יונת שותה אמריקנו בחלב, ציף מעדיפה קפה ממכונה עם שלוש או ארבע כמוסות קטנות, מעט חלב וסוכרזית אחד, טליה בתי שותה קפה קר: french press בחלב שיבולת שועל, רפי וברכה דודיי שותים רק קפה שמבושל על הגז בנוסח הפלמ"ח – קפה שמורתח שבע פעמים, יונה מכין לו קפה שחור משתי כפיות גדושות, מערבב היטב ומוסיף שתי קוביות קרח; יונה ו' שותָה קפה בוץ, אבל רק בכוס זכוכית. בבית היא ממתיקה בסוכרזית אחד, ובבית הקפה מעדיפה כפית סוכר. את הקפה היא שותה עם טיפת חלב.
שרשרת ממגירות התכשיטים שלי עשויה מכמוסות קפה
ואני שותה קפה שחור בדרך כלל בכוס זכוכית הנתונה במחזיק ממתכת מרוקעת, כנראה נחושת שהייתה מצופה פעם בכסף. את המחזיקים קניתי פעם בין האינתיפדות ב... עזה. אני משערת שהם הובאו לשם בידי רוסים ששימשו יועצים במצרים. אני שותה הרבה כוסות קפה ביום, מכינה אותן כבדרך אגב, אין לי כללים, העיקר שהקפה יהיה שחור ולא מתוק... בעצם אני מעדיפה שמישהו אחר יכין אותו ויגיש לי – טעמו של הקפה אז שונה לחלוטין... שתיית הקפה מלַווה את שגרת היומיום שלי. בעבר אף חוויתי הרעלת קפאין, ואז במשך כמה שנים לא שתיתי קפה...
קורֶה – אם מתוך עצלות, אם מתוך חוסר־זמן – שאיני מכינה לי קפה חדש אלא מוסיפה עוד מים למשקע שבכוס, ואז טעמו של הקפה חלש יותר ובכל זאת אני שותה אותו. להפתעתי, גיליתי שיש להרגל הזה שורשים בימי הצנע, כפי שסיפר אבא בספרו "גבתי דבר גבתית", עמ' 148;
"מילדותו שתה משה ברק פעמיים ביום קפה, שהיה נדיר בקיבוץ עד שנות ה־50. אך עובדי המטבח שתו ב־10 בבוקר קפה אמיתי. משה ששטף כלים, שפך מהסיר לקומקום את משקע הקפה של 20 העובדים, ולקח לחדרו. ממשקע זה הפיק לפחות עוד כוס קפה אחת למנחה, משקעפה או מש-קָע-ק-פה בפי המלעיזים. בשנות ה־60 גמר עם העקרונות, וכמו כולם החל לקבל מההורים קפה כשי לחג".
ואכן מהסיפורים בבית למדתי, שסבי וסבתי נהגו להביא להוריי מתנות אישיות, כשבאו לבקר מן "העיר הגדולה" קריית חיים. את אבא פינקו בקפה שחור, את אימא – בשוקולד.
עשרים שנה קודם לכן שתו בקיבוץ רק תה, כי הוא היה זול. אבל "הייקים צמאו לקפה. אח של סוניה צימרמן, אֵם אורה ברקאי, פועל פרדס בפתח תקוה, השתכר טוב יחסית וכשביקר הביא מעט קפה. הייקים בישלו אותו במים שהובאו מהברז הנגיש היחיד במקלחת המשותפת, אליה שבו לאחר השתייה לרחוץ את ספלים בחשאי, שלא יתגלה שחטאו 'ברכושנות פרטית'", משה ברק, גבתי דבר גבתית, עמ' 147
בספרו של אבא העוסק בשליחותו לצפון־אפריקה "עולה גולה, גולה עולה" תיאר את מנהגי שתיית הקפה בפלמ"ח;
כשהאש החלה לעלות, קם ג'ו ואמר שערב מסוג זה נקרא בעברית "מסביב למדורה", לידו עמד רוברט וקרא לחניכים לחזור אחריו: "מ ס ב י ב ל מ ד ו ר ה". כך פעם אחר פעם עד שכולם ידעו זאת בעל פה, וכמה מהחניכים החרוצים כתבו מונח זה בו במקום בפנקסי ה"מלים בעברית" שלהם, [...] ג'ו המשיך ואמר: "זוהי צורת הבילוי שהונהגה בפלמ"ח, בשל הרומנטיקה של ישיבה על הארץ בחושך בחוץ. אך הם חיו בתנאי מחסור ולא יכלו לאפשר לעצמם משהו מעבר לקצת קפה. אני זוכר איך הם נהגו לבוא אלי, כשהייתי אקונום ולבקש מעט קפה וסוכר [...]. היזמה באה מחברי הפלמ"ח ולא ממפקדיהם בכל מחלקה היה בחור או שנים שלקחו מבית הוריהם כמה כוסיות חרסינה וקנקן חרוטי לבישול קפה, לו קראו 'פינג'אן'. את הפינג'אן הניחו על האש עם מים וקפה בתוכו. כשהמים רתחו החל הקפה לעלות, ואז הרחיק הבחור את הפינג'אן מהאש לפי המסורת האגדית שהפכה לטקס מחייב, היה עליו להרחיק ולהשיב את הקנקן לאש שבע פעמים*. [...]. מכאן נולדה המימרה 'סובב לו סובב הפינג'אן' המופיע בשיר מפורסם שעוד תלמדו". [...] הנה סיים רוברט לבשל פעם ראשונה. הוא ימזוג 6-5 כוסיות לחברים. האחרים יחכו למחזור שני. [...] מענין לציין שנוהג זה היה חיקוי לבדואים, מהם לקחו את שם הכוסית 'פינג'אן' ובו קראו דוקא לקנקן.
*לקפה הפלמח"אי הוסיפו הל בשביל הטעם – נהג אבא להסביר – כי הניחוח שלו הלך והתפוגג, ככל שהרתיחו אותו יותר פעמים.
א. פינג'אן מפואר
ב. פינג'אן פלמ"חאי, ז'אן דוד, "ילקוט הכזבים"
ג. פקיעין
ד. קריית ביאליק
ה. אבו גוש
אבא שלי היה איש מגיב, הוא הגיב על כל דבר. כשקיבל הזמנה מבית הפלמ"ח להשקת אלבום הפלמ"ח ב־17 לינואר 2008, מיהר לכתוב למארגנים והעיר להם על האיורים שליוו את ההזמנה.
"בציור הפינג'אן טעה הצייר בן ימינו. כלי הקפה הגדול המונח בציורו על המגש, מקובל כיום בשוק המזכרות המזרחיות, ולא יקר יחסית כי הוא נוצר בייצור סידרתי ממוכן, עם צריבה של הקישוט באמצעים כימיים. אך בימי הפלמ"ח נוצר כלי כזה בעבודת יד, עם ריקוע איכותי באיזמל. אז זה היה כלי יקר יחסית [...] הפלמ"חניקים הסתפקו בפינג'אן נחושת ללא איורים מזרחיים. זה היה חרוט בגובה כוס ללא מכסה עם פתח בדמות חרוט הפוך, שקיבולתו היתה במקרה הטוב שתי כוסות נוזלים. את זה סובבו"...
פת שחרית לז'ק פרוור
כשהתגוררתי בראשית שנות התשעים בפריז שתיתי מדי בוקר קפה בנוסח ז'ק פרוור. לא לא עישנתי סיגריה יחד עם הקפה, מעולם לא עישנתי, אלא הייתי יושבת וכותבת מכתבים ארצה באחד מבתי הקפה הפריזאים הקסומים, מדַמה עצמי לאותם אנשי הרוח שפקדו את בתי הקפה המפורסמים של עיר האורות:
Café de La Paix, Les Deux Magots, Café de Flore וגם Le Dome, la Coupole, La Closerie des Lilas.
אל השיר של ז'ק פרוור (1900–1977) התוודעתי בזכות הספר היפהפה "משירי ז'ק פרוור" שיצא לאור בהוצאת עֵקֶד. קיבלתי אותו במתנה מהוריי עם סיום קורס המדריכים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד בקיץ 1971. את השירים תרגם מצרפתית המשורר, הסופר, העורך והמתרגם אהרן אמיר (1923–2008).
הספר לוּוה באיורים בשחור־לבן של האומן מורנו פנקס. מורנו פנקס שנולד בבולגריה ב־1936 עלה ארצה עם הוריו ב־1949 והם התיישבו בלוד. בשנים 1958–1960 הוא למד במכון לאומנות ע"ש אבני וב־1959 פתח עם עוד אומנים גלריה בטרקלין הוצאת הספרים עֵקֶד בתל אביב. בשנת 1960 הוענקה לו מלגה של קרן אמריקה־ישראל והוא נסע ללמוד ב־Beaux Art בפריז. עם סיום הלימודים נשאר בעיר ומאז חי בין ישראל ואירופה. ציוריו עשירי־הצבע והמבע מבטאים את שני העולמות הללו...
פרט ביוגרפי מעניין הוא שבן־הדוד של אימו היה הצייר ז’ול פסקין, אשר נולד בשם יוליוס מרדכי פנקס ושינה את שמו לפסקין ... (1885–1930).
יצירות של ז'ול פסקין
א. אישה צעירה
ב. המשפחה הטורקית, 1907
ג. דמויות בבית קפה
יצירות של מורנו פנקס
דמויות בבית קפה
השירים בספר נכתבו בקליגרפיה יפהפייה בידי דוד גד – לא הצלחתי למצוא עליו פרטים. האם מישהו יודע מיהו?
השיר "פת שחרית" לז'ק פרוור כתוב כמעין תסריט קולנועי מדוקדק, סרטים רבים נעשו לפיו ואפשר לראות את חלקם במרשתת. ייחודו של השיר, לדעתי, הוא בניגוד החזק הנוצר בין רצף הפעולות היומיומיות שהגבר עושה – המתואר תיאור נטול כל רגש (14 פעלים בגוף שלישי יחיד) – ובין רעמיה של הסערה הרגשית שהאישה נתונה בה המתבטאת במעט מאוד מילים: "ואני אז תפסתי ראשי בידי ובכיתי" – המשורר עובר מן הגוף השלישי הבלתי־מעורב והמרוחק אל הגוף הראשון החש והכואב.
והינה הוא בצרפתית בלחנו של ג'וזף קוסמה.
הוצאת עֵקֶד שספריה ליוו את שנות נעוריי נוסדה בתל אביב ב־1958. ייסדו אותה המשורר והמתרגם איתמר יעוז־קסט ומריצה רוסמן אחותו במטרה להוציא לאור ספרי שירה שיהיו מוקפדים גם מבחינה אומנותית. ההוצאה החלה במרתף ברחוב בר־כוכבא 29 בתל אביב – שם נערכו ערבי משוררים ופעלה גלריה ובה הוצגו תערוכות שונות: בשתיים הראשונות הוצגו יצירות אומנות ישראליות ובשלישית – אומנות יפנית, שהציג האספן הירושלמי יעקב פינס. ראו מיכאל אוהד, "אמנות יפנית ב'עקד'", דבר, 10 באפריל 1959, עמ' 15. במשך השנים יצאו בהוצאה למעלה מ־2000 כותרים, שרובם עסקו בנושאים יהודיים בכלל ובשואה בפרט. כיום מנהלת אותה בתו של יעוז-קסט, ד"ר שילהב קסט והיא הרחיבה את תחומי עיסוקה.
על הלשון
כפי שקורה לא פעם בעניינים שבאופנה, נדמה לי שאפשר לומר שסר חינו של הנס קפה. רוב מכריי שותים היום קפה אחר, ובכל זאת מן הראוי להזכיר שצירוף המילים "נס קפה" הוא דוגמה לשם מסחרי שהפך לשם עצם כללי; במקור הצירוף "נס קפה" בא משם המותג Nescafe, אבקת הקפה שיוצרה במפעל Nestle. בעברית יש לקרוא לאבקה "קפה נמס". השימוש בשם המסחרי "נס קפה" כשם כללי החל כבר לפני שנים רבות. ראו להלן "100% קפה טהור!", דבר, 29 במארס 1956. אפשר להבין מן הכתוב, שכבר אז היו עוד חברות שהשתמשו בצירוף "נס קפה"... באותו עיתון שנתיים אחר כך הכריזו על כך מפורשות במודעה "לידיעת הצבור", דבר, 27 ביוני 1958.
החברה השוויצרית Nestle הוקמה ב־1866 בידי אנרי נסטלה במטרה לפתח תחליף לחלב אֵם שיסייע בצמצום תמותת התינוקות, ואכן המוצר הזה: Farine Lactee Henri Nestle זכה להצלחה גדולה. את הקפה הנמס החלה חברת Nestle לשווק ב־1938 לאחר שמונה שנות מחקר. החברה עסקה בזה לבקשת הברזילאים שחיפשו שווקים לעודפי הקפה שלהם, ואף שבמלחמת העולם השנייה הצטמצמו רווחיה, להפצת הקפה הנמס היא דווקא סייעה. כשארצות הברית נכנסה למלחמה, היא ציידה את חייליה בקפה הנמס של נסטלה... וב־1943 כבר יוצרו מיליון קופסאות קפה.
סמליל החברה היה אז קן עם ציפורים, משום שבגרמנית שוויצרית משמעות שם המשפחה Nestle הוא קן קטן. ב־1875 החברה נמכרה לז'יל מונרה, אך הסמליל המשיך לשמש עד שנות השישים של המאה העשרים. עם השנים חלו במבנה החברה שינויים רבים, ומגוון מוצריה התרחב עד מאוד.
הקפה ואריזותיו משמשים חומר הגלם ליצירות אומנות. הינה כמה מהן;
א. ציור ענק בפולי קפה, מוסקווה
ב וג. דמותה של המונה ליזה באמצעות כ־3500 כוסות קפה, סידני
ד. סיכה ושרשרת עשויות מכמוסות קפה – מעשה ידיה של דודתי המוכשרת ברכה ברק, חיפה
תגובות
בעקבות סיפורי הבדים בשבוע שעבר, סיפרה לי רונית שבכפר שלה מתגורר קרויטרו, והוא בעלים של רשת חנויות בגדים, כנראה לא במקרה...
צעצועי הקינדר שלי