ציף חברתי ואני נוהגות לטייל בפינות קסומות בירושלים ובסביבתה. יום אחד היא סיפרה שבטיול בוטני בגן המקלט בנבי סמואל שם מגדלים צמחים הנמצאים בסכנת הכחדה באזור ירושלים, יהודה ושומרון ראו מקבץ יפהפה של צמחי מרווה כחולה. לנוכח התלהבותה מן הצמח, הציעה לה המדריכה לראות את צמחי המרווה הכחולה באתר הרוגם בקריית מנחם.
בעודה מספרת לי על כך, הצעתי שניסע לשם ונתבונן במרוות הכחולות. הכרתי את המקום כאתר טבע עירוני הקרוב לביתי. נהגנו בנותיי ואני לטייל בגבעה המוריקה הזאת בעיקר באביב, כשהיא הייתה מכוסה בשלל פרחי העונה.
רוגם הוא גבעה מלאכותית שנבנתה כנראה בתקופת הברזל והפעילות בה נמשכה עד התקופה הביזנטית. האתר בקריית מנחם הוא אחד מ־19 רגמים שזוהו במערב העיר והגדול שבהם: קוטרו 42 מ' וגובהו 9 מ'. על תפקידם של הרגמים חלוקות הדעות; יש הקושרים אותם לפולחן במסגרת הרפורמות הדתיות של יאשיהו ואחרים חושבים שבאתר זה עסקו בשריפת גופות מלכי יהודה ככתוב למשל בירמיהו לד, ה: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ" חוקרים אחרים משערים שברגמים הייתה פעילות חקלאית. ואכן במהלך החפירות באתר נחשפה בחלק הדרום־מזרחי מערכת מתקנים לייצור יין הפרוסה על ארבע מדרגות סלע; גת (משטח דריכה, בור איגום ובור שקיעה), בורות אחסון ועוד.
הינה מצגת תמונות יפהפייה מן הרוגם.
בראשית שנות האלפיים החליטו פעילים בשכונה ליזום חפירה מחודשת של האתר ולהנגיש אותו לציבור. הם ניקו את השטח והשתתפו בצד ארכאולוגים בחפירה.
קריית מנחם השוכנת בדרום־מערב ירושלים בגובה 840 מטר, הוקמה ב־1959 כשכונה לעולים חדשים ולמפוני מעברת קריית היובל. בשמה היא מנציחה את נשיא הקרן הקיימת בארצות הברית מנחם ברסלר. כיום השכונה, שהבנייה בה צפופה ורבים בה השיכונים עומדת לעבור תהליך של פינוי־בינוי: ב־2020 אושרה בנייתם של 19 בניינים (בגובה 10–34 קומות) ובהם 1,700 יחידות דיור שיבואו במקום 20 בניינים ובהם 646 הדירות.
צפו בסרטו התיעודי של אורי לוי, כאן 11 2017
בתהליך ההתחדשות שהחל כבר קודם לכן, הוזמנה האומנית אור־נה רן לעצב יצירות אומנות על שני בניינים ברחוב איסלנד; במספר 34 יצרה באבן שלושה שטיחים בוכריים המשתלשלים על קיר הבניין – מחווה לדיירי הקומה העליונה. את הדגמים לשטיחים יצרה לפי כיסויי מיטות שהכינו כלות בוכריות לנדונייתן. לשטיחים היא הוסיפה גדילים עשויים־אבן המשתלבים בעין הצופה עם הצל שמטילים על הקיר סורגי החלונות.
בבית מספר 22 בחרה ליצור את נבל דוד, נושא שהיה קרוב ללב הדיירים הדתיים בבניין, והוסיפה לצידו את הפסוק:"שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל" (תהילים פא, ג) ואת התווים של הטעמים המלווים אותו. לצערי, נבנתה שם גדר עץ המסתירה חלק מן היצירה...
האומנית אור־נה רן התמחתה בפיסול סביבתי ורבות מעבודותיה פזורות בירושלים ובסביבתה; חלקן נעלמו, אחרות ניזוקו... ובכל זאת כדאי להכיר אותן. הינה כמה מהן לפניכם;
אור־נה רן סיפרה לי על הפסל: "כיוון שרבקה תוארה במקורות כדמות חזקה שידעה לעמוד היטב בגורל שיועד לה, בחרתי להציגה ישובה ליד הבאר, רגע לפני המפגש הגורלי שהפך אותה מאישה רגילה לבת זוגו של האב יצחק".
חיפשתי את הפסל, בתי הספר החליפו מקום, ואיש לא יודע מה עלה בגורלו... ואז התברר שהוא הועבר לשכונת פסגת זאב, לגן ציבורי הנמצא בין הרחובות מאיר גרשון ויוספטל.
רבקה, בית הספר ברנדט, 1992
רבקה, פסגת זאב
מלאווין פירושו בערבית מגוּון, ססגוני – כך כינו את הקיר הפועלים שעבדו עם הפסלת. חלק מן הקיר מוסתר מן העין בשל מבנה של חדר חשמל שנבנה שם לאחרונה.
קיר המלאווין, מלחה, 1993
"פסל 'יסודות' הינו גן התבוננות ביסודות המזרחיים בהקשרים של התרבות המקומית: המים הם חורף הצפון, הפרח – אביב המזרח, האש – בעֵרת הדרום, המתכת – הסתיו, חשבון הנפש של המערב, והאדמה היא אֵם כל חי". כשביקרתי שם גיליתי שהספסל של הצייר הולמן האנט נעלם מהאתר. לאחר בירורים רבים, סופר לי שהוא נגנב לפני כחמש שנים ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו...
יסודות, דרך חברון (ליד מנזר מר אליאס), 1995
תיהמת היא אלת הים במיתולוגיה המסופוטמית.
תיהמת, גשר הולכי הרגל בירידה לליפתא, 1997
"התבליט מורכב משני יסודות עיצוביים: זריחת השמש (סמל הבריאה) והדרך ששיירת הגמלים, הסוסים והחמורים מבטאת אותה. מקור השם בפסוקים: '[...] תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב', בראשית א, כד–כה".
חַיְתוֹ אֶרֶץ, כביש בגין, 2001
במקור היו בעלי החיים צבועים בכחול, הצבע דהה והיום
הם כמעט שחורים.
סנסוי הוא אחד המלאכים במיסטיקה היהודית שנועד להגן על תינוקות רכים מפני השֵׁדה לילית. בימי הביניים נהגו להניח קמעות בפתחי בתי היהודים, ועליהם שמותיהם של שלושת המלאכים המגינים: סנסוי, סנוי וסמנגלף.
סנסנוי, בניין הדרים, הרטום 7 הר חוצבים, 2002
"הוא ניצב בחצר בית הספר וכך הוא מקבל את פני הבאים בשעריו. ההשפעה ההדדית ניכרת בצורות של הנמסטה והמנדלה".
כף אל כף, בית הספר אור תורה, כיסופים 5, ירושלים 2004
אור־נה רן יוצרת היום פסיפסים קטנים וגדולים בביתה בכליל שבגליל.
הינה ריאיון איתה המספר על יצירתה בימים אלה.
סמלה של קריית מנחם הוא מגדל המים הצבעוני שלה, אשר הוקם בתכנון סירקין־בוכנר ב־1965 בנקודה הגבוהה בהר ליד מאגר מים פתוח שנבנה קודם לכן. עם בנייתו כיסו גם את המאגר הפתוח. מקריאת זיכרונות תושבי המקום עולה שבניית המגדל הייתה לסמל של שינוי חברתי: "מגדל המים לא תמיד היה שם, בהתחלה הייתה רק בריכת האגירה... הבריכה הייתה פתוחה והיינו מתרחצים בה כשהיינו יוצאים מבית הספר. [...] בהתחלה הייתה פה הרגשה של הדדיות, כולנו היינו אותו דבר, הרגשנו שאנחנו עושים פה משהו חשוב, היינו ביחד, והיינו חלק מבניית המדינה. והיום כל אחד לעצמו. השכונה הידרדרה למצב שפל, לילדים אין לאן ללכת", לפי ורדה וזהבי, 2010. לימים קישט את המגדל בדגמים צבעוניים הפסל דוד סוזנה (1946–2006).
רבים מן הרחובות בשכונה שהייתה ליחידה אורבנית אחת עם שכונת עיר גנים [להלן אתייחס אליהן כאל שכונה אחת], נושאים שמות מדינות שמדינת ישראל רצתה אז ביקרן. כל אימת שפקד את מדינת ישראל אחד מראשי אותן מדינות, קראו לאחד מרחובות השכונה הירושלמית על שם מדינתו. חלק מהן היו מדינות בדרום־אמריקה שהצביעו ביום כ"ט בנובמבר באו"ם בעד תוכנית החלוקה. רחוב ניקרגואה נחנך ב־1966 בעת ביקור הנשיא רנה שיק גוטייר, אשר עמד על כך שלשתי המדינות דגלים בצבעי כחול ולבן וזה יאפשר להן לשתף פעולה; רחוב פנמה נחנך ב־1977 בידי ראש ממשלתה הגנרל עומר טוריחוס, שבהזדמנות זו אף התארח אצל אחת המשפחות ברחוב; את השם קוסטה ריקה נתנו לרחוב לרגל ביקור סגן הנשיא שלה וירגיליו קאלוו סאנשס ב־1968, ובאותה עת גם נחנך רחוב "ישראל" בסן חוזה בירתהּ; את הרחוב על שם הרפבוליקה הדומיניקנית באיים הקריביים חנך ב־1971 שר החוץ שלה חיימה מנואל פרננדז גונזאלס. איסלנד האירופית תמכה אף היא בתוכנית החלוקה והונצחה ברחוב בשכונה. את הרחוב חנך נשיאהּ Ásgeir Ásgeirsson ב־1966 בנוכחות הנשיא זלמן שזר וראש עיריית ירושלים טדי קולק.
מעניין לציין שגם מדינות שנמנעו בהצבעה זכו להנצחה: מקסיקו, אשר הרחוב על שמה נחנך ב־1960 בנוכחות שרת החוץ גולדה מאיר ושגריר מקסיקו חורחה דזלה סגורא, אל סלוודור, צ'ילה וקולומביה*. לרחוב דהומיי – מדינה ביבשת אפריקה שעדיין לא הייתה חברה באו"ם בעת ההצבעה על תוכנית החלוקה – ניתן השם בעת ביקור נשיאה בספטמבר 1961, שנה לאחר שמדינתו קיבלה עצמאות. אגב בשנת 1975 שונה שמהּ ל־בנין, אך רחוב דהומיי נשאר דהומיי...
*לא הצלחתי לברר מתי נחנך הרחוב.
מקריאה ביומן הרשת עונ"ש למדתי שבאותם ימים ביקר בארץ גם נשיא וולטה עילית ואף הוא התקבל ברוב עם והדר וזכה להיות מונצח לא רק ברחוב בקריית היובל אלא גם בשירה של נעמי שמר "עוד לא אכלנו" (שיר אוכל, 1963), ששרה להקת הנח"ל. גם מדינה זו – שמהּ שונה: ב־1984 הייתה וולטה עילית ל־בורקינה פאסו ["ארץ האנשים ההגונים, הישרים"].
על הרחובות דהומיי ווולטה עילית, ראו עוד פרטים ביומן הרשת עונ"ש.
כאן המקום לציין, שגם בקריית היובל נקראו ארבעה רחובות על שם מדינות מיבשת דרום־אמריקה שתמכו בישראל בהצבעה באו"ם: אורוגוואי, בוליביה, ברזיל וגואטמלה. והינה ב־2011 דרשו תושבים מעיריית ירושלים להחליף את שמותיהם בשל ההרעה שחלה ביחסיהן עם לבין מדינת ישראל. מיותר לציין, השמות נשארו על כנם. לעומת זאת שנים קודם לכן שינו את שמו של רחוב האו"ם לרחוב הציונות בעקבות החלטת האו"ם 3379 (10 בנובמבר 1975), שקבעה כי הציונות היא צורה של גזענות, כך גם נהגו בתל אביב ובחיפה. פטרה חברתי סיפרה לי, שבאותו יום היא וחבריה לכיתה בבית הספר "דנמרק" הובאו אל טקס החלפת שם הרחוב ולחולצותיהם הוצמדה התווית "אני ציוני".
בשכונת עיר גנים נושאים רוב הרחובות שמות פרחים, ובהם: האביבית, החלמית, החרצית, הכלנית, הכרכום, הלילך, הנורית, הנרד, הסחלב, הסיפן, הצלף.
פרחי האביבית, החלמית, הלילך, הסיפן, הנרד (אזוביון דגול), הצלף.
על הלשון
הנרד הנזכר למשל בשיר השירים א, יב: "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" כצמח בעל ריח טוב הוא האזוביון הדגול, לדעת רש"י ואחרים. ריחו הטוב של האזוביון עולה מן העלים (תוך כדי חיכוכם) או מן הפרחים. היוונים קראו לו נרדוס על שם העיר נהרדעא הנמצאת על גדות תעלה בין הפרת לחידקל.
סיפן התבואה נקרא כך על שום עליו הפחוסים וזקופים הדומים בצורתם לסַיִף (חרב).
הצלף הקוצני – שמו נגזר מן השורש צל"ף במשמעות בקע.
בעיר גנים פגשתי לאחרונה את ג'ודי פונר המקסימה שאירחה אותי במרפסת ביתה הצופה אל עמק הבוסתניה ואל שוליה של קריית היובל. באתי לראות את אוסף הינשופים שלה – סמל החוכמה בתרבות יוון – ונשביתי באישיותה הקורנת, בסיפוריה המרתקים שאני מקווה לשתף אתכם בהם בעתיד. אבל אספן הינשופים הראשון שהכרתי היה פרופ' יעקב פולוצקי (1905–1991), מחשובי החוקרים המודרניים של הלשון המצרית והלשונות השמיות. בשנות השבעים זכיתי ללמוד מפיו שיעורים בבלשנות. בשיעורים שהתנהלו בביתו, היינו שניים או שלושה סטודנטים ולמדנו געז ["אתיופית קלאסית"] וטורקית; וכשנסעתי בפעם הראשונה לטיול בחו"ל עם דרורית חברתי, הבאתי לו ינשוף מאתונה...
צעצועי הקינדר שלי