חיפוש

וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ...*

*"עוד חוזר הניגון", נתן אלתרמן


הקורונה העניקה לנו חלון הצצה מלחיץ לעתיד צפוף. סגירת השמים גרמה לכך שהיו בישראל לפחות 100 אלף איש יותר מהרגיל בכל רגע נתון; סגירת מוסדות החינוך שלחה אל המרחבים מאות־אלפי ילדים משועממים; והסגרים אילצו את כולנו לבלות קרוב יותר לבית. הכל התנקז למקום אחד: גן המשחקים השכונתי, ובאופן ספציפי יותר, התור לנדנדות – כתב דני בר־און ("לנדנד כדי להתנדנד", מוסף הארץ, 2 באפריל 2021, עמ' 50).


בר־און מתאר במאמרו את חוסר התכנון של גני המשחקים. בין השאר הוא טוען שבשכונות הישנות לא הותירו די מקום למרחבים פתוחים לגני שעשועים; יש גנים אבל הם רחוקים מן הדירות ומקשים על ההגעה אליהם עם הפעוטות. עוד הוא מציין שיש הנחיות לגבי יחס מספר המתקנים למספר הילדים באזור, ושלפי ההנחיות יש להציב מתקנים לכל שכבות הגיל, אבל אלה רק הנחיות ואיש אינו אוכף אותן.

הקריאה במאמרו החזירה אותי לנושא שעסקתי בו ביומן הרשת "שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנַיִם...", וההערכה שלי ליוזמה להקים את מגרשי גוגנהיימר גדלה. זאת ועוד לאחר שכתבתי על מגרשי גוגנהיימר נאספו אצלי עוד עדויות של הילדים שצמחו בהם.

ביתמונה, הדסה ארגון, מגרש גוגנהיימר, מקור ברוך ירושלים, 1939


עדי קדר לבית מזרחי סיפר על התפקיד שהיה למגרשי גוגנהיימר בהשכלתו. שם הוא חשף לעולם הספר ומאז לא חדל לקרוא.


משה סלומון מראשון לציון כתב ב"מגל", עלון מגרשי גוגנהיימר: "יש במרכז המגרש עץ פיקוס מרשים, ואין צריף גדול, [...] אבל יש לנו מכשירים רבים כגון מקפצה לקפיצה למרחק, כדור סל, כדור מעופף [כדורעף] ומחנים, סלם שודי, נדנדות לבוגרים ולקטנים, מקבילים". משה סלומון נהרג במלחמת השחרור באחד הניסיונות לפרוץ לעיר העתיקה דרך שער יפו.


בת שבע אנידי לבית כהן, לימים גננת אהובה של ילדי ירושלים, גדלה במשפחה מרובת־ילדים (13). אל המגרש הגיעה נשרכת אחרי אחותה מלכה. בדבריה הדגישה בת שבע את ההנאה הרבה שהסבה לה ולחבריה שעת הנדנדות. הם היו מתייצבים במקום כבר בשעה שלוש, עומדים במסדר אשר בו היו בוחרים בסדרנים, ואלה היו דואגים לסֵדֶר העולים לנדנדה. היו שלושה סוגים של נדנדות, וכדי לשמור עליהן היו מסירים אותן בסוף היום מן העמודים ומאחסנים אותן בבניין.


בת שבע תיארה באוזניי את תחושותיה לגבי המגרשים; "המגרשים" – היא חזרה והדגישה –"הצילו את הילדים הללו וסללו להם את עתידם"; הילדים שרובם באו ממשפחות קשות־יום מעדות המזרח היו לאנשים בעלי השכלה שתרמו רבות לחברה, חלקם עברו להתחנך בקיבוצים, שירתו בנח"ל והשתלבו אחר כך במערכת הביטחון, ובהם: אחיה של בת שבע יעקובה כהן, אחד מאנשי משרד הביטחון הבולטים וכמוהו דוד רונן לבית כהן, שפעל אף הוא בשב"כ ובמוסד.


אני מצרפת מצגת שהכנתי להרצאה על הנושא. תיהנו.


לאחרונה אני שומעת את סדרת ההרצאות המצוינת "פריז כמרכז המודרניזם" מפיה של ד"ר גילית איבגי. בשיחה האחרונה שהוקדשה לצייר פייר־אוגוסט רנואר, היא דיברה גם על ציורו "הנדנדה" (1876) וציינה שהמשחק בנדנדות התפתח עד מאוד בחצרו של לואי ה־14. עוד הוסיפה שהציור "הנדנדה" (1767) של ז'אן־אונורה פרגונאר השפיע על ציירים רבים ובהם רנואר. בעקבות זאת "צללתי" למרשתת ולמדתי שכבר היוונים הקדמונים התנדנדו בנדנדות, ומימי לואי ה־14 ההשתעשעות בנדנדות הייתה לסמל מעמד.

א. הנדנדה, ז'אן־אונורה פרגונאר, 1767

ב. הנדנדה, פייר־אוגוסט רנואר, 1876


התבוננות במתקני שעשועים לאורך השנים, לאו דווקא בנדנדות – יש בה גם עיון תרבותי־חברתי. הינה כמה דוגמות:

ישראל נגלית לעין, אלבום המשפחות וינשטיין־בורג ואחיטוב־וינשטיין,

מגלשת עץ, בית הילדים בקיבוץ גבת 1937–1938

ישראל נגלית לעין, אלבום רחל עליאש לבית בר, אוסף משפחת בר,

מגלשת ברזל, ראש העין, 1966–1967


ישראל נגלית לעין, אלבום עובדיה ושושנה ארגש, מגלשה עשויה

פיברגלס, ראש העין, שנות ה־70

ישראל נגלית לעין, אלבום רמי (אברהם) יניב, מגלשה עשויה פיברגלס,

אשקלון, 1983

הלווייתן או המפלצת לחוף תל אביב, שנות השבעים


לידו ניצבו אז בשנות השבעים עוד מתקנים נוספים דמויי־דגים וסוסוני ים. "שַׁעֲשׁוּיָם" – כינה אותם אדריכל הנוף הלל עומר, הלא הוא המשורר ע' הלל, שהיה מתכנן הגן הזה, לימים פארק צ'רלס קלור. את המתקנים עיצבה הציירת רות צרפתי, שאיירה רבים מספרי הילדים של ע' הלל. הגן לא שרד את פגעי הזמן והאדם. לפי אמנון שביט (בבלוג של גיא שחר)


בזכות סיפורו של מתקן הלווייתן למדתי על תולדות הפארק – סיפור רב־עניין.

פארק צ'ארלס קלור נבנה בסמוך למקום שבו שכנה שכונת מנשייה. מנשייה אוכלסה אחרי מלחמת השחרור בעולים חדשים והייתה לשכונת עוני צפופה, ולכן בשנות השישים הוחלט לפנות אותה ולהרוס את הבתים. הקבלנים המפרקים לא פינו את פסולת הבנייה אלא דחפו אותה ל... ים. העירייה נדרשה לפנות את הפסולת, אך נתברר שזול יותר לכסות אותה בעפר ולשתול עליו דשא. הים באזור יובש למעשה, ותושבי תל אביב איבדו חלק מרצועת החוף לרחצה. היום נותרו משכונת מנשייה שני בניינים: באחד מהם הוקם מוזיאון לתיעוד המערכה על כיבוש יפו ושכונת מנשייה. והאחר הוא מסגד חסן בק.


המשורר ע' הלל שהופקד על תכנון הפארק, הבין שאי אפשר לנטוע בשטח עצים, מכיוון שהוא צר וארוך ובעפר יקשה על העצים להתפתח, והחליט לנטוע ברובו דשא ושיחים נמוכים כמו נר הלילה החופי ומלוח קיפח. רק במזרח השטח, באזור שלא יובש, ניטעו גם דקלים ואשלים. כדי להגן על הצמחייה מפני רוחות הים ורסיסי המלח בנו גבעות נמוכות ובצד המערבי, לאורך קו המים החדש הוקם גם קיר חיפוי עטוף־סלעים ולצידו טיילת רחבה.


א. נר הלילה החופי

ב. מלוח קיפח


ב־1974 נחנך הגן ובמשך הזמן גם הוצבו בו פסלים רבים, ובהם "אישה נגד הרוח" של הפסלת היפואית אילנה גור ופסל העץ "נבל, ים והרוח החרישית" של אילן אוורבוך.

א. הפסל "אישה נגד הרוח", אילנה גור, 1977

ב. הפסל "נבל, ים ורוח חרישית", אילן אוורבוך, 1989

ג. המוזאון לשחרור יפו ע"ש עמיחי [גידי] פאגלין – בית גידי

ד. מסגד חסן בק


ואם חשקה נפשכם לצפות בגנים המעוצבים של שנות האלפיים, קראו את הכתבה.


הזכרתי את ע' הלל המשורר המופלא שהיה גם מתכנן גנים פואטי. מילדותי אני זוכרת היטב את עלילותיו של דודי שמחה ומרבה לצטטו בנסיבות החיים, בעיקר זכור לי הכריך מסנדל וחמאה. בנותיי גדלו על שירו "שתי אווזות" ששר להן ידידנו יונה עפאים. זהו שיר שאנו אוהבות לזמר אותו או לדקלמו, כל אימת שאנו קרֵבות לצומת נהלל בדרכנו לגבת, ואז עולים בי הגעגועים לעברית של ע' הלל: לחריזה הזורמת, להומור העדין עברית הגולשת בנחת באוזן ובגרון.


שתי אווזות פעם ג'ירף שני חמורים שתי אווזות שאלו זו לזאת: עד מאוד נעלב בחדוות נעורים שאלו זו לזאת: "מה נשתה כל כולו השתפכו במזמורים. "מה נשתה ומה נאכל?" תשעה באב. והפשוש נס אל נפשו ומה נאכל?"

פחד שזו מפולת הרים. והשועל וזה בגלל והשועל כלום לא שאל כלום לא שאל צב ששאל: עלה על אוטובוס נהלל. וכל היום "הוי, מה זה פה

שתה ואכל. עמוד טלגרף?"

הינה תיקי דיין שרה את השיר בלחנו של סשה ארגוב.


תגובות

ביקרתי את נעמי חברתי הגדולה, חניכתו של אבא, ושאלתי אותה על צלחת נחושת יפה שתלויה על קיר ביתה. והיא אמרה: "אבא שלך הביא לי אותה ממרוקו". זה נראה לי מוזר, ואכן במבט שני הבנתי שזו אחת מעבודותיו היפות של מסיקה הנחושתן מ... עכו. הינה הצלחת: פנים ואחור.


רחלי יטבת שיתפה אותי בקשר שלה לסיפור הקרבות בעמק הירדן; "השנה 2007, ובני יאיר (אז בן 19) שואל אותי: "אימא, מה עשה סבא מאיר [שבח] במלחמת השחרור?" סיפרתי לו שהוא נשלח עם קבוצת חברי משקים בעמק לעזרה בהגנת עמק הירדן ואף נפצע באחד הקרבות בכף ידו. [...] הוא אושפז בבית החולים הסקוטי בטבריה, שם נותח על ידי רופא בריטי (!) שהציל את כף היד מקטיעה. ואני זוכרת את הצלקת שהייתה לו על ידו. אימא שלי [לאה שבח] סיפרה לי שהחליטה לנסוע לבקרו בבית החולים, ולא צייתה להוראתו של יאמין מלכין שהיה המא"ז של גבת ואסר עליה לנסוע ולעזוב את משמרתה בתפקיד האחות בגבת.. את הדרך לשם עשתה במשוריין.

ואז יאיר אמר:'זה ממש כמו בשיר המפורסם':

ואז תראה את זרועך החשופה,

ובה צלקת שהגלידה משנים,

ותחייך: "הן זאת הסבתא אז ריפאה"

נו, ומאז – היו זמנים....


ועכשיו כשאני קוראת שוב [...] על החברים המוטלים מתים כמה ימים, אני חושבת – גם אבא יכול היה להיות ביניהם"...



אפרים בן־מאיר הפנה אותי לפודקאסט "פרות קדושות" (57) של יזהר באר, שעוסק בקרב על הדגניות גם מנקודת המבט של האויב. כדאי להאזין.




צעצועי הקינדר שלי


113 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול