פרשה שנשכחה...
"הכרוז בא פתאום, וההתעוררות – בן־רגע התלקחה. נפתחו תיבות שכוחות מכבר, הועלו לאור היום מגירות נידחות והוצאו לאחר שנים של אי־שמוש – התכשיטים. מי פילל ומי תיאר לעצמו שעוד שמורות אי־שם אתנו שכיות חמדה כאלה, ובכמות כזאת?
על המפות הלבנות הבהיקו הטבעות, טבעות, טבעות לרוב. טבעות, אשר הועלו מסתרי פינות וזכר חיוֵר של דמות סבתא עצור בבְרקן העמום; טבעות, אשר סרו מן האצבע ועליה פס חיור וצר לזכר, למשמרת; טבעות זהב, משובצות אבנים טובות, וגם פשוטות, על צבעיהן הרכים והשונים; טבעות קידושין רחבות ועל ידן מיני סיכות עתיקות יומין. והרי מטבעות ממינים שונים ומשונים, קופסאות סיגריות כרסתניות, עשויות כסף, ועל הכול – הגביעים. גביעי כסף כבודים וגדולים, גביעי כסף דקים וצרים, גביעים מוזהבים בפנים ועל גביהם דוק ציצים חרותים; גביעים נושמי אווירת בית בישראל, מפיצי בשמי שבת ומועד על סביבם – קטעי חיים שקפאו והיו לעצמים אילמים, נטולי לשון... ועלו מחשבות נוגות למראה שורת גביעים אלה אשר עברו ימים וארצות, ומי יודע אלו דורות שירתו, בתוך כמה ידַים מקדשות הועלו ובאלו שפתַים לוחשות תפילה נָגָעו? מי ימדוד את הדרך הארוכה עָבָרו? [...] את אשר ידובבו עדים אילמים אלה? בכמה צרורות נצררו, ולאורך כמה דרכים הופשלו על גבים עיפים, נמלטים; בכמה לילות אפלים הוצפנו הוחבאו לבל תשיגם יד השודד החומדת... היוכל הכיל החדר את אשר יש לספר לכל הטבעות האלה, טבעות ידי אימהות בישראל?...
צף ועולה מעל לצבא התכשיטים הלאה משהו מנשמת אפו של המשך דרך ארוכה, ארוכה מאד, משהו מגלגול נשמת דורות ארוך ומיַגע בלי סוף, בלי גבול. והעצמים הקטנים והקלים האלה נעשים פתאום כבדים, כבדים מאוד, מעומס שנות יגון עברו עליהן, מנטל צרות כבד עד מאד, לוחץ על חלקתם הבהירה והמבהקת...", פניה ברגשטיין, רשימות (1952), עמ' 68–69.
כך תיארה המשוררת פניה ברגשטיין את מפעל "מתת התכשיטים" שהיה חלק מ"כֹֹפר הישוב". הציבור נקרא אז לתרום תכשיטים וחפצי נוי כדי לסייע במימון ההגנה על המולדת, ומיד החלו להיאסף צמידים, עגילים וטבעות ואפילו טבעות נישואין, מנורות, פמוטות וגביעים – עשויים זהב וכסף. התורמים קיבלו מזכרת סמלית – טבעת, סיכה או מעמד לניירות שעליהם הוטבע סמל "כֹפר הישוב".
טבעת "כֹפר הישוב" שנשמרה בבית משפחת ברקו, משפחת אבי.
בדבריה מצביעה המשוררת פניה ברגשטיין על הקשר בין החפצים שאנשים תרמו ובין קורותיהם. כל חפץ הינו עולם ומלואו והוא מגלם בתוכו זיכרונות אישיים ואירועים היסטוריים, הוא חלק ממורשת העם והיחיד, ועם זאת למען תקומת עם ישראל בארצו נכונו אנשים לתרום את החפצים הללו.
סרטון של חברת כרמל, 1938
דבר, 9 בנובמבר 1938
על "כֹפר הישוב" הכריז הוועד הלאומי ביום 24 ביולי 1938 (מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט) כדי לממן חלק מהוצאות הביטחון הכבדות שהצטברו אז: גיוס מתנדבים לשורות ההגנה, הכשרת לוחמים, הקמת גדרות וביצורים ביישובים, סלילת צירי ביטחון. קרן "כֹפר הישוב" פעלה גם על ידי איסוף תרומות וגם על ידי הטלת מיסים על היישוב היהודי. הוטלו מיסים עקיפים על נסיעות בתחבורה הציבורית, על ייבוא סיגריות, שמן, יין ומכשירי רדיו ועל כניסה לבתי עינוגים, ומיסים ישירים כמו "מס חירום" (1940) ו"מגבית ההתגייסות וההצלה" (1942), אשר הוטלו על היישוב בימי מלחמת העולם השנייה. כספים אלו שימשו לתמיכה בחיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי ולסיוע לניצולי השואה. "כֹפר הישוב" בוטל עם הקמת המדינה.
מן הארכיון הציוני
מפעל "מתת התכשיטים" מעלה בזיכרון את "מעשה העגל" המקראי. שני האירועים שונים זה מזה תכלית שינוי, ועם זאת נראה שבטקסט המקראי ובפרסומים על מבצע "מתת התכשיטים" משמשות אותן מילים?!
המשורר עמנואל הרוסי שהיה אז הממונה על ההסברה מטעם מפעל "כֹפר הישוב", תיאר זאת בשיר:
"לקריאת מתן הכֹפר כל איש נענה,
התפרק זהב וכסף קודש ל"הגנה".
אחד מסר את הטבעת, אחד – נפשו כולה,
ויהי אוצר לביטחוננו, פתח לגאולה.
עוד רב היגע לפנינו, אך רב גם השכר,
כי לא נהיה כצאן לטבח, אם יאדים מחר".
"[...] עתה אנו פונות אליך אשה עבריה בעיר להתפרק מעדייך ו[למסרם ל'כֹפר הישוב' לציוד המערכה [...] אנו פונים בזה לכל אשה עבריה בארץ להביא את תכשיטיה לאחד המשרדים של 'כֹפר הישוב'", הארץ, 31 באוקטובר 1938*
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן", שמות לב, ב.
רוחמה וייס ויונה ארזי הביאו מפי מוקי צור סיפור על גלגולה של תרומה אחת בימי "מתת התכשיטים";
"לפני כמה שנים נחוג באחד הקיבוצים בארץ "חג הקיבוץ". חברים ותיקים התבקשו להביא חפץ שקשור לשנים הראשונות של הקיבוץ. חברה אחת ישבה בצד, בכתה וסיפרה שכאשר עלתה לארץ, ביקשו ממנה הוריה לקחת עימה לארץ ישראל גביע, פמוטים וחנוכייה, והיא סירבה ואמרה:"בקיבוץ לא אזדקק לאלה". לאחר כמה שנים הופיע שליח בקיבוץ ועימו הפמוטים, הגביע והחנוכייה. החברה שנבוכה החביאה את החפצים בקופסת נעליים מתחת למיטתה. וכשאספו אנשי "כֹפר הישוב" את התכשיטים – נתנה אותם החברה בשמחה ובגאווה, ועל כך בכתה".
ובעודי עוסקת במבצע "מתת התכשיטים" נקלעתי לביקור במוזאון קסום בלב העיר ירושלים – מוזאון המיסים (בית כי"ח, רחוב אגריפס פינת כי"ח 42). אני ממליצה לבקר בו, צפויות לכם הפתעות רבות. בין השאר מוצגים שם הפריטים שלעיל.
*שימו לב, שנוסחו כרוזים לציבור בכלל, וכרוזים שהופנו רק לנשים!!
ובאשר ל"עגל הזהב", ראיתי לאחרונה יצירה של תלמידים בבית החינוך האזורי חוף השרון – עגל עשוי עיסת נייר. כשהתקרבתי אל הפסל הבנתי שהוא מצופה בשטרות כסף שנגרסו. שטרות גרוסים הם גם המזכרת שהעניקו לבנותיי ולי לפני כמה שנים בסיור במרכז המבקרים של בנק ישראל – שקיק ובו שטר גרוס של 200 ₪.
תגובות
על יומן הרשת "שלל צבעים רקמה" קיבלתי שפע של תגובות נוסטלגיות. הינה כמה מהן;
רחלי יטבת הארכיונאית של גבת כתבה:
"שניים מארבעת ילדי גדלו ב"רימון" עם מיקי [אימא שלי הגננת] וזכיתי לרקום שבע פעמים... בנוסף (היום כבר מותר לגלות) כמה פעמים רקמתי גם לאימהות שפחות אהבו מלאכת יד וביקשו את עזרתי. בכל ביקור שלי בספרייה אני מתעכבת ליד הרקמה ונהנית". ועוד הוסיפה: "כל אחד מתשעת נכדיי זכה לקבל תמונה ברקמת צלבים עם שמו ותאריך הולדתו". הינה דוגמה אחת;
רחלי גם סיפרה על החולצות הרקומות שזכורות לה מחגי המחזור בגבת. כשסיים אחיה האומן עמוס שבח את בית הספר צייר על חולצתו זוג רקדנים, ואחותם חנה רקמה את התמונה בצבעים זוהרים של כתום וצהוב על רקע הבד השחור.
מימין: עמוס שבח וחיה גולן (אפשר לראות את הרקמה על החולצה של עמוס); משמאל: בני מחזור "עמל" (1967) לבושים בחולצות הרקומות בחג המחזור שלהם.
אמנון ידידי שלח לי תצלום של יריעת רקמות, שהוענקה לבני הזוג רוחל'ה ויוסי חיות מכפר יחזקאל במלאת 40 שנה לנישואיהם. כל אחד מבני משפחתם רקם ריבוע או איחה תמונות מאפיינות...
ואני אוסיף: השבוע צפיתי בהנאה רבה בהצגה "הסבתות" שמועלית בתיאטרון החאן. לא אספר כאן על המופע האנושי והשנון הזה, אלא אצביע על כך שאחת הדמויות – סבתא שחיה בעבר בקיבוץ – נזכרת בחגיגת השבועות במשק, ואז כל הסבתות המשחזרות את החגיגה לובשות חולצות רקומות רקמה רומנית.
צעצועי הקינדר שלי