־11 נאבק בכל כוחו בגזענות ובשנאה. [...] [וגם פעל] להנחיל את מורשת הציונות לדורות הבאים". לסיום הוסיף פאוקר אנקדוטה ששמע ממנו.
בני הזוג תמימה ושלמה הלל ביום חתונתם, 1952, אלבום שלמה הלל, ישראל נגלית לעין
יום אחד כשנכדתו – בתו של ארי בנו שנישא לעולה מאתיופיה – שמעה הרצאה על טביעתה של הפאטריה, היא הצביעה וסיפרה שסבתהּ תמימה (לבית רוזנר) הגיעה מווינה עם הוריה ואחותה על סיפון "הפסיפיק". המדריכה הפטירה במבוכה: "הפאטריה לא הגיעה מאתיופיה"... לשמע הסיפור צחק שלמה הלל וכמוהו גם נכדתו. חוסר הגמישות המחשבתית שעשע אותם... והלל הוסיף: "מי שיש לו אינטרס ללבות מתחים בין עדות וקבוצות בציבור שלנו, רוצה שדברים כאלה יגרמו לכעס".
על אסון הפאטריה ועל קורותיהם של המעפילים שהיו על סיפונה כדאי לקרוא בספרו של גרשון א' שטיינר "פַּטריה" (1964). הספר כתוב בצורת רומן, ויחד עם זאת הוא מתאר בפרוטרוט את חייהם השלווים של יהודי ברנו ודרום מורביה (צ'כיה) עד המלחמה ואת המסע המטלטל שעשו בדרכם לארץ על האונייה "מילוס" לנמל Tulcea ברומניה ומשם לנמל חיפה. בהגיעם ארצה העבירו אותם הבריטים לפאטריה במטרה לגרשם לאי מאוריציוס יחד עם מעפילי האוניות אטלנטיק ופסיפיק. ב־25 בנובמבר 1940 טמנו אנשי ההגנה פצצה בדופן הספינה כדי לנסות לעכב את הגירוש, הפיצוץ שגרם לנזק גדול לאונייה, הביא לטביעתה ולמותם של רבים (כ־250 מעפילים וכ־50 חיילים בריטיים – המספרים שנויים במחלוקת). המעפילים של ה"פסיפיק" ניצלו מן האסון, כי עדיין לא הועברו לפאטריה.
הרישום: גד אולמן
סרטון על הפאטריה:
"ראינו את הכרמל ובכינו", סרטם של אסי היקינד טליה ונעם ברנר
בימי המנדט הבריטי מילאה העיתונות הארץ־ישראלית תפקיד חשוב בעקיפת הצנזורה שהטילו עליה שלטונות בריטניה. כך גם אירע בעת אסון הפאטריה. הינה קטע מספרי "אוצֵר המילים: סיפור חייו של המילונאי ראובן אלקלעי", העוסק בכך. ראובן אלקלעי היה באותם ימים פקיד בכיר בלשכת הצנזור.
"בנובמבר 1940, כשהבריטים עמדו לגרש לאי מאוריציוס את האונייה פאטריה ועליה מעפילים רבים, ביקשו אהרן ציזלינג ופנחס רוטנברג לבטל את רוע הגזרה. הם תכננו לפרסם בעיתונות את שמות המעפילים שעל הספינה ובעזרת הפרסום לגייס את בני משפחותיהם להפגין נגד גירושם. העיתונאים, שידעו שהפרסום ייתפס כפעולת מחאה, התחכמו ופרסמו את השמות במוספי הערב של העיתונים בתקווה לחמוק מעיני הצנזור. תגובת הבריטים לא איחרה לבוא: המוספים נסגרו, ושלא כבפעמים אחרות — בלי הגבלת זמן. לביטול רוע הגזרה הגיע אריה דיסנצ'יק, עורך הלילה בעיתון הּבֹקר, לפגישה עם אוון טווידי ועם ראובן [אלקלעי]. בפגישה הסביר טווידי שלא יאשר את הופעתם מחדש של מוספי הערב, אבל רמז שקצין המחוז אלכסנדר אפשטיין מוסמך לאשר את פרסום המוספים בשמות אחרים. באותם ימים דאגו מערכות העיתונים להחזיק בכמה רישיונות לעיתונים, על כל צרה שלא תבוא. דיסנצ'יק תמה על תגובת טווידי, וכשטווידי יצא מהחדר לכמה רגעים רמז לו ראובן כי דבר קיומם של הרישיונות הרזרביים ידוע לטווידי. וכך, בעקבות "המלצתו" של טווידי, הארץ היה להשעה, דבר היה לאֹמר, והּבֹקר — להשחר", עמ' 83–84
א. ספינת הפאטריה
ב. שרידי הפאטריה, מוזאון ההעפלה וחיל הים, 2009
ידידי מאיר איש בנק דיסקונט שהבחין במשיכה שלי לפרטי טריוויה גילה לי שבמגדל דיסקונט [רחוב יהודה הלוי 28] ניצב שריד מאוניית אקסודוס – "שלדי אונייה" פסלו של יחיאל שמי (1965) שנמצא באוסף משפחת רקנאטי. בירור עם בתו של הפסל יעל כנעני ומנהל המוזאון אישהּ נמרוד העלה שב־1963 העמיקו את נמל חיפה ופוצצו את שתי הספינות ששקעו שם בימי המנדט: האקסודוס והפאטריה. יחיאל שמי הפך את קרעי הברזל שנותרו לסדרת פסלים המנציחים את סיפור ההעפלה.
הפסל הידוע בהם הוא פסל הים בחוף אכזיב. הפסל זכור לי היטב מימי נעוריי, עת היינו מבלים בקיץ בקייטנה באכסניית יד ליד באכזיב. הפסל המתנשא לגובה של חמישה מטרים הוצב באתר ב־1969 וצורתו – סירה ומפרש. את הפסל הזה יצר יחיאל שמי מברזיליה של הפאטריה. יש לציין שמי שתרם את הכסף ליצירת הפסל, ביקש להישאר אלמוני.
לפני שנים רבות ערכתי את ספר הזיכרונות "גשר על פני תהומות" (1996) שכתב דוד בן־דוד (1920–2018) – מוכתאר כפר עציון בעת מלחמת השחרור ולימים חבר ניר עציון. ועכשיו כשכתבתי על הפאטריה ומעפיליה, נזכרתי שאף הוא היה על סיפונה ותיאר בספרו את מסעו מרומניה על סיפונה של הפסיפיק עד לחיפה, ואת המעבר לפאטריה אשר ממנה הצליח לברוח. הינה דבריו;
"ב־1 בנובמבר 1940 לפנות בוקר התעוררנו לקול צהלה. בדמדומי השחר נראו חופי הארץ. כולנו התחבקנו והתנשקנו. [...] 'פלשתינה'. [...] 6 בנובמבר 1940 הגיעה לנמל האנייה 'מילוס'. קיבלנו אותה בתרועות. היא עגנה לידינו, ומיד אחר כך החלו להעביר אותנו לאנייה 'פטריה'. [...] כעבור מספר ימים התחלנו להבין, שמתכוננים לגרשנו מחופי הארץ. [...] יום אחד הגיע אלינו בארגז תפוזים מכתב סודי כתוב עברית. בו הודיעו לנו שעומדים לגרשנו מן הארץ [...]. בלילה, כשהאורות כבו, חשבתי שעליי להימלט מן האנייה. למחרת שיתפתי במחשבותיי את יצחק בן־סירא וסיכמנו לפעול יחד. [...] כיוון שאסור היה לעבור באנייה מנקודה לנקודה, התנדבנו לעבוד במטבח [...] יכולנו לנוע ביתר חפשיות באיזור המטבח. בלילה עם תום העבודה נשאנו ביחד פח אשפה לכיוון אשנב האשפה, וכך לא עוררנו את תשומת לבם של החיילים. [...] חלצנו במהירות את נעלינו, השתלשלנו על החבל [...] וצללנו במים. היה זה ב־15 בנובמבר. ליל קר, אך מרוב התרגשות לא חשנו בצינת המים".
אומנם הבריטים הבחינו בבריחתם של השניים, אך הם המשיכו בשחייה כל אחד לבדו. דוד נתפס בידי שוטרים בריטיים, סיפר שהוא פליט מן הפאטריה, אך העמיד פני משוגע ושוחרר. את התיאור המלא אפשר לקרוא בספר, עמ' 83–95.
ועוד בשבוע שעבר, כשחקרתי את קורותיו של הבובטרון שהקים הונזו איש גבעת חיים הזכרתי את הציירת לאה גרונדיג, שציירה אותו עובד במאפייה. גם היא עלתה לארץ על אוניית "הפסיפיק" והגיעה לפאטריה. הינה תמונה שלה עם האנס בעלהּ ורישום שלה מאותם ימים.
אוניית מעפילים מסוגננת מעטרת את קיר בית הצנחן בקיבוץ מעגן – זוהי עבודת סגרפיטו יפהפייה של האומן אריק קורן. במסגרת פעילותי ביד יצחק בן־צבי ביקרתי במקום וראיתי את עבודותיו של האומן, שעיקרן כמו־עוטף את קירותיו החיצוניים של הבית בעיטור המרמז על מצנחים ברוח... ובפנים מצטנעת לה ספינת מעפילים השטה לה אולי לאור הירח.
על הלשוןּ
ואיך אומרים פאטריה בעברית? מולדת. במקרא משמעה רחב יותר: לא רק ארץ המולדת אלא יש המבארים גם מקום המגורים של המשפחה: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק", בראשית כד, ד, ופירש שד"ל: "תלך אל ארצי ובהיותך שם תלך אל מולדתי כלומר אל משפחתי ולקחת אשה לבני; ממשפחתי אם תמצא, ואם לא תמצא ממשפחתי תיקח מעירי". כשחיפשו מילה מקבילה בעברית המתחדשת לפאטריה, הציע איתמר בן־אב"י – בתרגום שאילה: אבייה ואף מואֶמֶת, כלומר בצד ארץ האבות, אפשר גם לדבר על ארץ האימהות, והיו גם שהציעו אבותייה.
עוד על כך במאמרו של רוביק רוזנטל, "מולדת יש רק שתיים".
הסטרומה היא חלק מסיפור משפחתי. על סיפונה הפליגו בני הדודים של אבא, בניו של מאייר מרכוס אחיה של סבתי רחל.
ארתור מרכוס (בן מאיֵר) – בן־הדוד של אבא
מאייר היה ספר מקצועי בעיר Barlad ובהשפעתו שניים מילדיו לוצ'יאן וארתור היו לספרי צמרת. ארתור הרווק שביקר פעמיים בארץ ב־1935 וב־1937, החליט לעלות ארצה וצירף אליו את אחיו לוצ'יאן ובני משפחתו והם עלו על סיפונה של הסטרומה...
טביעתה של אוניית המעפילים סטרומה נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה. ב־11 בדצמבר 1941 יצאה האונייה לדרכה מנמל קונסטנצה והדרך התארכה בשל תקלות במנועהּ, עד ששבק לגמרי והיא נגררה לנמל איסטנבול. שם עגנה כעשרה שבועות ונעשו ניסיונות למצוא מדינה שתקלוט את הנוסעים, אך לשווא. הבריטים סירבו להכניסם לארץ גם על חשבון מכסות העלייה השנתיות ולחצו על הטורקים להחזיר את האונייה ונוסעיה לרומניה.
בליל 23 בפברואר 1942 נגררה האונייה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים בקרבת חופה של בולגריה – כך "פתרו" הטורקים את "הבעיה". מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה נותרו ללא מים ומזון. בבוקר למוחרת נפגעה האונייה מטורפדו וירדה למצולות. רק אחד שרד – דוד סטוליאר. את הטרופדו שיגרה צוללת רוסית שאנשיה סברו שזהו כלי שיט של האויב.
אסון הסטרומה נחרת בלב האומה; ברחבי הארץ יש לא מעט רחובות לזכרה, ובערים רמלה ובאר שבע יש בתי כנסת ע"ש קדושי סטרומה. גם שתי אנדרטאות הוקמו לזכר האסון בחולון ובאשדוד. בחולון האנדרטה עשויה אבן, ונראית בה ספינה טובעת שעליה נצמדות ידיים המשוועות לעזרה, באשדוד האנדרטה עשויה ברזל, ובה הספינה הטובעת נעוצה בגלי הים הלבנים וביניהם מוּתווה מסלול המוות של ספינות המעפילים: הסטרומה והמפקורה, שאף היא טובעה בדרך ונספו אז כ־300 איש.
מימין: האנדרטה של אנדריי רבס, חולון 1968 והאנדרטה שיצר ברוך וינד, אשדוד 1991
בבאר שבע גם הוקם ב־2006 ביוזמת עולים שהגיעו מרומניה מוזאון המנציח את קורותיה של יהדות רומניה ואת פרשת סטרומה. הִדרמתי לבאר שבע כדי להתוודע אל המוזאון המעניין, ולמדתי שם מפי מנהלו הנמרץ פנחס יוסים עוד ועוד על האירוע הקשה הזה. המוזאון הוקם בקומה מעל בית הכנסת ע"ש קדושי סטרומה, שהיה בית הכנסת הראשון שנחנך ב־1964 בבאר שבע. את בית הכנסת בנו ברוחבה של סטרומה – 6 מטר וקצהו, שם עומד ארון הקודש, מעוגל כחרטומהּ של ספינה. בחלל המבנה הציבו 769 נורות – מספר הנוסעים שהיו עליה, ובתקרתו צוירו מגיני דוד ומסביב דגלי ישראל. פעם בשנה בז' באדר הוא יום טביעתה של האונייה ויום פטירתו של משה רבנו שמקום קבורתו לא נודע נערכת במקום עצרת זיכרון ממלכתית. בית הכנסת הוא בית כנסת פעיל, יש בו תפילות ומקיימים בו בריתות, טקסי בר־מצווה וחתונות.
במוזאון מקרינים למבקרים סרט על הפרשה, מוצגים תעודות ותצלומים הקשורים בסיפור, ומתוארים קורות יהודי רומניה בזמן השואה. כן מנציחים במקום את כל אוניות המעפילים שנוסעיהם לא הגיעו ארצה מסיבות שונות, ובהן פנצ'ו, סלבדור, מפקורה, דארין (שנוסעיה נעצרו ביוגוסלביה ונרצחו בידי הנאצים) ואגוז.
הינה דברי יושב ראש המוזאון אריה ריטר.
ושוב נסגר מעגל; ביומן הרשת ממשה עד משה סיפרתי על מגדל המים בקריית משה בירושלים שהיה לבית כנסת ביוזמת עוה"ד אשר וסרטייל והרב יגאל שפרן. כשנפגשתי עם הרב שפרן, הבנתי שהוא עלה ארצה מרומניה וסיפרתי לו שמשפחת אבי – מוצאהּ מרומניה. בתגובה סיפר בהתרגשות שממש באותו ערב נודע לו שבניו יורק התגלה ספר התורה שנעלם מהעיר יאסי (עיר המוצא של חלק מבני משפחתי) בזמן השואה. והינה כשביקרתי במוזאון סטרומה התוודעתי לתפקיד שמילא הרב הראשי של יהודי רומניה אלכסנדר יהודה שפרן (1910–2006) בהצלת היהודים מידי הנאצים, ובירור קצר העלה כי הוא דודו של הרב יגאל שפרן...
גם לאחר טביעת סטרומה אסרו הבריטים לפרסם את הדבר מחשש למחאה ציבורית. ראובן אלקלעי זכר את התקופה היטב וסיפר בזיכרונותיו על המערכון שכולו צפנים: "ארצ'י וברקה" "במערכון — סיפור תמים לכאורה — מתוארים חמישה ילדים הלומדים בחדר אצל מלמד נוקשה (הבריטים): ארצ'י (הארץ), ברקה (הּבֹקר), דובר (דבר), משה פיק (המשקיף) וצפניה (הצֹפה). והינה באחד הימים התחולל שיטפון בכפר מורסטה (סטרומה), והמלמד מנע מהתלמידים לעזור לטובעים. למוחרת החליטו חלק מן התלמידים להביע מחאה נגדו ולא התייצבו ללימודים בחדר, ואילו ארצ'י וברקה, שפחדו להמרות את פיו, הגיעו ללמוד כמימים ימימה. הביקורת המוסווית כּוונה כנגד העיתונים הּבֹקר והארץ, שנענו לדרישת הבריטים לא הבחינו אנשי הצנזורה בביקורת שהוטחה בבריטים והוא פורסם בעיתון", עמ' 84–85
אגב, את סטרומה הזכרתי גם ביומן הרשת שעסק בהנצחתם של המלך ג'ורג' החמישי ויורשו המלך ג'ורג' השישי. בעקבות אסון סטרומה, סיפר לי עופר אבידוב, עלה יוסף אורי ליער המלך (גבעת שמרון) ועקר את העץ שניטַע שם לכבוד המלך. כך ביקש להביע את כעסו על יחסם האכזרי של הבריטים כלפי המעפילים.
תגובות
הצייר יונתן טל חבר קיבוץ רמת דוד שלח לי ציור של הצריף הירוק, מעשה ידיו.
רחל אגמון ידידתי שלחה לי תצלום של תיאטרון הבובות שהיה לבנה יאיר, לימים במאי קולנוע; תאטרון הבובות עוד היה בבית הוריה, ואת הבובות היא עיצבה ותפרה.
צעצועי הקינדר שלי