השאלה מה מקור נחש הנחושת העסיקה את אבא והוא כתב על כך. נחש הנחושת נזכר כנראה לראשונה בספר במדבר; כאשר שלח ה' "אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (כא, ו) אל בני ישראל בתגובה לכפיות הטובה שלהם כלפיו: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שם, ה). כיוון שנחשים ארסיים הם אחת הסכנות האורבות להלך במדבר, נבהלו בני ישראל עד מאוד והפצירו במשה לבקש להם ישועה מה', הוא עשה כן והצטווה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (שם, ח), כלומר: הוטל עליו להציב במקום נישא דמות אשר מיוחס לה כוח ריפוי, מעין טוטם של השבט.
מאז שנכנסו בני ישראל לארץ האמונה באל אחד הלכה והתבססה בקרב העם, אך עבודת האלילים לא פסקה, ורק בסוף המאה ה־8 לפנה"ס הוכרזה מלחמה על האלילוּת, חזקיהו המלך "הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא־לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב יח, ד). מהי אפוא ההשראה לאותה דמות של נחש נחושת שיצר כנראה משה עוד במדבר?
בממלכת פרעה באזור הערבה וחצי האי סיני חיו חרשי מתכת, קבע אבא, מצאצאיו של תובל קין "לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב). השם "קין" הפך לשֵׁם עם: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה [יתרו המדייני] עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" (שופטים א, טז), כלומר המדייני הוא הקיני. אל תרבותם התוודע משה בעת שהותו בבית יתרו, ומשנשא לאישה את ציפורה בתו התקרבו שני העמים זה לזה שנאמר: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (שמות יח, יב), ויתרו אף ייעץ לו כיצד להנהיג את העם: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" (שם, יט).
יש המוסיפים ש"קין" הוא גם כלי נשק עשוי נחושת: "וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת" (שמואל ב כא, טז), ובכך מחזקים את הקשר בין תובל קין, המדיינים, משה ונחש הנחושת. אחרים מפרשים את המילה "קין" כמתכת כלשהי לאו דווקא נחושת, ויש אומרים ש"קין" הוא השם של מערכת כלי הנשק והשריון שנושא הלוחם. נחש נחושת שנמצא בתמנע.
לפי משה ברק, "נחשתן – האמנם מיתוס מדייני?", מורשת דרך 46, פברואר 1993, עמ' 28–29
בשנת 2014 הוצגה במוזאון מגדל דוד התערוכה "ירושלים: גיליון רפואי", שאצרה ידידתי נירית שלו־כליפא. בשל בקיאותי בתולדות חייו של ד"ר מזיא השתתפתי בתערוכה. בתערוכה הוצגו, בין השאר, כלים מעוטרים בסמל הנחש.* באותו זמן התבקשה אביגיל בתי – אז בת תשע – לכתוב חיבור על אתר מעניין ובחרה במגדל דוד. בחיבורה היא סיפרה גם על התערוכה, וכך היא כתבה: "אחד הנושאים שעניינו אותי במיוחד היה הנחש כסמל. הנחש הוא גם סמל לרע וגם סמל של רפואה בהשפעת הסיפור על 'נחש הנחושת' שריפא את בני ישראל במדבר. ראיתי אותו בכל מיני סמלים של רופאים, של ארגוני רפואה", נדמה לי שאבא שלי – סבא שלה – היה שמח לקרוא את זה...
מתוך קטלוג התערוכה "ירושלים: גיליון רפואי"
"'קיסטה מיסטיקה' [...] היא קופה ובה נחשים קדושים ששימשה בפולחן היווני של המיסטריות של השאול. [...] במרוצת הזמן נדדו [הנחשים] והגיעו למזרח, תוך שהם מתמזגים בפולחנים מקומיים. [...] סמל מרפא נוסף הוא הקדוקיאוס, סמלו המסורתי של האל הֶרמֶס היווני [...]. זהו מטה מכונף שעליו כרוכים שני נחשים, זה לעומת זה [...]. היהודים אִמצו את הקדוקיאוס למרות היותו חפץ אלילי. [...] ייתכן שהוא נבחר מתוך אוצר הסמלים היווני כדי לייצג את הנחושתן [...]",
אסתי דבורז'צקי, "סמלי מרפא ואלי רפואה בירושלים – איליה קפיטולינה וזיקתם לאתרי מרפא", ירושלים: גיליון רפואי (קטלוג), עמ' 45–46
את צאצאיו של תובל קין פגש אבא בטיוליו בעכו. הוא התיידד עם רוקע הנחושת גבריאל מסיקה. מסיקה עלה ארצה מלוב ב־1949 והפך את העיר למרכז אומנות הנחושת. בתחילה חָבר מסיקה לקואופרטיב צורפים שהקימה הסוכנות היהודית בעכו העתיקה, ואחר כך הצטרפו אליו בֶּנוֹ רובין צורף כסף וזהב לובי אף הוא וכן מומו סירוסי, ראלי ג'נאח ודוד מירו – כולם עבדו בהנחייתו בארבעת בתי המלאכה לצורפים ברח' יוליוס קיסר. לימים פתחו רובין ומירו עסקים עצמאיים.
עכו, ביתמונה 1958
אבא פקד את חנותו של מסיקה עם התיירים, וזה היה מדגים את אומנותו לעיניהם, וכמובן שאחר כך קנו ממנו מזכרות; תוך חמש דקות היה יוצר גמל בנקישות אזמל על לוח נחושת דק. מעל הגמל היה מוסיף Akko ובצידו חותם Mesika. באחד הביקורים אמר אבא לתיירים שמסיקה יוצר רק גמלים, ובתגובה עיצב האומן לנגד עיניהם המשתאות עופר איילים... והוסיף בצידו את שם קבוצתם – Petrahn ומתחתיו חקק Akko. צאצאיו של מסיקה ירשו את העסק, אבל עברו לייצר כלי נחושת מתועשים...
עבודותיו של גבריאל מסיקה
כמה שבועות אחרי פרסום יומן הרשת על הנחושת ביקרתי אצל נעמי שוט, שהייתה חניכתו של אבא בקן בהרצלייה, והתפעלתי מצלחת נחושת שתלויה על קיר ביתה; והיא אמרה: "אבא שלך הביא לי את זה ממרוקו", תהיתי על כך, ואכן בדיקה מקרוב גילתה שזו עבודתו של מסיקה, שאבא הביא לה פעם כשי מ... עכו.
צפו בסרט: רוקע הנחושת האחרון בעיר עכו
https://www.youtube.com/watch?v=Q7d_QO5Sjkg
נראה שאבא ראה בנחושת – הזולה מהכסף ומהזהב – סמל לאופי הסוציאליסטי של חייו. ראשית, הורי אספו כלי נחושת במשך שנים והציגו אותם בביתם: קנקנים וכדים, צלחות וקערות עשויים נחושת מרוקעת – עיתים מבריקה, עיתים אטומה, צהובה וכתמתמה. כשיצאנו לשליחות בבלגייה ארזו הוריי במיטלטלינו צלחת נחושת ענקית העומדת על רגלי עץ, וזו שימשה כשולחן הסלוני בבית בבריסל, שלידו ישבו ושתו קפה שנמזג מפינג'אן אף הוא עשוי נחושת. היה זה פינג'אן פשוט נטול־עיטורים שליווה אותו עוד מימיו בפלמ"ח, צורתו צורת חרוט בגובה כוס ללא מכסה.
1963, סלון בית משפחת ברק בבריסל, מימין: מיקי, נבות, משה, דפנה וסמדר; פינג'אן הקפה
את המגש העגול הזה הביא אבא משליחותו בצפון־אפריקה (1950). ברומן שכתב על מעשה השליחות "עולה גולה, גולה עולה", מציע אחד השליחים לקנות לשליחה שעומדת לפני סיום השליחות: "מערכת של פינג'אן ומגש נחושת מרוקעים, לצד כוסיות. מלאכת יד צפון אפריקאית שתסמל את הקשר בין העבר והעתיד, וכפריט העשוי דווקא לתרום להווי החברתי בקיבוץ, שכן רבים ישתו ממנו".
הנחושת הגיעה לארץ גם מן המערב. לאחרונה למדתי שיש כמה בתים עשויי נחושת בארץ. הבתים הובאו לארץ לאחר עליית הנאצים – היהודים יכלו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל, אבל לא הורשו לקחת איתם כסף מזומן. במקום זאת השקיעו את כספם בבתים טרומיים עשויים נחושת שהובלו לארץ באונייה מפורקים וכאן הורכבו. הובאו כך לארץ למעלה מעשרה בתים – חמישה הוקמו בחיפה ואחרים נבנו בצפת, רמת גן ופתח תקווה.
מהו סיפורם? אחת מחברות המתכת המובילות בגרמניה "הירש מפעלי נחושת ופליז", שהייתה בבעלות אהרון הירש ובנו זיגמונד, ייצרה תחמושת ושאר מוצרים מנחושת ומפליז. אך משהחל השפל הכלכלי בגרמניה בעקבות מלה"ע הראשונה, חיפשו בחברה רעיון למוצר חדש, והחלו לייצר בתים טרומיים מנחושת בתכנון האדריכל וולטר גרופיוס; לבית היה שלד עץ, ועליו חיפוי חיצוני מלוחות נחושת, והבידוד היה מאלומיניום ואזבסט. ב־1933 פשטה החברה את הרגל, וחתנו של הירש רנה שוורץ הקים את Deutsche Kupferhaus Gesellschaft, חברה לשיווק בתי הנחושת. בבתים אלה היה כל מה שצריך בבית מודרני: חלונות ודלתות, חיבורים לחשמל, תחריטים דמויי טפטים, תריסים נגללים, חלונות פנימיים לזרימת אוויר, חימום מרכזי ורעפים שטוחים. ומדוע לא המשיכו לבנות אותם? בעקבות מלחמת העולם השנייה האמירו מחירי הנחושת בכל העולם, ובניית בתים מנחושת הפכה לא הייתה כלכלית.
ראיתי את בית הנחושת היפה ברחוב החורשה 9 על הר הכרמל, בית המשמש גם כיום למגורים אם כי יש בלאי בקירותיו...
ראו את כתבתה המקיפה של רותי שטנגר על פרשה זו:
https://chemcenter.weizmann.ac.il/_Uploads/dbsArticles/b17-18.pdf
ובשכונת טלביה בירושלים ניצב לו עץ זית שגזעו ברזל ועליו – נחושת. את הפסל "חלום עץ הזית" יצרו האומנים רות הורם היהודייה וניאהד דביט הערבי מרמלה. העץ משתלב היטב בסביבה עד שחולפים לידו ואין מבחינים בייחודו. יש לי בבית ענף אחד מהעץ – קניתי אותו אצל ניאהד בסטודיו המיוחד שלו ברמלה. לשם הזדמנתי בדרך מקרה – אני ממליצה מאוד לבקר שם.
הינה סרט מרתק על האומנים ועל הפסל:
https://www.youtube.com/watch?v=Tv5fieDODLY
על הלשון
אבא נטה להצביע על קשר לשוני בין נחש לנחושת, אך מצד המדע אין לכך אישוש. בבראשית רבה לא, ח נאמר: "[...] אמר הקדוש ברוך הוא לו למשה עשה לך שרף ולא פירש אמר אם אני עושה אותו של זהב אין הלשון הזה נופל על לשון זה של כסף אין הלשון הזה נופל על לשון זה אלא הרי אני עושה אותו של נחושת לשון נופל על הלשון [...]". אפשר לומר שקרבת הצלילים בין המילים עוררה גם את תשומת ליבם של חכמים והם ראו בזה לשון נופל על לשון. ובאשר לצאצאי קין, שהיו לחרשי מתכות, ולחרב הקרויה קין – זו תופעה נפוצה בלשונות: שם עצם פרטי הופך לשם עצם כללי. כך למשל מרגמת הדווידקה נקראה כך ע"ש ממציאה דוד ליבוביץ, תת־מקלע עוזי נשא את שם ממציאו עוזיאל גל; רובה הגליל – ישראל גלילי (בלשניקוב), שפיתח אותו יחד עם יעקב ליאור.
תגובות
עידו והלה ידידיי סיפרו לי בגעגועים על אהבתם הרבה לספרו של אברהם רגלסון "מסע הבובות לארץ ישראל". הלה הוסיפה ששרונה תל אורן הייתה חלילנית ואצלה היא למדה לנגן בחליל צד בימים שמשפחת תל אורן התגוררה בשכונת קריית היובל.
צעצועי הקינדר שלי