נֵס גָּדוֹל לֹא הָיָה שָׁם



השיר הזה היה למוטו של אנדרטת הסביבון ב־Platz der vergessenen Kinder (כיכר הילדים הנשכחים) בפרנקפורט שבגרמניה. את האנדרטה יצרה ב־2016 הפסלת ילידת שוודיה Filippa Pettersson והיא נחנכה בשנה לאחר מכן.




מה הוא סיפורו של הסביבון?

תוך כדי הכנת בחינה בעברית לתלמידים בבית הספר לתלמידי חו"ל שיתפה אותי יונת חברתי בסיפורם יוצא־הדופן של אשר־זליגמן וגולדינה הירשברג סבא רבא וסבתא רבתא שלה. עד עליית הנאצים משפחת הירשברג חיה חיי שלווה בעיר הגרמנית Emden, ואז ב־1933 החלו לחוש באווירה האנטישמית. סבא רבא של יונת הואשם על לא עוול בכפו בהטרדת אישה, הוא הועמד למשפט וזוּכה, אך בנו בנימין־ולטר (סבה של יונת) החל באותם ימים לחוש ביחס שונה כלפיו, גם משום שהיה התלמיד היהודי יחיד בבית הספר וגם מאחר שהתלמידים למדו אז שיעורים על מהותו של הגזע. בעקבות זאת החליטו הוריו של אשר־זליגמן הירשברג לעלות לארץ והתיישבו ברמתיים. אשר־זליגמן וגולדינה רעייתו נשארו בגרמניה.

t







גולדינה ואשר־זליגמן הירשברג


ב־1938 עברו בני הזוג לגור בעיר Leer ואשר־זליגמן שימש ראש הקהילה וניהל את בית הספר היהודי, אך זמן לא רב אחר כך חל מפנה בחייהם; בליל הבדולח הוצאו בני המשפחה באישון לילה מביתם, הובלו לבית הכנסת שעלה בלהבות והאב ובנו הבכור בנימין־ולטר נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. כשהבחור הצעיר שוחרר מן המאסר, הוא עזב את לר ונסע לברלין. רק שם יכול היה, לפי חוקי הנאצים, לסיים את בחינות הבגרות. כשסיים הוצע לו לנסוע לאנגלייה כדי לעבוד בחווה חקלאית, ובו־ביום הוא עזב את גרמניה.


הוריו גולדינה ואשר־זליגמן המשיכו באורח חייהם, ואת בנם הצעיר מישה־יחיאל שלחו לסב ולסבתא ברמתיים. כשהגרמנים התקרבו להולנד, עברו בני הזוג לפרנקפורט. שם ניהלה פרידה עמרם (אחותה של גולדינה) בסיוע אימןּ יולי בית יתומים.


גולדינה החלה לסייע לפרידה ואשר־זליגמן לימד בבית הספר היהודי.

מימין: יולי עמרם, גולדינה ואשר־זליגמן הירשברג, פרידה עמרם





ערב אחד יצאה פרידה מבית היתומים כדי להביא ליושבי הבית אוכל, היא נעצרה ולא שבה. רק ב־1980 נודע מה עלה בגורלה; שמהּ נמצא בספר אושוויץ. פרידה עמרם נעצרה ברחוב, נשלחה למחנה עבודה ואחרי שלושה חודשים הגיעה לאושוויץ ונספתה שם. כיוון שפרידה נעלמה, גולדינה לקחה על עצמה את האחריות לילדים היתומים. את המידע על מה שהתרחש מאז, ליקטו בני המשפחה מן המכתבים שנשלחו ליעקב אחיה של גולדינה שחי בשוויץ. ב־15 בספטמבר 1942 נשלחו כל יהודי פרנקפורט לטרזינשטדט, ובהם אשר־זליגמן, גולדינה והילדים היתומים. ברטי היילברון מאנשי צוות בית הילדים שנשארה בבית סיפרה ליעקב שאחותו ואימו יצאו לטרזינשטט בריאות ואמיצות־לב. במחנה הם שהו עד אוקטובר 1944 ונשלחו עם הילדים ברכבת האחרונה לאושוויץ שם נרצחו ב־30 באוקטובר 1944, היום האחרון שהמשרפות פעלו.


לימים וולקר מנקופף כומר שפועל בכנסייה ליד האתר שבו עמד בית היתומים חקר את הנושא ופרסם ספר על אודות בית היתומים, וכשעיריית פרנקפורט החליטה להנציח נשים שפעלו בעת מלחמת העולם השנייה באזור, קראה לאחד הרחובות – גולדינה הירשברג. ב־2017 הוצבה גם האנדרטה לזכר 43 הילדים היתומים ובני משפחות הירשברג ועמרם. האנדרטה היא סביבון חלול, שחסרות בו אותיות נגה"ש. לדברי האומנית, היא בחרה בסביבון גם משום שהוא מזוהה עם ילדים יהודים, וגם משום שהמשחק בו – כך נטען – שימש כהטעיה בימי המרד ביוונים; כל אימת שהיוונים התקרבו למקום לימוד תורה, הילדים עשו עצמם משחקים בסביבון. אחרים טענו שהסביבונים שימשו להסחת הדעת של הילדים בעת שהסתתרו מפני היוונים.



בעודי עוסקת באנדרטה נודע לי שגם בארץ יש אנדרטה לזכר ילדים וצורתה צורת סביבון. האנדרטה הוקמה ב־1978 לזכר שלושה ילדים בני 8–9 מקבוצת "רימון" במשמר העמק: עלית הורוביץ, יהודית שפיצר־שהם ואריה ברכות, אשר נהרגו בחנוכה (24 בדצמבר 1948). באותם ימים החליטו בקיבוץ לחוג את חג החנוכה למרות הקרבות הקשים שעדיין התחוללו בארץ, ועל מגדל המים העמידו מנורת חנוכה חשמלית. הטייסים העיראקיים חשבו שאלו האורות של מחנה רמת דוד והטילו על החנוכייה פצצות. אלה פגעו בבית הילדים ובחדר האוכל – שם נהרגה חברת הקיבוץ מירי קציר.








על המשמר, 18 בדצמבר 1949


את אנדרטת הסביבון מבטון תכננה אורה רון והוא קושט בתבליטים מעשה ידיו של רחמים גלבוע.













ועוד פסל סביבון מצאתי בארץ; בשד' ירושלים פינת בר־כוכבא באשקלון ניצבת יצירתו של לב אברמזון – סביבון שהוא גם חנוכייה – השַּׁמָּשׁ הוא הכדור בראש הסביבון, ובהיקף נדלקים "הנרות" – העיגולים המקיפים אותו גובה הסביבון העשוי מחומרים מרוכבים הוא 4.5 מטר וקוטרו 4 מטר. ליצירתו יוצאת הדופן של אברמזון הוענק שיא גינס.



אחת הדמויות הנשיות מתקופת השואה שחקוקה בזיכרון הלאומי שלנו היא הנערה אנה פרנק (1929–1945). אביה אוטו פרנק (1889–1980) שהיה היחיד ששרד מבני משפחתו דאג שיומנה יפורסם וכך הנציח אותה. הוא הנציח את משפחתו בעוד דרכים. אחת מהן – בבית הכנסת הרפורמי של קהילת הר־אל, רחוב שמואל הנגיד 16.


לאחרונה התוודעתי לסיפורו המרתק של בניין הקהילה הן בשל עברוֹ הן בשל ייחודו בזמננו. קהילת הר־אל פועלת בבית אלבינה שנבנה במאה ה־19 בשכונת אל־אמירה (הנסיכה), שכונה שיועדה למשפחות נוצריות יווניות–אורתודוקסיות. בעל הבית היה איש העסקים הערבי־נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה (שהיה שותף בחברת בנייה עם יהודים, שבנתה בין השאר את ימק"א, מלון המלך דוד, מלון פאלאס וקולנוע "רקס"). עם סיום המנדט העתיקו בני משפחת אלבינה את מקום מושבם לאלכסנדריה שבמצרים וב־1952 עם סיום תקופת שלטונו של המלך פארוק, עברו לביירות בלבנון. בבית התגורר אז שותפו לבניין קולנוע אדיסון – הקבלן היהודי יונה פרידמן (1902–1991) שאף ניהל את הקולנוע. הוא גר במקום עד שהוא נמכר לקהילת הר־אל בשנות השישים. קהילת הר־אל נוסדה ב־1958 בשם ב"החוגים להתחדשות החיים הדתיים", וב־1962 עברה לבית זה. קהילת הר־אל היא הקהילה הרפורמית הוותיקה ביותר בישראל ומתפללים נשים לגברים ללא מחיצה. (לפי שני שלמה)


אבן כהן חזן בית הכנסת ערך לי סיור במקום, סיפר לי על אנשי הקהילה והצביע על יצירות האומנות שמעטרות את המבנה, ואז הוסיף שיש לו הפתעה בשבילי. הוא פתח את ארון הקודש ושם בין ספרי הקודש ראיתי שכיית חמדה – כתר תורה עשוי כסף שעיצב דוד היינץ גוּמבֶּל (1906–1992) מראשוני אומני היודאיקה המודרניים. את הכתר העניק לבית הכנסת אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, לזכר בני משפחתו.


תגובות

רחלי מן הארכיון בגבת עדכנה אותי שבשנים האחרונות שוב החלו לתת שמות למחזורים, והאחרון שבהם נקרא "רקפת". רחל בת עין הנצי"ב ויונת בת קיבוץ לביא ציינו שבקיבוץ הדתי לא נהוג היה לתת שמות למחזורים.

וחברותיי למחזור חיממו את ליבי בתגובותיהן לסיפור שמות המחזורים וחג המחזור שלנו. רונית סיפרה שהיא זוכרת במיוחד את החזרות למסיבה. אמירה דייקה והסבירה שאנחנו החלפנו תלבושת באמצע האירוע. בחלק הרשמי אכן לבשנו חצאיות מקסי מבד,ג'ינס...

אמירה גם שיתפה אותי בכמה מן החוויות הקשות שזכורות לה מימי מלחמת יום הכיפורים. בין השאר, היא סיפרה על היום שבו נפל הטיל במרכז הקיבוץ. אמירה הייתה אז עם אימה לאה קלדס באחד המקלטים – שם הן היו אחראיות על הילדים, וכשנשמע הבום בחצר, "כבו האורות ומפתחי האוורור נפלו עלינו אבנים ועשבים שהצטברו במשך השנים.. אימא שלי המדהימה... נעמדה בחושך וצעקה: 'הכול בסדר ילדים, אני פה'. אני לא יכולה לשכוח את זה", כתבה לי אמירה, שהיא כולה לב גדול.


צעצועי הקינדר שלי



110 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול