top of page

לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה

שלום רב קוראותיי וקוראיי,

שנה אזרחית חדשה בפתחנו, ואני שנעלמתי קמעה עם סיומה של השנה השנייה של יומני הרשת שלי – 84 במספר – שָׁבָה במלוא המרץ לכתוב ולשתף אתכם בתמונות מחיי, במחשבותיי ובחוויותיי. מקווה שגם השנה תמשיכו להגיב על דבריי, להעשיר את עולמי בסיפורים ובחוויות משלכם. הפעם אני מביאה לפניכם לֶקֶט – שלל עניינים, שהם תוספת לנושאים שכתבתי עליהם בעבר.



1857 ,Jean-françois millet ,המלקטות


המלקטות (מתוך סיפורי התנ"ך), עדי נס, 2007

בצילום אנו רואים שתי נשים, מבוגרת וצעירה, אוספות בסוף היום בצל במרכז שוק הירקות. "הרקע הפסטורלי והטבעי של השדה מתחלף ברקע מטונף ובסיטואציה משפילה, [...] במקום ללקט את התבואה מהשדה, אוספות שתי הנשים שאריות שהושלכו. ובמקום שהצעירה לבדה 'תלקט' מזון, גם האישה המבוגרת נאלצת להתכופף ולאסוף את הבצלים. נדמה שהיחס לעניים היום חסר את הכבוד שהיה קיים בתקופה המקראית. [...] הרקע המטריד, השקט המעיק האופף את הצילום, הופכים את הסיטואציה המתוארת לטעונה", ענת בסר, מט"ח.


ידידתי רונית המליצה לי לבקר במוזאון יהדות הונגריה בצפת, וכך בחופשת הקיץ נסעתי לי בין טבריה לצפת וניצלתי את ההזדמנות לבקר במוזאון הקסום הזה. עיקר החוויה היה המפגש עם חווה לוסטיג שיחד עם אישהּ יוסף ייסדה את המוזאון, היא סיפרה לי במשך שעה שלמה על חייה בהונגריה, על היכרותה עם בן זוגהּ ועל שואת יהודי הונגריה. נפעמתי מיכולתה לספר ולספר, בלי לסטות, בלי להתבלבל, בדייקנות ובהכרה בחשיבות הנחלת הסיפור לדורות הבאים.


בני הזוג חווה ויוסף לוסטיג נוכחו לדעת בשנות השמונים כי למורשת יהודי הונגריה אין כל ייצוג במוזאונים להנצחת השואה בארץ, והם החליטו לקדם את הנושא: יחד עם כשלושים חברים דוברי הונגרית מצפת ומסביבתה הקימו עמותה שתפקידה היה לאסוף חומר ולתעד את הקהילות דוברות ההונגרית בשטחי הונגריה, טרנסילבניה, סלובקיה, יוגוסלביה ההיסטורית ורוסיה הקרפטית, וכך החלו להתאסף בידיהם פריטים אישיים ומסמכים המשמרים את מורשת יהודי הונגריה. האוסף מוצג בצפת בבניין ה"סראייה", בית המושל התורכי לשעבר.


באחת הפינות גיליתי את ההגדה המעוטרת בידי האומן שלמה ידידיה, 1938, שאת יצירותיו הצגתי ביומן הרשת הזה.



ריאיון עם רוני לוסטיג, מנהל המוזאון.



ביומן הרשת פתפותי ביצים עסקתי בשימוש המגוון של ביצים באומנות הפלסטית. הינה כמה תוספות;













משה ציפר, 0.57X0.33


את משה ציפר (1902–1989) הפסל המודרניסטי שבלט בפיסול הישראלי בפסלים ובאנדרטאות, באבן, בעץ ובברונזה הזכרתי ביומן תמונות של גבורה כיוצרה של האנדרטה לזכר לוחמי ניצנים במלחמת העצמאות.

















ביצה על הגג, צחי פרבר, 2009


הקריקטורה הזאת היא מחווה של צחי פרבר למאייר ולסטיריקן דודו גבע (1950–2005), שטען "מה שמעניין אותי בברווזים זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו". הקריקטורה זיכתה את צחי פרבר בפרס הראשון בתחרות הקריקטורה והאיור של מנהלת המאה של תל אביב־יפו. את דודו גבע הזכרתי ביומן על קיבוץ נען, וקולו כמו קול של הלב, שהרי שם קברו.


עוד יצירה שעניינה הוא ביצה – ביצת עין – נגלתה לעיניי במוזאון הפתוח בשדרה ברמת השרון. לצערי, לא כתבתי בצורה ברורה את שם האומן.






















ביומן הפתעות כמוסות הצגתי את אוסף צעצועי הקינדר שלי ותיארתי את הבובות השונות המרכיבות אותו. באומנות המודרנית משתמשים רבים מן האומנים בבובות קינדר או בבובות דומות להן כחלק מיצירתם. הינה כמה דוגמות;




















פינת המפתחות בבית האומן שרגא ווייל (1918–2009); הלוח מוצג היום ב"אטלייה של שרגא" בקיבוצו העוגן.























יצירתו של האומן זאב אנגלמאיר (1962–)































































האומנית עליזה אולמרט, גלריית אום אל־פחם, 2022; העבודות נוצרו בשנים 2003–2020.






















בתערוכה "סודות" באגף הנוער במוזאון ישראל הציגו גם ביצי הקינדר, הטומנות בחובן סודות...



את אחד מיומני הרשת שלי אפשר לשבת הקדשתי לכיסאות וספסלים. מאז נוספו לי עוד ועוד מושבים. הינה כמה מהם;

"טבע בהפרעה", פנינה לביא בן־דניאל


קצת אחרי שעסקתי בכיסאות ובספסלים נתקלתי בספר "בין חולות וכחול שמים" לנחום גוטמן ואהוד בן־עזר, שם מספר גוטמן על השרפרף של סבתו מינצה. בציוריו מצאתי את סבתו ישובה על כיסא...

"השרפרף של סבתא עומד ליד הדלת. עליו נוהגת סבתא לשבת כשהיא קולפת תפוחי־אדמה וסיר עם מים לפניה. השרפרף משמש לה גם הדום־רגליים, כשהיא קוראת ב"צאינה וראינה". ביום שישי הופכת אותו סבתא, כשרגליו ובטנו לתקרה, למען יכביד על השמיכות השומרות על חום הפתיליה הקטנה שבתוך פח־החמין. זהו אחד הרהיטים החשובים של סבתא, רב־תפקידים, שאין לו מקום קבוע בבית. כשאני רואה אותו, כשאני נזכר בו, הריני שומע את קולה כשהיא קוראת ב'צאינה וראינה', ואת גרגור החתול השוכב מצונף לרגליה. השרפרף הוא מעין מושב, ולא רהיט־ממש. למעשה אין הוא אלא שלושה קרשיבם של ארגז נפט, שמרוב מירוק בחול וסבון הלבינו ונעשו חלקים. אני לוקח את השרפרף ומציג אותו לרגלי הכיסא אשר עליו תשב סבתא. אני אוהב לשבת כך ,רכון על השרפרף, מעפעף בעפעפי ומתבונן בסבתא. אנחנו יושבים לפנות ערב על המרפסת הקטנה של ביתנו ברחוב הרצל, שהוא הבית השני ברחוב מצד גימנסיה 'הרצליה', וכל תל־אביב אינה אלא כתריסר בתים; אני כבן שתים־עשרה, ונקודה גיאוגראפית זו, שסבתא יושבת במרכזה, ואשר ממנה אני מתבונן בחיי הרחוב – נדמית בעיני כטבורו של עולם", עמ' 7.



באחד מיומני הרשת סיפרתי על גלגוליה של ארוחת הבוקר הישראלית, שיש אומרים שארוחת הבוקר בקיבוץ היא המקור שלה. בין השאר הראיתי שולחנות אוכל מן הימים ההם שמוצגים בכל מיני תצוגות ומוזאונים בקיבוצים. לאחרונה, ביקרתי בתערוכה על תולדות קיבוץ תל יוסף – תערוכה שהוקמה בידי גמלאי הקיבוץ לכבוד 100 שנה להקמתו. התערוכה ממוקמת בקומה השנייה בבית טרומפלדור, ואני ממליצה לבקר בה בהדרכת אחד החברים מן הקיבוץ. זו חוויה! בתצוגה הציבו שני שולחנות אוכל, הממחישים את השינוי שחל בחיי החברים לאורך הזמן. הינה הם לפניכם;


השולחן הראשון ערוך בכלי פח, והשני – הכלים בו הם כלי פלסטיק.



בתערוכה בבית טרומפלדור גם ראיתי את הגרסה המקומית לרקמות שרקמו האימהות ביום ההולדת של ילדיהם. על הרקמות הללו כתבתי ביומן שלל צבעים רקמה.



לפני שביקרתי בבית טרומפלדור בתל יוסף, ביקרתי בעין חרוד מאוחד במשכן לאמנות כדי לראות את התערוכה "אומני משפחת אבו־שקרה בעין־חרוד". תערוכה מרשימה ומעוררת מחשבה. ואצל האומן פריד אבו־שקרה ראיתי רקמה, רקמת צלבים על נייר – "נוף רקום" (2008–2018).


ונקנח בזמן, ביומן הרשת שעסקתי בו בשעונים בכלל ובשעוני שמש בפרט, בפריז ובירושלים. שעוני שמש יש גם ביישובים רבים בארץ. בעתיד אולי אספר עליהם. אחד החדשים שבהם (2006) הוא שעון השמש שיצרו תושבי קיבוץ נאות סמדר. מרהיב ביופיו. הינה כמה תצלומים מן השעון ומתהליך יצירתו.



האומן אורי דושי יוצר פסלים במרחב הציבורי, הוא עובד הרבה במתכת. שלושה פסלים שעניינם המרוץ האנושי אחרי הזמן הציב בעיר ראשון לציון (2010).




אני מאחלת לכולנו שנדע להאט לפעמים, לעצור את המרוץ שלנו ולהתבונן על היופי הזה שמסביבנו המלווה תמיד בקשיים ובאתגרים, שנדע כמאמר שירו של נתן זך להתבונן, להבין ובכל זאת להודות;


אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות

את יפי העולם ולהלל את היופי

המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל

את מי שעשה אותו יפה להלל

ומלא כל כך מלא יופי.


ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי

העולם כל עוד אני חי. אני אוותר

על דברים אחרים אבל לא אומר די

לראות את היופי הזה שבו אני חי [...]


צעצועי הקינדר שלי


135 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page