הם נישאו בשנת 1985 וזכו בשפע מתנות, ובהן חפצים רבים שבוודאי היו שימושיים לזוג הצעיר; מפת שולחן, תבניות פיירקס וכוסות שתייה, מלחייה, עציצים, פמוטות וצלחת מכסף, קרש גיהוץ וגם ספרים ובהם "שירי רחל";
חבריי מאיה ויוסף (שהוא בן נהלל) אף הם נישאו באותה תקופה וזכו ככל הבנים במושב למתנת החתונה שהייתה נהוגה אז; 4 מתנות גדולות – אחת מכל רבע של העיגול (כידוע מושב נהלל בנוי בצורת עיגול); אנשי הכפר היו מתארגנים לקניית מתנות משותפות וכך ציידו את הזוג הצעיר בתחילת חייהם המשותפים. עד היום – מספרת מאיה – הם משתמשים בסירים, במחבתות, בסכו"ם ובצלחות שהוענקו להם לפני כארבעים שנה.
ציף ואבי חבריי לא שוכחים עד היום את הטיול שהעניק להם חבר יוצא־דופן: טיול ממושך במרחבי סיני...
והיום מקובל להעניק לבני הזוג מתת כסף המחושבת לפי קרבת האורח לחתן ולכלה לפי עלות המנה באירוע, ויש גם המעניקים מתנות מקוריות אישיות וייחודיות, כמו סט מצעי משי רקומים בראשי תיבות, מכונת קפה חדישה או חופשה מפנקת באי אקזוטי. וכשם שמנהגי המתנות השתנו, כך גם אופיים של הטקסים השתנה במשך השנים ומגוון הטקסים הנערכים גדול: יש הבוחרים בטקס דתי ואחרים מעדיפים טקס חילוני, יש הנישאים בצוהריים ליד הים ואחרים – לעת ערב באולם.
פעם, בדור של הוריי, הכול היה שונֶה...
בשנות החמישים ערכו טקסי חתונה פשוטים וצנועים. האולמות היו קטנים, הוזמנו בעיקר בני המשפחה הגרעינית וחברים קרובים, הוגשה תקרובת בסיסית ואת השמלות תפרו בדרך כלל לבד.
בי"ז באלול תשי"ב (18 בספטמבר 1951) נישאו שמוליק שוט ונעמי (לבית קליינר) בחצר בית הקפה "רביב" בבית הכרם בירושלים. השניים אומנם היו אז חברי קיבוץ נתיב הל"ה, אבל הוריה של נעמי גרו בירושלים וניהלו את קפה "רביב". את הקידושין ערך הרב איסר אונטרמן, הרב הראשי של תל אביב־יפו, קרוב משפחתה של הכלה.
בביקוריי אצל נעמי, חברתי וחניכתו של אבא בנוער העובד בהרצליה, גיליתי שתי מתנות קסומות שבני הזוג קיבלו לחתונתם.
נעמי שהייתה אז אשת הקשר של חברי הקיבוץ עם הורי הל"ה*, יצרה קשרים חמים עם ראובן וחנה מס, הוריו של דני מס מפקד הל"ה, והזמינה אותם לחתונתה. לכבוד החתונה הזמינו השניים חיתוך עץ של תיבת נוח אצל האומנית שושנה הימן. בתיבה ישובים להם שני חמורים: האחד נ [נעמי] והאחר ש [שמוליק].
*קיבוץ נתיב הל"ה נושא את שמם של הל"ה, והוקמה בו אנדרטה לזכרם. הקרב של הל"ה התרחש לא רחוק מהמקום שבו ישב באותם ימים הקיבוץ וממנו אפשר היה לראות את העץ הבודד – סמלו של גוש עציון.
שושנה הימן הייתה רעייתו של הסופר ט' כרמי (צ'רני), והשניים הם "הוריו" של ספר הילדים הקסום "שמוליקיפוד" (1955). על הספר שגיבורו הוא בנם גדי צ'רני חתמו בשם "כוש" [כרמי ושושנה]. דמותו של גדי בנם נכנסה גם לשירה של לאה גולדברג "הילד הרע".
[...] ואימא הסמיקה מאוד ואמרה:
"גד, תתבייש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים -
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע. [...]
עוד על כך, ראו ביומן הרשת של הספרייה הלאומית.
לסיפור "שמוליקיפוד" הוקדש גן סיפור מפתֶה בגן המרכזי של קריית יצחק רבין בחולון; הפסלים העשויים בטון צבוע הם יצירתה של האומנית נגה יודקוביק־עציוני. בתצלומים: בתי טליה בת השלוש (2006).
גם האמן זאב רבן ורעייתו מרים שהתגוררו ברחוב החלוץ 26 בשכנות להוריה של נעמי, שושנה ואברהם קליינר, העניקו לבני הזוג הצעירים שכיית חמדה אומנותית – אריח ועליו דיוקן בחורה צעירה. הציור אינו חתום, אבל ייתכן שזו עבודה של זאב רבן.
כשנה אחר כך בי"ד באב תשי"ב (5 באוגוסט 1952) נישאו הוריי: מיקי (מרים) לבית גוטליב ומשה ברק (ברקו). אבא אומנם העדיף לערוך חתונה בקיבוץ ללא רב, אבל בלחץ ההורים נערכה להם חתונה בורגנית בנוכחות רב, והחגיגות היו רבות; טקס החתונה הרשמי התקיים ב"אולם בטי" בכיכר דיזנגוף 14־16 בתל אביב (בקרבת מקום מגורי משפחת אימי – חולון). מעיון בעיתונות התקופה אני לומדת ש"אולם בטי" היה אולם כינוסים ואירועים של ההסתדרות באותם ימים, וכיוון שכך הורי אימי לקחו לשם כך הלוואה... ברוח הימים ההם, ימי הצנע, האירוע עצמו היה פשוט, הבגדים לא מפוארים, אבא לבש חולצה ללא עניבה (שהרי רצה להימנע מסממנים של בורגנות), והתקרובת המצומצמת הוגשה על מפות לבנות נטולות־הידור, אבל מן התמונות עולה השמחה הגדולה שאפפה את האירוע.
שלושה ימים אחר כך ערכו להם חברי קיבוץ החותרים, הקיבוץ שאבא היה חבר בו, מסיבת חתונה, ובכתובה החילונית שניסחו חבריו הלֵצים התחייב אבא (חובב הארכאולוגיה) לתת לאימא (במקרה של גירושין) אבני בליסטראות ושאר עתיקות.
כמה ימים אחר כך הזמינה גם משפחת אבי שהתגוררה בקריית חיים את קרוביהם וחבריהם שלא הצליחו להגיע לתל אביב לחוג איתם בחצר ביתם את נישואי בנם, והתקרובת מעשה ידי סבתי, קרובותיה וחברותיה הוגשה אז בשפע...
גם הוריי קיבלו לחתונתם יצירות אמנות, אחרות.
נעמי שוהם, חברתה של אימא, העניקה להם את האלבום היפהפה "שיר השירים", שצייר זאב רבן וכתבה:
למיקי ומשה!
ליום הקמת הקואופרטיב המשותף –
בברכות ובאהבה, נעמי.
וחבריהם שלומית (חניכה של אבא בנוער העובד בהרצליה) ושמריה גל הביאו את הספר "הנסיך הקטן" לאנטואן דה־סנט אכזופרי.
ולרגע שאלתי את עצמי – בעודי כותבת את היומן – האם הייתה מערכת היחסים בין הנסיך ושושנתו משום דגם יחסים אידילי להוריי? הוריי שהיו כה כרוכים זה אחר זה במשך שישים שנות נישואיהם, וכפי שנהגו לומר עליהם היו: "מיקי של משה" ו"משה של מיקי".
"אולם בעיניי אני הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שכּותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות. רק למענה הרגתי את הזחלים (חוץ משניים שלושה שהשארתים בחיים למען יהיו לפרפרים); רק לקולה האזנתי שעה שקָבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי...", עמ' 66
את ירח הדבש שלהם בילו באילת, וייתכן ששם בחרו להם את השריקה המיוחדת שלהם: תחילת השיר "על חוף אילת, אני ואת" ששרה בקולה המעושן יפה ירקוני. זהו טנגו קצבי שאת מילותיו ואת לחנו כתב אבשלום כהן לאחר כיבוש אילת. כהן כתב גם את השירים "עגלה עם סוסה", "אבא'לה בוא ללונה פארק", "הסבתא בנגב" (אני והסבתא). כשהיו מחפשים זה את זה, היה אחד מהם שורק את תחילת השיר ונענה באותה שריקה.
ואם הזכרתי את חוף אילת ואת הנסיך הקטן, הרי שהקיץ זכיתי לפגוש אותו באילת. זהו פסל שעיצב האומן האילתי רוני פלוא איש חב"ד, אשר יוצר הרבה יצירות אומנות בעיר וגם מחוצה לה.
בכלל אילת הייתה לעיר של כיכרות. פרנסי העיר הבינו שהם ייטיבו כך את התנועה בה, ובו־בזמן הפכו את הכיכרות למיצגים אומנותיים.
ואילו מתנות מיוחדות קיבלתם אתם לחתונתכם? שתפו אותי.
תגובות
בעקבות פרסום יומן הרשת שעסק בהעפלה התברר לי שלרבים ממכריי וידידיי יש קשר אישי לנושא. לא ידעתי; שׂשׂונה שיתפה אותי בזיכרונותיה מן ההפגנות הסוערות שנערכו בחיפה נגד הבריטים שמנעו מהמעפילים להגיע אל הארץ המובטחת. מאיה הזכירה לי שאימא שלה הגיעה ארצה על סיפונה של "טייגר היל", ושבשל האיסור להוריד את נוסעיה אל החוף, החליטו קברניטיה להעלותה על שרטון מול חוף תל אביב. שם נשארו שרידיה עד בניית המרינה בעיר. רותי כתבה שאביה היה אחד הניצולים מן ה"פאטריה" ואוקי סיפרה בהתרגשות שאבא שלה היה הפעילים בהבאת המעפילים ארצה.
ספינת המעפילים "טייגר היל"
אבי ידידי שגדל בנהרייה זוכר שרידי ספינה – ברגי ברזל ושלד עץ שילדי נהרייה נהגו לשחק בהם בחוף הדרומי של העיר. לימים למד שזו ספינת המעפילים "חנה סנש" שעלתה על שרטון בחוף ב־25 בדצמבר 1947. אבל מתברר שהספינה הזאת שופצה ואף שימשה לצורכי תובלה בעת מלחמת השחרור. אז של איזו ספינה היו השרידים? אולי של "עלייה" ואולי של "האומות המאוחדות" – שתי ספינות נוספות שמעפילים הורדו מהן בחוף נהרייה. לא ברור?? אבי גם זוכר היטב את המזח הארוך בדרומה של נהרייה, שהיה מיוסד על מוטות ברזל ועליהם אדנים מעץ. על גבי המזח הזה הורדו המעפילים. לימים העץ הלך והתפורר וכיסו אותו בסלעים רבים והוא הפך למעין שוֹבֵר גלים.
ספינת המעפילים "חנה סנש" על חוף נהרייה
צעצועי הקינדר שלי