והפעם אספר איך בעקבות יומן הרשת שעסק ב"נחש הנחושת" – שם תיארתי את בתי הנחושת שהוקמו בארץ, הצטבר אצלי עוד מידע עליהם והגעתי אל סיפורו של דודי יעקב ברקו שנפל בשיירת יחיעם.
ליאו קופמאן, "תערוכת הבנין הבין־לאומית בברלין", דבר, 21 בינואר 1932, עמ' 2
מעיון בכתבה שלעיל מבינים שבתי הנחושת נחשבו באותם ימים הישג טכני חשוב. לארץ ישראל הביאו עולים מגרמניה קצת יותר מעשרה בתי נחושת, אך נראה שלא כולם התגוררו בבית שהביאו איתם. הינה מודעה שבה מר ניימאן מחיפה הציע למכירה בית נחושת ואיתו מגרש על הכרמל המערבי.
הארץ, 17 במאי 1934, עמ' 6
בעקבות דבריי על בתי הנחושת שלחה לי ידידתי דינה תמונה של בית הנחושת ברמת גן שצולמה ב־1936. את התמונה היא ראתה אצל יהונתן בר־אור איש דגניה א, שדודתו Krissie Harris בחורה צעירה מאנגלייה טיילה בשנה ההיא בארץ. הבית המרשים הזה כבר מזמן נעלם מן הנוף...
וכך הוא תואר אז:
עולים אנו במעלה הכביש בצלעה של רמת גן ואין אנו פנויים להרהורים מרובים על החולף. מימין, מעל ראש הגבעה, נוצצות קרני השמש על פני דפנות בית הנחושת. ממולו משמאל רוננת חורשת הארנים של תל בנימין.
"עמוד השדרה של השרון: א. מתל אביב לפתח תקוה", א. ברטורא, הצֹפה, 3 במאי 1943, עמ' 2
בבית זה שעמד ברחוב מעלה הצופים 19 ברמת גן התגוררה, בין השאר, אסתר בקר־ריינין לבית שטורמן (1889–1973). אסתר אשת השומר צבי בקר הייתה חברת ארגון "השומר" ולוחמת לקידום השוויון של נשים; לדידה גם נשים יכולות היו לחרוש ולאחוז בנשק, לקצוץ את שיערן וללבוש... מכנסיים. לבני הזוג בקר שנדדו כמה שנים ברחבי הגליל והעמקים נולדו שלוש בנות, ואז ב־1913 נפטר צבי בקר מדלקת ריאות ובתם הרביעית צביה (ציקה) נולדה לאחר מותו.
בשנים 1920–1925 הייתה אסתר חברת אספת הנבחרים הראשונה ברשימת "אחדות העבודה", וב־1927 נישאה לעמנואל (עמק) ריינין מכפר גלעדי ולשניים נולדו שני בנים. עם נישואיהם עברו לתל אביב ואסתר ניהלה את משק הפועלות בגבעתיים, לימדה בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה. לימים כשהתיישבו ברמת גן, הייתה פעילה בארגון אמהות עובדות.
אסתר היא סבתו של חבר דגניה א בן־עמי קליצקי (בנה של ציקה בקר) והוא סיפר לי שנולד בבית הנחושת ברמת גן, בימים שסבתו גרה בו. בן־עמי הפנה אותי לבת־דודתו נגה בן־יעקב (בתה של נחמה מרכוס לבית בקר), והיא סיפרה לי מזיכרונותיה על הבית שניצב כמגדלור בראש גבעה חשופה. בקצה השני של אותה הגבעה, הוסיפה נגה, היה "גן הקופים": חורשה של עצי אורן וביניהם פינת חי: כלובי קופים, ציפורים וטווסים. במקום היו גם ארגזי חול, נדנדות וקרוסלה להנאתם של הילדים. מיכל גליקסמן־יעקובי, שגדלה באזור סיפרה ששומר הגן נהג לתת נוצת טווס לכל ילד שהביא לחם להאכלת בעלי החיים. (אתר נוסטלגיה)
ילדי גן תמימה בטיול לגן הקופים
אלבום רותי נגרי־צרפתי (געש), ישראל נגלית לעין
עוד סיפרה נגה בן־יעקב, שהבית כולו היה עשוי "אריחי נחושת", ואלה חוברו זה לזה בניטים בחוץ ובפנים, וגם הגג שהיו לו ארבעה שיפועים היה מדופן בנחושת. את קירות הנחושת הפנימיים המרוקעים בפרחים ובחיות, צבעו בצבעים שונים. שתי קומות היו לבית הנחושת הזה ובהן ארבע דירות. וכשבשנות השישים ביקשו להרוס את הבית, התפנו הדיירים ממנו והוא נמכר ל"מִבצע חברה בע"מ", חברה באזור התעשייה בני ראם שעסקה בפירוק תחמושת ומחזורהּ (1963–1990).
לבנה העניקה ציקה קליצקי (לבית בקר) את שמו של ידידהּ מילדות: בן־עמי פכטר מפקד שיירת יחיעם, שנהרג בקרב הקשה ההוא, קרב שבו נפל דודי יעקב ברקו.
עוד על בן־עמי פכטר אפשר לקרוא בוויקיפדיה.
א. האחים לבית ברקו בחצר הבית בקריית חיים. מימין: רפי, משה, מרים ויעקב, שנות הארבעים
ב. יעקב ברקו באימונים, 1948
יעקב ברקו – נער המרכבים והמרחבים שנמוג מקריית חייו האוהבים באודי השיירה ליחיעם במלחמת הקוממיות. כך תיאר אבא את אחיו יעקב. הוא נולד בחיפה ב־24 בדצמבר 1928 – שלוש שנים אחרי אבא ונקרא על שם אבי אימם ינקו (יעקב) מרקוס שנפטר זמן־מה קודם לכן. יעקב למד בבית הספר העממי בקריית חיים, שם התגוררו סבי וסבתי מסוף שנות השלושים, וכמנהג הימים ההם ובשל המצוקה הכלכלית החל בגיל 14 לעבוד כשוליית מכונאים במוסך "משמר המפרץ"* ובערבים המשיך את לימודיו בבית הספר של הנוער העובד. בעבודתו שאף, סיפר אבא, ללמוד לא רק את הצד הטכני אלא גם את התיאוריה. יעקב היה, כמאמר הקלישאה, יפה הבלורית והתואר: גבה־קומה, רחב־כתפיים, שופע שמחת חיים, אהובם של החברה' ונגן אקורדיון.
*את המוסך הקימו ב־1935 ברחוב א בקריית חיים (בצריף של חיה בורובסקי) אנשי קואופרטיב התחבורה "משמר המפרץ" ששירת את אזור הגליל המערבי, הקריות וחיפה. שלוש שנים אחר כך ב־1938 הועתק מקומו לחיפה, ושם ניהל אותו המכונאי יצחק קורנרייך. ב־1947 התאחדו הקואופרטיבים "משמר המפרץ" ו"חבר" והיו ל"שחר". במלחמת השחרור עסקו במוסך בשריוּן האוטובוסים שנסעו באזור. בשנת 1960 הוא נסגר. [כיום פועל במקום מוסך סונול].
מיד לאחר אישור תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם יעקב התגייס, השתתף בקורס מפקדי כיתות בקיבוץ אלונים וצורף לחטיבת "כרמלי". הוא החל ללַוות שיירות בין רגבה לנהרייה. ב־27 במארס 1948 היה בשיירה שיצאה מנהרייה לעבר קיבוץ יחיעם, שהיה מנותק כבר זמן־מה. בשיירה היו 7 כלי רכב וכ־90 אנשים, והיה עליהם להעביר אספקה וחומרי ביצורים לקיבוץ הנצור. ליד כברי הם נתקלו במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ אותו ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב, ובחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ משדה הקרב; כמחצית מאנשי השיירה נפלו בקרב ובהם יעקב דודי. מסתבר שצוּות לאוטובוס המשוריין כנהג־מחליף, וכשנהרג הנהג מכדור צלף, החליף אותו ונפל אף הוא מכדורי האויב. הוא הובא למנוחת עולמים בקבר האחים בבית הקברות הצבאי בנהריה.
הינה סרט המביא את סיפור הקרב גם מפי לוחמים שהשתתפו בו.
עדותו של עמוס דולב, אחד הלוחמים בשיירה.
השיירה ליחיעם יצאה לדרכהּ באותו יום שיצאה שיירת נבי דניאל לעבר גוש עציון הנצור ושיירת חולדה יצאה ב־31 באותו חודש – כל השלוש לא הצליחו במשימתן ורבים נפלו חלל. בעקבות זאת נפגע מורל היישוב היהודי, וב"הגנה" הוחלט שיש לנקוט בדרך פעולה אחרת – לתקוף: להתחיל לכבוש משלטים ויישובים ערביים שלצידם עוברות דרכים מרכזיות. ואכן שבוע לאחר מכן יצא לפועל "מבצע נחשון" שמטרתו הייתה להשתלט על הדרך לירושלים.
רק בשנים האחרונות החלו לדבר על כאבם של האחים השכולים, אך אבא – כל חייו עמס את משא השכול על כתפיו, ולא פעם שאל את עצמו בכאב: מדוע אחיו הטוב שבבחורים נפל חלל.
כשמלאו חמישים שנה לנפילתו סיפר אבא שבעת הקרבות בגליל המערבי המתינו הוא וחבריו לפלוגת החותרים בחולות קריית חיים לקבלת קרקע להתיישבות. באחד הימים הגיעו אליהם שוטרים צבאיים וביקשו את כלי הנשק שלהם. אך הם סירבו בתחילה למסור אותם, כי חשבו שרוצים לפרוק אותם (את הסוציאליסטים המהפכניים) מנשקם. לימים הבין שכלי נשק אלו היו נחוצים בין השאר ללוחמים בדרך ליחיעם וכתב:"חטאתי! חטאנו! קשה להאמין כיום עד כמה האמנו בצדקתנו. סלח לי אחי!"
זאת ועוד, אומנם אבא נהג לומר שאין צורך להנציח אדם אלא מעשיו הם שייזכרו, אך עם זאת עסק לא מעט בהנצחתם של אנשים, בעיקר ניסה לציין אנשים שחש שזכרם נמחה מזיכרון הדורות (ואני כנראה ממשיכה את דרכו...). בג' באייר תשנ"ט, למשל, פנה למחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון והציע שברשימת השמות המוצגת על מסך הטלוויזיה ביום הזיכרון [נדמה לי שהיום כבר לא עושים זאת] יציינו גם את המקום (או האירוע) שבו נפל החייל.
להנצחת השיירה הוקם ב־1950 במקום שבו נעצרה השיירה עמוד זיכרון. את העמוד ועליו שמות הנופלים עיצב האדריכל אשר חירם. כעשרים שנה אחר כך ב־1969 עוצב האתר כולו בידי האדריכל יחיאל ערד, שאחיו משה פלוצר היה אחד מחללי השיירה. באתר קיר בטון המזכיר מחסום דרכים, ולמרגלותיו תבליט המתאר את הקרב. מסביב הוצבו כמה משוריינים.
על הלשון
המילה משוריין היא שם תואר מועצם, כלומר היא שם תואר הממלא תפקיד של שם עצם. במקור הצטרף שם התואר הזה לשמות עצם כמו אבטומוביל, אוטו, קרון, קטר, אווירון, פרש, ושימש גם בצירוף בטון משוריין (בטון מזוין); אך כיוון שתכונתו העיקרית גלומה בשם התואר, נשמט במשך הזמן שם העצם מן הצירוף. זו תופעה רגילה בשפות מדוברות. כך נוצר למשל השם "חמוצים" שהוא למעשה ירקות חמוצים. מעיון בעיתונות עולה שהחל משנת 1947 השתמשו גם במילה "משוריין" במעמד של שם עצם וגם בצירופים "אוטו משוריין", "אוטומוביל משוריין" או "אוטובוס משוריין".
פרק בעבודת המ"א שלי "יופי של שפה – עיונים בלשון הפרסומת: היבטים תחבריריים וסימנטיים" (1985) הוקדש לנושא זה. בלשון הפרסומת מצאתי דוגמות רבות לכך. הינה כמה מהן: הגדולים של Twa (המטוסים), המרענן הרשמי במשחקי גמר הגביע [...] (המשקה, קוקה קולה), הצבעונית של גרץ (מכשיר הטלוויזיה).
המילה משוריין גזורה משם העצם שריון: "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת“ (שמואל א יז, ה), ששורשו שר"י. מהשם שריון נוצר הפועל המרובע לשריין שפירושו לבנות שריון, להתגונן, אשר בעברית בת־זמננו משמעותו התרחבה כמו למשל במשפט: "שִׁריינו לו מקום ריאלי ברשימה לכנסת".
מעניין שמסוף שנות השמונים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה החל לשמש במשמעות דומה הפועל למגן (שנגזר משם העצם מָגֵן) והחלו לדבר על מטוס, נגמ"ש, רכב, אוטובוס – כולם ממוגנים. אולי חשו דוברי העברית שבשל השינוי בטכנולוגיה של המיגון, יש גם לחדש את המילה. הלוחמים עטויי השריון הריהם דמויות מימים רחוקים...
לא מעט משוריינים היו לאנדרטאות ברחבי הארץ; המוכרים בהם עומדים באתר שיירת יחיעם בגליל המערבי (ראו לעיל) ובמעלה הדרך לירושלים. מסתבר שיש משוריינים הניצבים גם בקיבוצים: חניתה, עין דור והמעפיל, גלאון ונען, גברעם ומשמר הנגב וגם במזכרת בתיה ובהר אדר.
הינה כמה מהם:
א. מזכרת בתיה, רחוב מוטה גור: לידו כתוב: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו", נתן אלתרמן, "זמר הפלוגות" (1938)
ב. קיבוץ נען: המשוריין נבנה ב־1938 (בעת המאורעות) במסגרייה של הקיבוץ
ג-ו. אתר מורשת שער הגיא: אוטובוס משוריין, משאית ופורץ מחסומים "סנדוויץ" ששוחזרו בידי חברת "תעבורה", מייסדהּ אברהם לבנת (ב־1955 עם צבי קדצקי) נמנה עם הנהגים שהביאו אספקה לירושלים דרך שער הגיא ואחר כך דרך בורמה. המשוריינים לאורך כביש 1 הם מן הימים ההם. את האתר פקדתי לאחרונה ואני ממליצה מאוד לבקר בו. הוא ממחיש בצורה ברורה את תפקידם של המשוריינים, של השיירות וכמובן של הלוחמים בעת מלחמת העצמאות.
ז-ח. קיבוץ המעפיל: המשוריין נבנה בקיבוץ והוא עומד במרכז המשק לזכר יעקב לנדהיים שהיה אחד מבוניו ונפל ב־22 במארס 1948 על הגנת הקיבוץ.
ט. קיבוץ גלאון: משוריין זה חוּפה בשכבות של פח עבה, עץ ושוב פח [סנדוויץ'] במסגריית הקיבוץ ונהגו זאב'לה כינה
אותו בוב'לה. שימש בקרבות חטיבת גבעתי ביפו, בתל א־ריש ובמשטרת עיראק סווידאן.
י. קיבוץ עין דור
יא-יב. קיבוץ דן: טרקטור משוריין, שטחי הפלחה של דן היו בשטח המפורז וגבלו בשדות החקלאים הסוריים. בין מלחמת
השחרור למלחמת ששת הימים איימו הסורים על החקלאים בדן: הניחו מוקשים וירו לעברם. כדי להגן עליהם הרכיבו
לוחות פלדה על הטרקטור וכך יכלו לעבוד בשדותיהם ממש על קו הגבול.
יג–טו. קיבוץ גברעם: משוריין "פרפר" על שום פתחי הגג, שאפשרו שימוש בנשק. המשוריין יועד להוביל 10 לוחמים, אך
בעת פינוי הילדים מקיבוצי הנגב ובהם גברעם נדחסו לתוכם כ־85 ילדים וכ־35 מבוגרים.
טז–יח. קיבוץ חניתה: משוריין כדוגמת המשוריין ששימש את משטרת היישובים בימים ההם (צילום: זולטן קלוגר).
תגובות
רותי בת איילת השחר ויונת בת לביא – שתיהן ירושלמיות כיום – סיפרו שלא הכירו בקיבוצן את הביטוי "סילו". בקיבוצים שלהן אמרו "אסם". על האסם של קיבוץ לביא מתנוסס בפסיפס הפסוק "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י), שיש המבארים שם שעל דבר ברכה אין להתפלל שייפסק...
צעצועי הקינדר שלי