חיפוש

מוכרת הנעליים

מי יתנני מוֹכרת נעליים, רחל חלפי

מִי יִתְּנֵנִי מוֹכֶרֶת נַעֲלַיִם קְטַנָּה

בְּתוֹכְכֵי פָּרִיס.

אֲלַמֵּד אֶת עַצְמִי שָׂפָה נָכְרִית

וְאַשִּׁיל אֶת זֶהוּתִי הַיְּהִירָה

כְּמוֹ נַעַל קְרוּעָה.

אֶקְרָא לִי רִיטָה קַלְדֵרוֹן

אֵשֵׁב כָּל הַיּוֹם עַל שְׁרַפְרַף־מוֹכְרִים

שִׁפְלַת רוּחַ וּנְכוֹנָה לַכֹּל.

יָבוֹאוּ אֲדוֹנִים תָּבֹאנָה גְּבִירוֹת

יָבוֹאוּ יְלָדִים עִם סָבְתָא אוֹ סַבָּא

וְאֵשֵׁב לְמַרְגְּלוֹת כֻּלָּם

נְכוֹנָה לִמְְדֹּד.

בִּנְכוֹנוּת הַנֶּפֶּשׁ וּבַעֲדִינוּת הַיָּד

אֲנַסֶּה לְהַתְאִים לְרַגְלֵיהֶם

מִנְעָלִים אוֹהֲבִים שֶׁל עוֹר.

בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ אֲלַפֵּף רַגְלֵיהֶם בְּנַעַל יָפָה

וּבְיָד רַכָּה וְתַקִּיפָה

אַתִּיר אוֹתָהּ

בְּלִי כָּל חֶשְׁבּוֹן אוֹ מְרִירוּת


וְכָל הַיּוֹם אֲחַוֶּה קִדָּה

לְרַגְלַיִם זָרוֹת


וְאִם לְבָסוֹף יָקוּמוּ,

בְּתוֹךְ עֲרֵמַת נַעֲלַיִם זְרוּקוֹת,

וְיַגִּידוּ "לֹא" –

אֲלַמֵּד עַצְמִי לְקַבֵּל גַּם זֹאת

בְּמִדַּת ההִַשְׁתַּוּוּת

וְאַחְזִיר זוּג זוּג אֶל קֻפְסָתוֹ

וַאֲפַזֵּם לִי שַׁנְסוֹן

עַל אֲהָבוֹת וַעֲזִיבוֹת


וְאָז אַעְפִּיל בַּסֻּלָּם בִּזְהִירוּת

וַאֲשַׁכֵּן אֶת בָּתֵּי־הַקַּרְטוֹן הַקְּטַנִּים

בִּמְקוֹמָם

וְאוֹמַר לַנַּעֲלַיִם:

תּוֹדָה. סְלִיחָה. לְהִתְרָאוֹת.


חלומה של המשוררת רחל חלפי להיות מוכרת נעליים שבה את ליבי, הצורך ללמוד להצטנע, לשרת ולהוקיר את ה... נעליים נגע בי. נראה שכדי לממש את זה היא חשבה שיש להפליג למחוזות רחוקים... דיברתי איתה על השיר, והיא אמרה שהוא שיר פשוט, שאין צורך להסבירו...


בחיפה פתחה לפני עשרים שנה הצורפת ליאת ולדמן את את סדנתה בתוך חנות הנעליים "נעלי ארז" של סבה חיים ולדמן. מן הסב היא למדה הלכות מסחר ובו־בזמן התמקצעה באומנותה.


הסב חיים ולדמן (1920–2009) נולד בפולין באוסטרובייץ (קיילצה) וברח במלחמת העולם השנייה לצ'ליבינסק בהרי אורל ברוסיה, שם נישא למלכה ובסוף המלחמה נולד ישראל בנם, אביה של ליאת. לפרנסתו עסק חיים בתַפָּרוּת נעלי חיילים בצבא רוסיה. משם עברו בני המשפחה ללבוב והאב המשיך לעסוק במקצועו, אף שבאותם ימים קשה היה להשיג עור, ומי שרצה נעליים חדשות, היה צריך לקנות יריעת עור תמורת... חבילת חמאה. חיים אף ישב בכלא בגלל עסקיו ונחון כשסטלין מת.


המשפחה עלתה ארצה ב־1957 בעליית גומולקה והגיעה הישר מן האונייה ל... גבת. האב כמובן השתלב בעבודה בסנדלרייה, אך מכריו עודדו אותו לבוא אליהם לכפר ברוך וכך עשה. שם גידל פרחי חמנית. כמה שנים אחר כך הקימו בני משפחת ולדמן את ביתם בשיכוני העולים בשכונת רמז בחיפה. בתחילה עבד בסלון הבית על אותו שולחן שעליו שרטט בנו הסטודנט תוכניות במסגרת לימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. אחר כך סגר חיים חלל קטן בין עמודי הבית ועבד בו בעזרת כל בני המשפחה. באותם ימים הכין נעליים ל"חברת אומן" שישבה בבית התעשייה בחיפה ואף היה לשותף בה. משנסגרה עבר לרחוב שפירא בהדר ועבד בחנות נעליים. במשך הזמן חש שמלאכתם של התפָּרים מתייתרת, ונכנס לשותפות עם אברהם יום טוב אושפיז־ארז בחנות "נעלי ארז" ברחוב יפו 35. לימים היה לבעלים של העסק, אשר בו מכר בעיקר את נעלי הנוחות של חברת Romika.



נכדתו ליאת אהבה לשבת בחנותו, לסייע בידו וללמוד מחוכמתו, וכשלמדה צורפות בבצלאל נעזרה בכישוריו הטכניים של הסב, והייתה תופרת במכונת הזינגר שלו את עבודותיה בקורס עיצוב נעליים וכובעים. היום החנות היא שלה והיא מוכרת בה מתכשיטיה המקוריים ובהם תכשיטים בצורת נעליים... ליאת גם עורכת סדנאות לצורפות בחנות המשמרת באהבה רבה את זכרו של הסב ואת אומנותו.


בעת שיפוץ החנות נחשף שלט החנות של הבעלים הקודם: קורט הירש (1899–1966). הירש נולד ב־Breslau בגרמניה [היום Wrocław פולין], ובהשפעת אביו שעסק בטקסטיל היה לסוחר בדים העובר מעיר לעיר ומשווק את סחורתו. ב־1938 עלה ארצה עם אלזה רעייתו ושני בניהם ראובן וגד והם התיישבו בחיפה. פרנסה לא נמצאה לאב שטרם העלייה הכשיר את עצמו בתחום המסגרות ואף רכש ציוד כדי לעסוק בכך... בסופו של דבר פתח ברחוב יפו 35 חנות למוצרי עור: חגורות, תיקים ומזוודות. עוד שנתיים לאחר שנפטר המשיכה אלזה רעייתו לנהל את החנות, ואז היא נמכרה למשפחת אושפיז־ארז.


המודעה התפרסמה ב־14 בספטמבר 1941, The Palestine Post⁩⁩, עמ' 3.


הסנדלר והסנדלרייה של גבת – זו שחיים ולדמן עבד בה כמה חודשים – הונצחו בסיפורה הקסום של פניה ברגשטיין "רחלי", שהתפרסם ב־1948 מלוּוה באיוריו של לודוויג שוורין. ב־1962 הסיפור שב והתפרסם בספר "חרוזים אדומים" מלוּוה הפעם בציוריה של צילה בינדר. את הסיפור נהגה מיקי הגננת, אימא שלי, לחזור ולספר לילדי הגן בשעת ה"ריכוז"*.


*בריכוז הייתה הגננת מכנסת את הילדים ומסכמת איתם את הפעילות בגן בכל התחומים וכן דנה איתם בעניינים שונים, כגון הטבע ועונות השנה, היגיינה אישית, סוגיות שבין אדם לחברו. לעיתים אף היו מאזינים לסיפור או לשיר.


מהדורת 1948, ציור: לודוויג שוורין


ובסיפור, רחלי הילדה הסקרנית נמשכת בחבלי קסם אל הסנדלרייה. שם ירחמיאל הסנדלר תופר לה נעליים חדשות ומעניק לה שיר חדש. שיר המסייע לה לנעול אותן בלי להתבלבל.

והינה הנעל הימנית נופלת לשלולית ורחלי יוצאת למסע אל מחוץ לקיבוץ כדי למצוא אותה. במסען מינה הופכת לסירה גדולה ורחלי שטה בה: הלשון היא מפרשהּ והשרוך הוא המשוט, ואולה הנעל השמאלית משמשת מטוס המגן עליה מפני הרוח והגשם.

איורים של הסיפור "רחלי"

א. מהדורת 1948, לודוויג שוורין

ב. מהדורת 1962, צילה בינדר


עוד על הספר והשפעתו על חיי התרבות שלנו אפשר לקרוא ביומן הרשת של עינת אמיתי.


ביומן הרשת שלה הציגה עינת סרט ובו תועד המחזה שנכתב לפי הסיפור והוצג בוועידת הייסוד של קיבוצי האיחוד בעמק הירדן ב־1 בנובמבר 1951.

הנה הסרט שצילם אליהו כהן איש אשדות יעקב.


הסנדלרייה שתיארה פניה בסיפור תפסה מקום מרכזי בחיי הקיבוץ כבר מראשיתו. בתחילה אומנם תיקנו את הנעליים אצל הסנדלר בנהלל ונעליים חדשות היו קונים בחיפה, אך משהבינו שיהיה כלכלי יותר לפתוח סנדלרייה במקום, עשו כן. הסנדלרייה נפתחה ב־1936 או 1937 ופעלה עד 2009; ובה, כפי שנהגו לומר היו "מחדש עושים ישן, מישן עושים חדש".


פניה תיארה ברשימותיה את תוצרת הסנדלרייה הגבתית, "רשימות" תשי"ב, עמ' 131;

"על קדקוד הבחורות שמוטים בחן־משובה כובעי בחורים מלוכסני מצחיות, על רגליהן נעלים גבוהות אשר בימי הבוץ אין הן נלאות מלחזור ולהתירן ולחלצן לפני כל דלת ודלת. בקיץ מהלכים הכל בסנדלים מעשה ידי סנדלרי גבת החובבים. אלה הם סנדלי רצועות קלים, המכונים בפי כל 'סוליות', ואת המעט שיש לצחצח בהן הרי מצחצחים עד ברק. ורק לשני חברים, מטעמים אורטופדיים, סנדלים סגורים. ואולם לאחד מהם צרה צרורה: יבלת מציקה לו על אצבעו הקנטה. קם ופתר את הבעיה בדרך פשוטה ביותר: חתך בעור הסנדל ריבוע קטן ויפה, והרי היבלת שלו נהנית מאויר ומשמש ועולה כפורחת" [1947].


כל חבר היה זכאי פעם בשלוש שנים לזוג נעליים חדש לאחרי העבודה, ואחת לשנתיים – לזוג סנדלים; לימים שונתה השיטה ונקבע תקציב שנתי: 42 לירות לבחורים ו־48 לירות לבחורות, אך נעלי עבודה, מגפיים יוצרו לפי הצורך. [יומן גבת, 1 בדצמבר 1961]


התצלומים: ארכיון גבת

א. משה שושני בעבודה

ב. דוד מולוזובסקי (מימין), יחיאל שטרן הוא ירחמיאל הסנדלר

ג. איצ'ה מאיֵר בעבודה


קשיים לא מעטים היו לסנדלרים: לא פעם היה מחסור בחומר גלם ובכוח אדם;

"המצב בסנדלריה הוא ללא נשוא. [...] ישוב המונה 760 נפש, בסנדלריה שלו עובדים 2 אנשים, והשנים האלה צריכים ומחויבים גם לעבוד בתיקוני־נעלים וגם להכין נעלים חדשות [הסנדלר היה מייצר כמה מאות זוגות נעליים בשנה]. אחד [...] שקוע בריכוז הענינים [...] חצי יום ומעלה. כי החבר שבא לסנדלריה רוצה לשוחח עם הסנדלר, למדוד זוג נעלים. לפעמים לתקן רצועת־שעון או תיק. [...]. יש גם טיולים של ילדים ונוער. הנעלים נקרעות לעתים קרובות, ואין אנו מספיקים לתקנן. סנדלים בכלל עוד לא התחלנו להכין. והוא הדין – נעל [י]־בד הנחוצות מאוד לחברות. יש התמרמרות רבה בקרב החברים, כי בעצם אין דורשים מותרות, אלא נעלים לעבודה [...]", יומן גבת, 25 באפריל 1952


לעיתים אף חשו שהם עלולים לפגוע בבריאות הילדים והחברים בשל כך:

"המצב הכספי הקשה השורר [...] פגע לא מעט. לא הכינונו בזמן מגפים, ובינתיים [...] ילדים וחברות משוטטים בבוץ ובגשם בלי מגפים. חלק גדול של ילדים בלי נעלי בית רצים על הבלטות יחפים. מכאן הצטננויות ומחלות וזה הכל על חשבון הסנדלריה [...]", יומן גבת, 30 בדצמבר 1955


לאורך השנים עבדו בסנדלרייה חברים רבים ובהם יחיאל שטרן [עליו אומרים ששימש בן־דמותו של ירחמיאל הסנדלר בסיפור "רחלי"] ודוד מולוזובסקי (שנות החמישים), חווה רוזנבנד, משה שושני (סורדו) ויואל רוטנברג (שנות השישים), מרים רייז ואלתר וישניה־שני (שנות השבעים), כוכבת בן־שושן ואיצ'ה מאיֵר (שנות השמונים) ואחר כך מיכאל כץ.


כשקראתי את שירה של רחל חלפי "מוכרת הנעליים", נזכרתי בדמותן של מרים רייז וכוכבת בן־שושן שהקדישו בסבלנות רבה את הזמן להתאמת הנעליים לילדים. את התמונה הזאת תיארה רחלי יוטבת, היום הארכיונאית של גבת, בהרבה נועם.


מכונות ואימומי עץ מהסנדלריות בקיבוץ עין המפרץ ובאפיקים – בקיבוצים מקווים פעם להפוך את זה למוזאון.



עם תחייתה של העברית עסקו רבים בחידוש מילים שחשו בחסרונן. גם תחום הרצענות – לא היו בו די מונחים, וכשחברי ועד הלשון ביקשו למלא את החסר, זימנו לישיבה בנושא את הסנדלר גיאת. בעבודתי במכון מזיא (שליד האקדמיה ללשון העברית) ניסיתי להתחקות אחר דמותו של הסנדלר יחיא גיאת והתגלה לי סיפור חייו המרתק.


הינה קיצורו, כפי שהתפרסם ב"אקדם" תשס"ג


שנים אחר כך גיליתי עדות על טיב עבודתו של יחיא גיאת הסנדלר בספרו של יעקב יהושע, "שכונות בירושלים הישנה מספרות", עמ' 60: "בין הסנדלרים הידועים שהיו בשכונה היה יחיא גיאת שעבודתו זכתה ל'שם טוב' בקרב תושבי ירושלים. (בתקופת המנדאט היתה לו חנות במחנה יהודה בשורת החנויות של ת"ת 'עץ־חיים'). יחיא גיאת שאותו הכרתי בילדותי. התהלך תמיד שמח ובִדח כל מי שפגש בדרכו".


תוך כדי המחקר גיליתי שהרקדן והכוריאוגרף משה אפרתי (1934–2020) הוא נכדו של גיאת, בנה של בתו רבקה שנישאה בגיל 14 וילדה שישה ילדים. בעלה עזב אותה והיא פרנסה את המשפחה בדוחק מעבודות ניקיון ובישול. למזלו של משה, סבו, סבתו ואחיו הבכורים דאגו לחינוכו, ועם זאת זכר שבעת לימודיו בבית הספר העממי תחכמוני סבל רעב, ואת רעבונו היה שובר באכילת פֵרות החובייזה (החלמית). את אהבתו למוזיקה קלאסית פיתח בזכות אחיו אברהם שניגן במפוחית יצירות של באך ולימד אותו להאזין למוזיקה שבקעה מכנסיותיה של ירושלים. אחרי בית הספר העממי למד שנתיים בבית חינוך ועבר לאקדמיה למוזיקה. שם למד ריקוד אצל חסיה לוי־אגרון, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני. מרתה גרהם ראתה אותו רוקד והציעה לו להשתלם בניו יורק, וב־1962 נסע לשם לשנתיים. ב־1964 היה מראשוני להקת בת שבע, וכמה שנים אחר כך ב־1971 הקים את להקת "דממה" לבקשתה של הברונית בת שבע דה־רוטשילד שיעבוד עם חירשים־אילמים. רקדני הלהקה רקדו לקצב צעדיהם שהדהד דרך קרשי הבמה – שיטה שאפרתי פיתח. ב־1974, לאחר שהצטרפו ללהקה רקדנים שומעים, שונה שמה ל"להקת קול ודממה".

























לאחרונה הכרתי את המדען־המשורר נפתלי פרימור (איש הנחשים), בנו של סנדלר.

משורר, מדען, אני בנו של הסנדלר. בבר־מצווה אבא עזב את בית הוריו. מהעיירה אל עיר הפועלים, הצפופה המפויחת. ארובותיה של לודז' רושמות בצבע אפור: אברהם שוליית הסנדלר. אוכל, לינה ומקצוע עם עתיד. רחוב סלמה בדרומה של תל אביב בתי מלאכה זעירים ושלט באידיש ובעברית: "סנדלר" אבא מקבל את הקהל לנעל הישנה מתיחת פנים מוציא את הפגם, מחליף את הסוליה נעל כחדשה. המקצוע נעלם הסנדלרים אינם. נותר בנו של הסנדלר.

27.8.2016


ומְנת אומנות ברחוב יהודה הימית בתל אביב־יפו. כשצילמתי את הנעליים, עבר בחור ברחוב ואמר: כל הנעליים זהות, נעליים תוצרת All Stars. לאן פניהן מוּעדות? מי יֵדַע?


ואולי הכירו היוצרים של המיצג הזה את עבודתו המדהימה של אומן האסמבלז' הצרפתי Arman?











New York Marathon, 1987



תגובות

בעקבות יומן הרשת לחש נחש שלחה לי מכרתי פרופ' רות קרק, שהתמחתה בתולדות יפו, תצלום של קמע שמצאה בחולות אבו כביר בקרבת יפו. רות משערת שאת הקמע הביאו במאה ה־19 התושבים המצריים (ראו צמחי הגומא) מתיישבי סכינת אבו כביר. אני מצרפת מאמר שכתבה (עם אביב אופנהיים) על הנושא והתפרסם בחוברת "אריאל".


התפתחות הסכנאת המצריות באזור יפו במאה התשע־עשרה







לפני כמה שבועות תיארתי ביומן הרשת את יצירותיה של הפסלת אור־נה רן בירושלים. בין השאר ציינתי שאת פסל רבקה שלה לא מצאתי. לשמחתי, לאחרונה התברר לי היכן הוא. הפסל שהיה בתוך בית ספר בשכונת נוה יעקב עבר (בלי ליידע את הפסלת) לגן ציבורי בשכונת פסגת זאב. הינה הוא לפניכם.










ביומן הרשת שעסק במגרשי משחק כתבתי על ההשפעה של הציור "הנדנדה" (1767) של ז'אן־אונורה פרגונאר על האומנים שבאו אחריו. הינה התייחסות בת־זמננו לציור – תערוכת "הנשף", מוזאון העיצוב שבחולון: הנדנדה עשויה סריגת קרושה.












צעצועי הקינדר שלי



113 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול