חיפוש

ממֹשה עד מֹשה


"כשתישא עיניך ממרומי ירושלים לכיוון מערבי־דרומי ויתגלה לפניך כעין יהלום ענק מתנוצץ בשמש – תדע שזוהי כיפת בית הכנסת של קריית משה הצעירה שבשכונות [אוהל יצחק...]. פונקה בת זקונים זו והוענקה במלא חפניים קבים של יופי ירושלים: בתים יפים עם נוחיות מודרנית, נחבאים בתוך גנים, רחובות ושבילים אספלטיים, שפע עץ וירק [...]" יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, עמ' 25.


כשהגעתי בסוף שנות השבעים לירושלים התגוררתי בביתה של אישה קשישה ברחוב נטרונאי גאון 9. אחר כך עברתי להתגורר עם שותף – אבי קליין – בדירה צנועה בבית אבן.ברחוב אליעזר הלוי 5* בקומה השלישית. עשרים שנה אחר כך כשערכתי שיפוץ בדירתי בקריית היובל, שבתי והתגוררתי כחודשיים ברחוב בן־ציון 10** בביתה של בתיה הררי.


אבל אז לא התעניינתי במיוחד בתולדות השכונה. גרתי בה. היא הייתה קרובה לקמפוס של גבעת רם – אפשר היה ללכת ברגל מהבית ללימודים, שכר הדירה היה סביר ובשכונה גרו גם חילונים, גם מסורתיים וגם דתיים. היום הכול השתנה. קשה להכיר את השכונה.


בספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה" הוא מספר על שיחה שהייתה לו עם אימו בת נהלל לקראת היום הראשון בבית הספר בשכונת קריית משה, שבה גדל;

"'בוודאי ישאלו שם כל תלמיד מיהו ומהיכן הוא בא, אז מה תגיד להם?'

'שאני מכאן, משיכון קרית משה בלוק ארבע'.

'לא! אתה תגיד להם: אני בן איכרים מנהלל! [...]'"


נדמה לי שהתייחסתי לשכונה כמו אימו של מאיר שלו...


אני ואימא ומאחורינו הבית ברחוב אליעזר הלוי 5

קריית משה הוקמה כשכונת גנים בשנים 1925–1927 בסיוע קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", שלקחה חלק קודם לכן בבניית השכונות ימין משה, מזכרת משה, אהל משה וזיכרון משה. את אדמתה רכש דוד ילין (אז בא כוחהּ של הקרן) מאנשי הכפר דיר יאסין, תכנן אותה האדריכל ריכרד קאופמן ואת התוכניות עיבדו המהנדסים הקר את ילין.


*אליעזר הלוי (Louis Loewe) (1809–1899) המלומד היהודי־בריטי שימש מזכירו של מונטיפיורי במשך כחמישים שנה.

**בתחילה הייתה הכתובת של משפחת הררי: בית ד"ר בן־ציון 2. לימים נרצח ד"ר שמואל שמעון בן־ציון (1894–1954), רב ופעיל ציוני ממייסדי בנק אמריקה־ארץ ישראל ומנהלו, אשר בנה בתים בירושלים, בתל אביב ובחיפה והשכיר בהם דירות, אחד מדייריו הסתכסך איתו והרגוֹ. בעקבות זאת נקרא הרחוב כולו על שמו.


באותם ימים הייתה השכונה מרוחקת ממרכז העיר, בין בתיה שטחי סלעים ואבנים שנקראו "השדה", ובקרבתה הכפרים הערביים: שיח' באדר, דיר יאסין, עין כרם וליפתא, ולכן בשעות הערב היו התושבים שומרים על המקום מחשש להתנכלויות. 70 הבתים הראשונים בשכונה היו בתים חד־קומתיים בעלי גגות אדומים, ומסביבם שטח אדמה קטן ובו גידלו ירקות, תרנגולות ועוד. בזיכרונותיה התרפקה לאה הרטום*** על טעמם של העגבניות, הפלפלים, החצילים שגדלו בשכונה בעת המצור ובמיוחד ציינה את הקישואים שמהם ומאבקת ביצים הכינו חביתה ערבה לחך. התושבים היו בני מעמד הביניים, רבים מהם דתיים ובשבתות היו תולים שרשרת שסגרה את הכניסה לשכונה. במרכז ניצב פנס הלוקס ששימש מקום מפגש: בבוקר לאימהות ובלילה היו הילדים משחקים לאורו, והכול זכרו את שלמה חסון מדליק אותו מדי ערב.


0ב־1927 קבעו בוועד השכונה ששמות הרחובות יישאו שמות הרים ועמקים: הלבנון, הכרמל, יזרעאל, השרון, אך במהלך הזמן השמות שונו. גם רחוב על שם אישה נקבע אז – רחוב שושנה לזכר שושנה פוליקוב שייסדה קרן לעזרת מוסדות דת בעיר. מעניין לציין שבנהּ פנה אז לוועד השכונה וטען שיש לקרוא לרחוב בשמה המלא, כי רחוב שושנה זה סתמי (6 באוגוסט 1929, ארכיון העיר***). לימים שונו השמות רחוב שושנה היה לרחוב אוסטרובסקי לזכר רב השכונה משה אוסטרובסקי־מאירי [היום: שד' המאירי] והכרמל היה לרחוב שושנה. הלבנון – לרחוב קריית משה, השרון – לאליעזר הלוי, רחוב בית הכנסת לקוסובסקי = על שמו של תושב השכונה הרב חיים יהושע קוסובסקי, מחבר הקונקורדנציות, ובהן הקונקורדנציה המפורסמת0 לתלמוד הבבלי, דרך עין כרם הייתה לשדרות הרצל.


ברחוב הכרמל אירע אחד האירועים הקשים בעת מלחמת השחרור. סיפרה לי על כך רותי אלמגור חברתי בת השכונה. ככל תושבי השכונה ישבו היא והוריה גדעון והדסה (לבית שור) במקלט, ויום אחד באו שלושת בני דודיה, שלמה, עודד ודני, בשליחות הוריהם שמעון ויפה שור, אף הם תושבי השכונה, והביאו עימם אורז. הוריה הציעו להם להישאר איתם במקלט, אך הם מיהרו הביתה לבקשתה של אימם. זמן־מה אחר כך הגיח בשמי השכונה מטוס והטיל פצצה, ולמרבה האסון היא פגעה במקלט של משפחת שור (היום שדרות המאירי). דני בן החמש,נהרג, ושלמה ועודד נפצעו.

רווחת התושבים עמדה לנגד עיניהם של חברי ועד השכונה ועצי נוי רבים ניטעו בה: קזוארינות וברכיכיטונים, ברושים ופלפלונים. מהוועד ביקשו מהתושבים להימנע מלהחנות אוטובוסים ליד הבתים, להקפיד על איסוף הזבל ועל סגירת בורות המים מחשש יתושים, למנוע מתרנגולים להיכנס לגינות השכנים.


התושבים רצו לייחד את שכונתם והגו רעיונות שונים לשם כך. בין השאר, הוצע להקים סמינר לבנות "מזרחי" (1926), להקצות שטח להקמת בית החולים הדסה (1934). ב־1926 הציעו אנשי בית הנכות בצלאל להציג את מרכבת משה מונטיפיורי בשכונה. הוועד נענה להצעה, אך הודיע שאין לו כסף לשיפוץ המרכבה ולבניית מבנה שבו היא תעמוד... ב־1939 פנה ראש הוועד הרב משה אוסטרובסקי־המאירי לאנשי חברת הביטוח "מגדל" והציע להם "לקבוע שעון חשמלי של הפירמה [...] במקום מרכזי בשכונתנו – קרית־משה מונטיפיורי. שכונתנו משמשת מרכז לקיטנים וכן רבים גם הבאים מהעיר ליהנות מאוירה הטוב ומראה הנעים ואנו סבורים כי פרסמת זו עלולה להביא תעלת לחברתכם".


ומדוע החלטתי לעסוק בשכונה זו? נתגלה לי שמגדל המים ברחוב הרב שפרן פינת רחוב בן־ציון הפך לבית כנסת "מגדל אשר", לאחר ששנים רבות עמד מוזנח ביותר. הסתקרנתי ובאתי למקום. התברר ששני בעלי יוזמה הרב יגאל שפרן ועוה"ד אשר וסרטייל הפכו את המגדל לפנינת חמד. המבנה שצורתו שתי פירמידות קטומות הפוכות זו על גבי זו נבנה בשנות השישים במקום הגבוה ביותר בשכונה גם כמגדל מים וגם כמגדל תצפית אל עבר העיר העתיקה – אז בשלטון ירדן. אל גגו היו עולים אנשי הביטחון בחשאי במדרגות לולייניות נסתרות. המגדל שימש רק כמה שנים; אחרי מלחמת ששת הימים לא היה צורך יותר בתצפית ואת המים לשכונה החלו להביא ממגדל המים ברוממה.


תמונת מגדל המים בבנייתו, יד יצחק בן־צבי, אלבום סקלי דוד לסלו בלה


וכיצד חוללו את השינוי ולמעשה ריבעו את העיגול? ראשית, שאבו את המים מתוך המבנה. שנית, ציפו באבן ירושלמית את בסיס מגדל הבטון. אחר כך הפכו את הבריכה העגולה מבפנים לאולם בית כנסת ומעליו יצרו עוד שתי קומות לעזרת נשים. בקירות המבנה העשויים בטון מזוין בעובי 60 ס"מ פתחו 12 פתחים לדלתות וחלונות, ובחללים שנוצרו בנו משרד, מבני שירותים, חדר להנהלה וכו'. במקום גם התקינו מיזוג אוויר ואוורור, שכן מטבע הדברים לא היו בו חלונות. המקום נחנך לפני כחמש שנים והוא משמש לתפילה, ללימוד ואף עורכים בו חגיגות שונות. בחזונם רצו שפרן ווסרטייל להנציח במקום את נופלי השכונה ובערב יום הזיכרון מואר המגדל באבוקת זיכרון המתנוססת על הגג. בעתיד הם מקווים לבנות מעלית שתוליך לתצפית היפהפייה וממנה יוכלו לצפות בנופי ירושלים וסביבותיה. עליתי ברגל והוקסמתי.



המקום מעוצב בתשומת לב לכל פרט ופרט, ומבנהו המיוחד של המגדל מודגש מאוד – גם במנורות המאירות את בית הכנסת, גם בדוכן וגם בגדר המקיפה אותו ועליה אשכולות ענבים. ארון קודש שהובא למקום מגני טל – אחד מיישובי גוש קטיף – מקושט בתחריטים עשויים עץ ועליהם דקלים.


הינה סרט על המיזם המיוחד הזה.


ומה עוד טומנת בחובה שכונת קריית משה

רחוב קוסובסקי 7, בית פרנקלין – הבית שבנה הבנקאי היהודי־בריטי ארתור פרנקלין מראשי קרן מונטיפיורי למען חתנו היועץ המשפטי של הממשלה נורמן בנטוויץ, אך בנטוויץ מעולם לא התגורר בו. במקום נהג להתארח הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (1865–1935) והיה נותן אז שיעורים לאנשי השכונה. הבניין שנוספה לו במשך הזמן עוד קומה, עבר גלגולים רבים, היו בו בית חרושת לסיגריות ושכנו בו המוסד לבני נוער "בית רות" ובתי ספר שונים ובהם בית הספר דרור. כיום פועלת בו ישיבת ירושלים לצעירים.



הראי"ה הכהן קוק זצ"ל הונצח בשכונה בעוד אתרים.


דגל ראובן 6, בית חינוך עיוורים – קשרים מיוחדים נקשרו בין הרב קוק למוסד. גם משום שכשפעל בי חינוך עיוורים ברחוב מונבז בקרבת בית הרב קוק [כיום רחוב הרב קוק 9] היו תלמידי המוסד מגיעים לבית הרב לתפילות, ואף הוא היה מגיע לבית הכנסת הקטן במוסד כדי להתפלל ולא פעם אף דרש לפניהם על פרשת השבוע. לזכרו הובא לבית הכנסת של בית חינוך עיוורים בקריית משה המושב שעליו ישב והתפלל הרב קוק בביתו.



זכיתי לסיור מקיף במקום עם רחל סקרוביש, סמנ"כלית המוסד ומנהלת בית הספר לשעבר, שהוליכה אותי בנתיבי המקום וסיפרה בגאווה על תולדותיו ועל הפעילות בו.


המוסד קם ב־1902 בעיר העתיקה בירושלים ביוזמתו של הסוחר חיים נתנזון, שהיה עֵד לדריסתו של נער תחת רגליו של גמל. המנהל הראשון של בית החינוך היה מנחם וולפזון, וב־1916 הועתק המקום לדירה ברחוב מונבז פינת הנביאים . ב־1931 נבנה הבניין בקריית משה.


התחלנו את הסיור בבית ששימש בעבר פנימייה. זהו מבנה יפהפה המזכיר במשהו מבצר, ולכן יש אומרים שצ'רלס טגארט בונה המשטרות ברחבי הארץ, תכנן אותו. רחל טוענת שאין הדבר כך, אך ייתכן שהאדריכל שתכנן אותו בנימין חייקין (1883– 1950) הושפע מסגנונם של בנייני משטרה אלו. כיום הפנימייה משמשת להלנת המשתתפים בתוכניות המגוונות של בית חינוך עיוורים – ילדים ובוגרים עם עיוורון או לקות ראייה. על חדר סגור אחד הצביעה רחל והסבירה ששם היה אחד הסליקים הגדולים ביותר של ההגנה בירושלים.


חזית בית חינוך לעיוורים, 1935 – ביקור הנציב העליון ארתור ווקופ


ראיתי את בית הכנסת והמרפסת לשם היו מעלים את האורחים המכובדים שהגיעו למקום, ואת החצר עם גן החושים שנפגע לאחרונה בשל הבנייה של הרכבת הקלה. נכנסתי לאודיטוריום המפואר, שבבנייתו הותירו רווח מיוחד בין השורות, כך שאם מישהו עובר בשורה, אלה שכבר יושבים במקומם לא יצטרכו לקום... את הקירות מקשטות אותיות האלפבית העברי בצד אותיות הברייל.



משם עברנו לבנייני הכיתות שהחלו לבנותם בראשית 1960, אך ב־1963 אזלו האמצעים להשלמתם והעבודה פסקה. הישועה הגיעה אז ממקור לא־צפוי: משלחת של ארגון "אות הכפרה והשלום" מגרמניה שביקרה במוסד התרשמה מפעילותו וחברי הארגון החליטו שישלימו את הבנייה בתנאי שחלק מן הבונים יהיו אנשי מקצוע מיומנים מגרמניה, וכך היה. היום הכול מוקף צמחייה מעטירה.


לבסוף ביקרתי במרכז הספורט שמיועד לעיוורים וכבדי־ראייה וגם לְרואים. בכניסה בצד יש מכלאה לכלבי נחייה. העיוור הפוקד את מתקני הספורט, מפקיד את כלבו עד שהוא מסיים את האימון. רחל גם הראתה לי כיצד פועלת מכונת כתיבה מכנית של ברייל וסיפרה שאף שאפשר היום להקליד בכתב ברייל במחשב, היא ממשיכה להשתמש בה כי היא מקלידה בה מהר יותר. התלמידים במוסד משתמשים כמובן במחשבים.



הינה סרט על המקום.


רחוב פיק 8 – פנסיון זלינגר – הרב קוק זצ"ל שהה בו בימיו האחרונים ושם נפטר, עמ' 17***

פנסיון זלינגר היה אחד מכמה פנסיונים שפעלו בשכונה בראשיתה. קייטנים מירושלים ומן השפלה באו להיהנות ממזג האוויר היבש הנעים בה החל מחג השבועות עד סוכות. בחורף התגוררו בפנסיונים סטודנטים שלמדו בטרה סנטה, ובאחד הפנסיונים שהיה כשר למהדרין התארחו רבנים ידועי־שם כמו הרב וואזנר ראש ישיבת חכמי לובלין בבני ברק.

בעל הפנסיון ד"ר זלינגר – סיפרה לי רותי אלמגור – נהג להרשות לילדי השכונה לקטוף תותים מעצי התות בחצר הפנסיון, להפקיד בידיו חלק נכבד מן התותים, ולקחת את השאר לביתם.


לימים רכשו את הפנסיון אנשי בית חינוך עיוורים ושיכנו בו עיוורים בוגרים ואחרים. עמוס חכם חתן התנ"ך הישראלי שעבד כמה שנים במוסד, התגורר בבניין כשהתכונן לחידון התנ"ך הבין־לאומי.


ברחוב הרב מימון 1 ניצב בניין מוסד הרב קוק, בית הוצאה לאור שהקים ב־1936 הרב יהודה־לייב מימון, ממנהיגי המזרחי ולימים שר הדתות הראשון. בהוצאה מפרסמים ספרות תורנית דתית־לאומית ומדעית ועד היום יצאו לאור בה למעלה מ־2000 כותרים. במבנה יש חדרים לחוקרים, ספרייה גדולה ואולם כנסים, ומדי שנה נערך בו הכינוס הארצי לתורה שבעל־פה ובו נידונות סוגיות הלכתיות ובעיות אקטואליות לאור ההלכה.



וברחוב הרב צבי יהודה 12 עומדת ישיבת מרכז הרב, שב־1960 במלאות 25 שנה לפטירתו של הראי"ה קוק זצ"ל, החלו לבנותהּ. עד אז פעלה הישיבה בבית הרב במרכז העיר והמקום היה צר מלהכיל את קהל התלמידים. המעבר אל הבניין החדש התאפיין בהעמקת מעורבותו של המוסד בעניינים כלל־ישראליים הנוגעים לעיצוב הווייתה של מדינת ישראל, למשל, ב־1965 היו התלמידים בישיבה מעורבים בהפגנות נגד המיסיון הנוצרי ובה בעת גם החלו להתגייס לצבא בשירות משותף עם חילוניים כי ראו זאת כחלק משמעותי בתהליך הגאולה. מאז היו גם תלמידי המוסד פעילים בשדה החינוך בארץ, הקימו מוסדות תורניים ובהם ישיבת ירושלים לצעירים [ראו לעיל בית פרנקלין].



בשכונה יש עוד בניינים מעניינים שראוי לספר עליהם, ובהם בית היתומות וינגרטן, בנייני המקשר, בלוק המורים, שיכון ההסתדרות – עליהם אכתוב בעתיד. ובלשונו של מאיר שלו: "'כאן אני גרה,' כתבה, 'זה בית־העיוורים וזה בית־המשוגעים וזה בית־היתומים.' [...] 'זאת ירושלים,' כתבה, 'עיר של עיוורים ושל יתומים ושל משוגעים.", ביתו במדבר, עמ' 28–29.


אסיים בציון שני בתי הכנסת הראשונים שקמו בשכונה:

רחוב קוסובסקי 16 – בית הכנסת האשכנזי אוהל יצחק שנקרא על שם הגבאי שלו יצחק יעקב ילין. הבניין המפואר בעל הכיפה המתכתית תוכנן במשרדם של הקר וילין ונבנה אז בנקודה הגבוהה בשכונה. חלונות הבניין המוארכים עוצבו בסגנון הבין־לאומי. באותם ימים התפללו בהם תושבי השכונה ובהם, הוריו של ישעיהו ליבוביץ ואחותו נחמה ליבוביץ, הרב חיים יהושע קוסובסקי [ראו לעיל], הגאוגרף ד"ר אברהם יעקב ברור, אליעזר מאיר ליפשיץ מנהל בית המדרש למורים "המזרחי" שהיה מארח מדי פעם את חברו הסופר ש"י עגנון, וגם בחור צעיר היה במתפללים – שלמה גורונצ'יק (לימים הרב הגורן). בארון הקודש נבנתה תקרה כפולה, ולימים נמצא בה סליק ששימש לאחסון כדורי רובים לאימוני חברי האצ"ל.


התמונה בשחור־לבן, יד יצחק בן־צבי, אלבום שמואל אבן־אור (אורנשטיין)


רחוב קוסובוסקי 14 – בית הכנסת הספרדי אוהל דוד שנקרא על שם דוד ששון ממייסדי בית הכנסת נחנך ב־1937. מעניין לציין שמראש לא התכוונו מייסדי השכונה להפריד בין הקהילות, ולכן יוסף מיוחס וחתנו ד"ר אריה פיגנבאום שנהגו להתפלל בבית הכנסת אוהל יצחק אף שלא התגוררו בקריית משה, הביעו תמיהה על כך.



לקינוח, אני ממליצה לאכול מנת פלפל בקיוסק הציורי בשדרות המאירי – פלאפל דני (מגיד). בשיחה איתו סיפר שהמקום עלול להיהרס, כי מתכננים להרחיב את הכביש השדרות. ליד הקיוסק יש רחבה ועליה כיסאות לסועדים. הרחבה מרוצפת באריחים מצוירים, שדני הוציא בשנות השבעים מהבית האחרון ששרד בדיר יאסין בטרם הרסו אותו.



***לפי הספר: קרית משה: תולדותיה של שכונה, יוחאי רודיק, נאוה כהן־ברזובסקי, 2005.


תגובות

לאחרונה שלחה לי חברתי הדסה מצגת של דובה פרימרמן במלאֹת 100 שנה לנהלל, ובה היו כמה תמונות מטקס נטיעת יער המלך, שסיפרתי עליו ביומן הרשת "יחי המלך"!.



מימין: הטקס בגבעת שמרון היא "יער המלך", מנחם אוסישקין ומשה שרת (צילום: צבי אוריון), חיים ויצמן מברך בטקס.


בעבר כתבתי על שרידי התיאטראות בקיבוצים בארץ. לאחרונה ביקרתי גם בקיבוץ עמיר. הינה תמונות משרידי התיאטרון שם. כדי לצלם את התמונות נאלצנו לפלס את דרכנו בין עשבים וקוצים... התיאטרון הוקם בשנות החמישים, והיו בו 3000 מושבים.


והינה גם סרט על האתר




צעצועי הקינדר שלי



438 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול