חיפוש

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנַיִם...


"הייתה זו הפעם הראשונה [...] שהוקדשה לנו תשומת לב והתייחסות

כאל אחד האדם, גם אם בגדינו היו דלים [...], גם אם שפתנו דלה. [...]

מצאנו עצמנו [...] לראשונה בחיינו שווים לכול".

דוד רונן (כהן) יליד שכונת הפחים בירושלים – על השינוי שחולל בחייו

מגרש גוגנהיימר, שכונת מקור ברוך בירושלים (1941–1942).


לאחרונה התחלתי לפעול במיזם "ישראל נגלית לעין" של יד יצחק בן־צבי – במסגרתו אוספים תמונות מאלבומיהם של תושבי המדינה ומעלים אותן למרשתת. כך הולך ונוצר לנו ולדורות הבאים מאגר היסטורי בתמונות. אף אני שמרתי בו את אוסף תמונות משפחת ברקו ומשפחת ברק.

בעבודתי התוודעתי לנושא שמעולם לא שמעתי עליו – "מגרשי גוגנהיימר". כשהעמקתי בסיפור המגרשים הללו, הבנתי עד כמה תפקידם החברתי והחינוכי של מגרשי משחקים הוא משמעותי. עד אז לא נתתי את דעתי על כך – קיום מגרש משחקים היה מובן מאליו לי ולבני דורי.


ומה היו "מגרשי גוגנהיימר"? בקיץ 1925 כשהנדבנית ברטה גוגנהיימר מווירג'יניה ואחייניתה אירמה לינדהיים* לימים נשיאת "הדסה" (1926–1928) ביקרו בירושלים לרגל חנוכת האוניברסיטה העברית, הן הזדעזעו ממצבם הקשה של הילדים ובני הנוער בעיר. הן ראו ילדים משוטטים ברחובות באפס מעשׂ, מְשחקים קלפים ויושבים בטלים בבתי הקפה הערביים.


*הינה סרטון שהכין נדב מן, איש מאגר התצלומים ביתמונה, על אודות אירמה לינדהיים – אישה מדהימה.

https://vimeo.com/388705950


כדי לחולל שינוי במצבם החליטה ברטה גוגנהיימר להקים מגרשי משחקים לצעירים, אשר בהם יפעלו מדריכים ומורים. היא איתרה שטח ברובע היהודי בעיר העתיקה, וזמן לא רב אחר כך ב־1 בספטמבר 1925 נחנך מגרש "הר ציון" בניהולה של ליליאן קורנפלד (מחלוצות מחברי ספרי הבישול בישראל). המיזם נחל הצלחה גדולה וכ־300 צעירים פקדו את המקום.

מגרש המשחקים "הר ציון": אלבום אליעזר אלקלעי, ישראל נגלית לעין; מאוספי ביתמונה מאגר הדסה


שנתיים אחר כך נפטרה הנדבנית ברטה גוגנהיימר, ובצוואתה הורישה 100,000 דולר לייסוד קרן שתקים מגרשי משחקים ותדאג לתחזוקתם. בתחילה ניהלו אותה סטפן וייז, השופט ג'וליאן וו' מק ואירמה לינדהיים, ואחר כך עברה הקרן לניהול "הדסה". המגרש השני הוקם במחנה יהודה, וניהלה אותו רחל שוורץ (אימן של רות דיין וראומה ויצמן; מאוחר יותר היא אף הייתה המפקחת על הכשרת המדריכים במגרשים). אחר כך הועתק המגרש לשכונת מקור ברוך. בעקבות ההצלחה של המיזם בירושלים הוקמו מגרשים בכל הארץ: בערים תל אביב, רחובות, חיפה, צפת ועוד ואף במושבים ובקיבוצים. בשיא ב־1947 פעלו כ־40 מגרשים, אשר 700,000 ילדים נהנו ממגוון פעילויותיהם במשך השנים. לאחר קום המדינה המשיכו להתקיים עוד 24 מגרשים.

מגרש משחק "מקור ברוך", אלבום אברהם ואביגיל בנאי, ישראל נגלית לעין


במגרשים הוצעה לילדים פעילות רב־גונית, וכך כל אחד יכול היה למצוא בהם עיסוק כלבבו; בציור ובנגרות, במוזיקה, בדרמה ובספורט, במחנאות ובידיעת הארץ. המדריכים אף ארגנו לילדים משחקי תנועה ומשחקי חברה. מגרשי המשחק גוגנהיימר לא היו רק מקום בילוי לילדים ולנוער אלא שימשו גם אמצעי להשגת חברתיות־פוליטיות: כבר עם הקמת המגרש הראשון בעיר העתיקה בירושלים מגרש "הר ציון" הוצעה בו פעילות משותפת ליהודים וערבים, לחילוניים ודתיים. נסכם ונאמר, מגרשי גוגנהיימר הניחו את התשתית לחינוך הלא־פורמלי בארץ.


החוקרות צפורה שחורי־רובין ושפרה שורץ פרסמו מחקר מקיף על הנושא: "מגרשי המשחקים של 'גוגנהיימר־הדסה': המתנ"סים של שנות העשרים", קתדרה 86, טבת תשנ"ח, עמ' 57–98



ובאיזה גן שעשועים שיחקתי אני בילדותי? בגבת הוקם גן משחקים במרכז המשק בקרבת גני הילדים בקיץ 1958. קודם לכן שימש המקום מגרש כדורסל. הקמת גן השעשועים הייתה מפעלם של בני קבוצת "מצדה" ושל הנערים שהתחנכו בגבת בחברת הנוער "נבטים". את הרעיון למפעל זה הגה איש החינוך חיים לוצקי (אבא של חברתי מאיה). הוא הציע שכל כיתה המסיימת י"ב תעניק מתנה לגבת, ומאז כל מחזור ומחזור העניק למשק מתנה כלשהי. בשנת 1974, כשאנחנו בני קבוצת "גפן" סיימנו את הלימודים, חידשנו את הנוי בכניסה למשק.



את המתקנים בגן השעשועים בנו אנשי המסגרייה והנגרייה בגבת, ובתמורה החליפו אותם בני הנוער ב"שיבוץ" בשבתות. בגן הוצבו נדנדות לקטנים ולגדולים, מגלשה, סולמות לטיפוס, ארגז חול (המשמש עד היום את "גן אורי") והאטרקצייה המרכזית בו הייתה ברֵכת שכשוך מעוגלת, מקור הנאה בימי הקיץ החמים בעמק יזרעאל. יש לזכור שהיה זה בימים שעדיין לא הוקמה בגבת ברֵכת השחייה האולימפית.

גלוית ברָכָה לשנה החדשה (שנות ה־70); טקס חנוכת הגן: בני קבוצת "מצדה" קופצים לבְּרֵֵכָה.


בניית המגרש לוּותה בעניין רב:

"כמעט ולא יאמן – אך מפעל המחזור הולך ומוקם בקצב מסחרר. בריכת השכשוך כבר יצוקה, וכעת עובדים על ליטושה האחרון. מתקני השעשועים מוכנים להצבתם, השטח מיושר, משתילים מועדים לשתילה ונטיעה. יש לחשוב שבתחרות על 'זמן וקצב' ישיגו יוזמי ומבצעי המפעל שיא בתולדות הבניה בגבת..." (יומן גבת, 26 ביוני 1958)


"כן, הנה קמה ונהייתה חצובה באדמה, מתפתלת בכסוי הבטון, ומבטיחה צוננות: 'הנה קמתי ונהייתי, והריני שרירה וקיימת'. בכוס יין וסנדביצ'ים כראוי נחגגה השבוע תחילת היציקה. והנה הוקמה הבריכה המובטחת והיא מבטיחה עוד רבות ותענוגות. רק חבל שאז לא נוכל להנות מהרחצה בה, כי על כן – כבר 'גדולים' אנחנו" (חבריא, עלון חברת הילדים, 26 ביוני 1958).


וחודש אחר כך סיכמו בהנאה:

"הנה רואים אנו את פינת המשחקים היפה כל כך והיקרה לנו. אולי בעיקר באשר היא סמל ל'מעשים טובים', למעשיות שהיא הכרחית כל כך בחיינו. ואיזה לב לא ירגש משמחה למראה יוצקי הבריכה?" (שם, 25 ביולי 1958)


שבע שנים אחר כך בני קבוצת "אלון", שעמדו לסיים את בית הספר, שיפצו את מגרש השעשועים בהנחיית חיים לוצקי ואף הוסיפו עוד מתקנים. חלקם עומדים שם עד היום.

*אני מודה לארכיונאיות רחלי יטבת ולשרה הלמן על המידע העשיר שסיפקו לי.



תגובות

עוד ליומן הרשת על נשים־ציירות.

בהרצאתה המרתקת של ד"ר גילית איבגי על הציירת מארי קאסאט (18441926) התוודעתי אל התמונה: (1879) Woman with a Pearl Necklace in a Loge. בתמונה נראית אחותה כולה קורנת באור יקרות. קאסאט ציירה סקיצה של התמונה באולם האופרה, והשלימה את הציור אל מול מראה, וכך אנו רואים את גבה של אחותה בצד שמאל של התמונה, את הצופים באופרה ואת הנברשת הזוהרת. מאנה הכיר בוודאי את הציור, והושפע גם ממנו כשצייר ב־1882 את Un bar aux Folies Bergère.




צעצועי הקינדר שלי


0

121 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול